חזור
זבