וַאֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קָאָמַר אֶלָּא דְּעֵץ, אֲבָל דְּחֶרֶס – לָא.

ואפילו ר' יוסי בר' יהודה שאמר שניתן לעשות כלי שרת מעץ, לא קאמר [אמר] את שיטתו זו אלא בשל עץ, שיש לו חשיבות מסויימת, אבל בכלי שרת שנעשה מחרס — לא אמר.

רַב יִצְחָק בַּר יְהוּדָה הֲוָה רָגִיל קַמֵּיהּ דְּרָמִי בַּר חָמָא, שַׁבְקֵיהּ וְאָזֵיל לְרַב שֵׁשֶׁת. יוֹמָא חַד פְּגַע בֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: ״אַלְקַפְטָא נַקְטָן – רֵיחָא אָתֵי לָהּ לְיָד״? מִשּׁוּם דַּאֲזַלְתְּ לָךְ לְקַמֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת הֲוֵית לָךְ כִּי רַב שֵׁשֶׁת?

בקשר לדין שטיפה ומריקה ששנינו במשנתנו, מסופר, רב יצחק בר יהודה הוה [היה] רגיל בתחילה ללמוד קמיה [לפני] רמי בר חמא. שבקיה ואזיל [עזב אותו והלך] ללמוד אצל רב ששת. יומא חד פגע ביה [יום אחד פגש אותו] רמי בר חמא, אמר ליה [לו] לפי הפתגם העממי: אלקפטא נקטן, ריחא אתי לה ליד [השר הגדול אחז בי בידי, והריח הטוב שיש בו בא לה ליד שלי]? שכך סבורים אנשים, שאם יתקרבו לגדולים — ידבק בהם מגדולתם. ואף אתה, וכי משום דאזלת [שהלכת] לך ממני כדי ללמוד לקמיה [לפני] רב ששת, האם הוית לך כי [אתה נעשה בכך כמו] רב ששת?

אֲמַר לֵיהּ: לָאו מִשּׁוּם הָכִי. מָר, כִּי בָּעֵינָא מִילְּתָא – פָּשֵׁיט לִי מִסְּבָרָא, כִּי מַשְׁכַּחְנָא מַתְנִיתָא – פָּרְכָא לָהּ. רַב שֵׁשֶׁת, כִּי בָּעֵינָא מִילְּתָא מִינֵּיהּ – פָּשֵׁיט לִי מִמַּתְנִיתָא, דְּכִי נַמִי מַשְׁכַּחַתְּ מַתְנִיתָא וּפָרְכָא – מַתְנִיתָא וּמַתְנִיתָא הִיא.

אמר ליה [לו]: לאו משום הכי [לא משום כך] הלכתי, אלא מטעם אחר: מר, כי בעינא מילתא [אדוני, כאשר אני שואל ממנו דבר] — פשיט [פותר, עונה] לי אותה מסברא, ולכן כי משכחנא מתניתא [כאשר אני מוצא משנה] האומרת שלא כסברה זו, הרי היא פרכא לה [פורכת, שוברת את אותה סברה]. ואילו רב ששת, כי בעינא מילתא מיניה [כאשר אני שואל דבר ממנו] — פשיט [פותר] לי אותה ממתניתא [ממשנה], דכי נמי משכחת מתניתא ופרכא [כך שגם אם אתה מוצא משנה אחרת שפורכת אותה], מכל מקום מתניתא ומתניתא [משנה מול משנה] היא, ואין דבריו בטלים לגמרי.

אֲמַר לֵיהּ: בְּעֵי מִינִּי מִילְּתָא, דְּאִיפְשִׁיט לָךְ כִּי מַתְנִיתָא. בְּעָא מִינֵּיהּ: בִּישֵּׁל בְּמִקְצָת כְּלִי, טָעוּן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה אוֹ אֵין טָעוּן? אֲמַר לֵיהּ: אֵינוֹ טָעוּן, מִידֵי דַּהֲוָה אַהַזָּאָה.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב יצחק בר יהודה: בעי מיני מילתא, דאיפשיט לך כי מתניתא [שאל ממני דבר, ואפתור לך כמו שנאמר במשנה]. בעא מיניה [שאל אותו]: אם בישל חטאת במקצת כלי, האם הכלי כולו טעון מריקה ושטיפה או אין טעון? אמר ליה [לו] רמי בר חמא: אינו טעון, מידי דהוה [כמו שהוא הדין] בענין הזאה, ששנינו לעיל (זבחים צג,ב) שאם ניתז מדם החטאת על הבגד אין כולו טעון כיבוס אלא מקום הדם.

וְהָא לָא תְּנָא הָכִי! אֲמַר לֵיהּ: מִסְתַּבְּרָא, כְּבֶגֶד: מַה בֶּגֶד אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס אֶלָּא מְקוֹם הַדָּם – אַף כְּלִי אֵינוֹ טָעוּן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה אֶלָּא בִּמְקוֹם בִּישּׁוּל.

אמר לו רב יצחק בר יהודה: והא [והרי] לא תנא הכי [שנוי כך במשנה] לענין מריקה ושטיפה! אמר ליה [לו] רמי בר חמא: למרות שלא נאמרו הדברים במפורש, מסתברא [מסתבר] הדבר שיהיה דינו של כלי לענין שטיפה ומריקה כדינו של בגד לענין כיבוס ששנינו במשנה (לעיל זבחים צג,ב): מה בגד שניתז עליו מדם חטאת אינו טעון כיבוס אלא מקום הדם, אף כלי שהתבשל בו חטאת אינו טעון מריקה ושטיפה אלא במקום בישול.

אֲמַר לֵיהּ: מִי דָּמֵי? דָּם – לָא מְפַעְפֵּעַ, בִּישּׁוּל מְפַעְפֵּעַ! וְעוֹד, תַּנְיָא: חוֹמֶר בְּהַזָּאָה מִמְּרִיקָה וּשְׁטִיפָה, וְחוֹמֶר בִּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה מִבְּהַזָּאָה;

אמר ליה [לו] רב יצחק בר יהודה: מי דמי [האם הדברים דומים]? דם — לא מפעפע וחודר בכל הבגד, אלא רק במקום שנדבק בו, ואילו בישול — טעמו של הבשר מפעפע בכל הכלי! ועוד, תניא [שנויה ברייתא] מפורשת שלא כדבריך: חומר (חומרה) יש בדין הזאה (דין כיבוס של דם חטאת שהוזה וניתז על בגד) מדין מריקה ושטיפה בכלי נחושת, וחומר יש במריקה ושטיפה יותר מבהזאה:

חוֹמֶר בְּהַזָּאָה – שֶׁהַזָּאָה יֶשְׁנָהּ בַּחַטָּאוֹת הַחִיצוֹנוֹת וּבַחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיֶשְׁנָהּ לִפְנֵי זְרִיקָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה;

חומר בהזאה — שהזאה ישנה בחטאות החיצונות (הנעשות במזבח החיצון) ובחטאות הפנימיות (שמזים מדמן בהיכל), וישנה לפני זריקה של הדם. מה שאין כן במריקה ושטיפה, שנעשית רק בחטאות החיצונות הנאכלות, שמבשלים את בשרן, ורק לאחר זריקת הדם, כשהותר בשרן לבישול.

חוֹמֶר בִּמְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, שֶׁהַמְּרִיקָה וּשְׁטִיפָה נוֹהֶגֶת בֵּין בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים בֵּין בְּקָדָשִׁים קַלִּים, בִּישֵּׁל בְּמִקְצָת הַכְּלִי – טָעוּן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה כָּל הַכְּלִי, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּהַזָּאָה!

ומצד שני, חומר במריקה ושטיפה — שהמריקה ושטיפה נוהגת בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, ואם בישל במקצת הכלי — טעון מריקה ושטיפה של כל הכלי, מה שאין כן בהזאה, שרק מקום הדם טעון כיבוס!

אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא תַּנְיָא. וְטַעְמָא מַאי? אָמַר קְרָא: ״וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה״ – וַאֲפִילּוּ בְּמִקְצָת כְּלִי.

אמר ליה [לו] רמי בר חמא: אי תניא תניא [אם שנויה משנה מפורשת, הרי היא שנויה] ואיני יכול להתווכח איתה. ומבררים: ובאמת טעמא מאי [מה הטעם] שאם בישל במקצת הכלי טעון כל הכלי מריקה ושטיפה? אמר קרא [המקרא]: "ואם בכלי נחשת בשלה ומורק ושוטף במים" (ויקרא ו, כא), ומן המלה "בכלי" אנו מדייקים: אפילו אם בושלה במקצת כלי — ומורק ושוטף הכלי במים.

״אֶחָד קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים״ וכו׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״חַטָּאת״ – אֵין לִי אֶלָּא חַטָּאת, כָּל קֳדָשִׁים מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים הִיא״.

שנינו במשנה: אחד קדשי קדשים ואחד קדשים קלים טעונים מריקה ושטיפה. ומביאים בענין זה מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: במקרא נאמר דין של מריקה ושטיפה בחטאת, ולכאורה אין לי אלא חטאת בלבד, כל קדשים מנין שגם בהם נוהג דין זה? תלמוד לומר מיד אחר כך: "כל זכר בכהנים יאכל אותה, קדש קדשים היא" (ויקרא ו, כג), ללמדנו שדין זה שייך בכל הקדשים שאוכלים הכהנים. יכול

יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אֶת הַתְּרוּמָה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אוֹתָהּ״ – פְּרָט לִתְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה, קֳדָשִׁים קַלִּים אֵינָן טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. דִּכְתִיב: ״קֹדֶשׁ קֳדָשִׁים״, קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים – אִין, קֳדָשִׁים קַלִּים – לָא.

שאני מרבה גם את התרומה, שאף נקראת קודש ונאכלת רק לכהנים (ראה ויקרא כב, יד)? תלמוד לומר שם "כל זכר בכהנים יאכל אותה" (ויקרא כב, יד), ויש בכך הדגשה: "אותה" — פרט לתרומה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: קדשי קדשים בלבד טעונין מריקה ושטיפה, קדשים קלים — אינן טעונין מריקה ושטיפה. ומסבירים: טעמו של ר' שמעון הוא ממה דכתיב [שנאמר]: "קדש קדשים", ומכאן אתה למד: קדשי קדשים — אין [כן], קדשים קלים — לא.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה? מִדְּאִיצְטְרִיךְ ״אֹתָהּ״ לְמַעוּטֵי תְּרוּמָה – מִכְּלָל דְּקָדָשִׁים קַלִּים טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר לָךְ: ״אֹתָהּ״ – כִּדְאָמְרִינַן.

ויש לשאול איפוא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה, שאינו למד כך? ומשיבים: מדאיצטריך [מכיון שהוצרך] הכתוב "אתה" למעוטי [למעט] תרומה, מכלל הדברים אתה למד שקדשים קלים טעונין מריקה ושטיפה. שאם אינם טעונים מריקה ושטיפה — כל שכן שתרומה אינה טעונה, ולא היה צורך למיעוט זה. ר' שמעון אמר [אומר] לך: "אתה" נצרך כדאמרינן [כמו שאמרנו] — למעט חטאת שנפסלה.

וּתְרוּמָה לָא בָּעֲיָא שְׁטִיפָה וּמְרִיקָה? וְהָתַנְיָא: קְדֵרָה שֶׁבִּישֵּׁל בָּהּ בָּשָׂר לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חָלָב, וְאִם בִּישֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם; תְּרוּמָה – לֹא יְבַשֵּׁל בָּהּ חוּלִּין, וְאִם בִּישֵּׁל – בְּנוֹתֵן טַעַם!

ושואלים: והאם תרומה שהתבשלה בכלי נחושת לא בעיא [צריכה] שטיפה ומריקה? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: קדרה שבישל בה בשר — לא יבשל בה חלב, ואם בישל בה — הרי היא אוסרת את החלב אם יש בבשר הבלוע בקדירה כדי נותן (נתינת) טעם בחלב. וכן קדירה שבישל בה תרומה — לא יבשל בה חולין, ואם בישל — אוסרת בנותן טעם. ומכאן שהקדירה צריכה הגעלה כדי לפלוט את טעם הבשר שבה!

אֲמַר אַבַּיֵי: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לִדְאָמַר מָר: בִּישֵּׁל בְּמִקְצָת כְּלִי – טָעוּן מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה כָּל הַכְּלִי; הָא תְּרוּמָה – לֹא צָרִיךְ אֶלָּא מְקוֹם בִּישּׁוּל.

אמר אביי: לא צריכא [נצרכה] מריקה ושטיפה שנאמרה בקדשים אלא לדאמר מר [לכמו שאמר החכם] בברייתא: אם בישל במקצת כלי — טעון מריקה ושטיפה כל הכלי. הא [אבל] תרומה שבישל בה — לא צריך מריקה ושטיפה אלא מקום בישול.

רָבָא אֲמַר: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לִדְאָמַר מָר: ״בַּמָּיִם״ – וְלֹא בְּיַיִן, ״בַּמָּיִם״ – וְלֹא בְּמָזוּג; הָא – אֲפִילּוּ בְּיַיִן, וַאֲפִילּוּ בְּמָזוּג.

רבא אמר: לא צריכא [נצרכה] אלא לדאמר מר [לכמו שאמר החכם] בברייתא, על מה שנאמר בדין מריקה ושטיפה "ומורק ושוטף במים" (ויקרא ו, כא): "במים" — ולא ביין, "במים" — ולא ביין מזוג במים. הא [אבל] תרומה יכול להגעיל את הכלי שבושלה בו אפילו ביין ואפילו במזוג.

רַבָּה בַּר עוּלָּא אֲמַר: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לִדְאָמַר מָר: מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן; הָא – אֲפִילּוּ בְּחַמִּין.

רבה בר עולא אמר: לא צריכא [נצרכה] אלא לדאמר מר [לכמו שאמר החכם] במשנה להלן: מריקה ושטיפה האמורות בחטאת, שתיהן בצונן, בנוסף להגעלה בחמין, שצריך כדי להוציא את טעם החטאת. הא [אבל] קדירה שבישל בה תרומה — אפילו בהגעלה בחמין לבדה די לה.

הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מְרִיקָה בְּחַמִּין וּשְׁטִיפָה בְּצוֹנֵן, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? שְׁטִיפָה יְתֵירְתָּא.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר]: מריקה ושטיפה בצונן, אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: מריקה היא הגעלה בחמין ושטיפה בצונן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? האם מיעט הכתוב תרומה מדין הגעלה בחמין? ומשיבים לדרך זו, לא מיעטה התורה תרומה ממריקה, אלא לענין שטיפה יתירתא [יתירה] שהצריך הכתוב בחטאת לאחר המריקה.

מתני׳ רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: בִּישֵּׁל מִתְּחִילַּת הָרֶגֶל – יְבַשֵּׁל בּוֹ כָּל הָרֶגֶל. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד זְמַן אֲכִילָה מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. מְרִיקָה – כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה – כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס. מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה – בְּצוֹנֵן.

ר' טרפון אומר: בישל חטאת בכלי נחושת מתחילת הרגל — יבשל בו כל הרגל, ואין צריך למרק ולשטוף אותו לאחר כל פעם. וחכמים אומרים: אינו רשאי לעשות כן, אלא עד שיגיע סוף זמן אכילה של הקדשים שבישל צריך לעשות מריקה ושטיפה. ומהם מריקה ושטיפה האמורים בכתוב? מריקה — היא כמריקת הכוס, שרוחצים אותה יפה מבפנים, ששם נדבק היין, ושטיפה — כשטיפת הכוס מבחוץ. מריקה ושטיפה — שניהם בצונן.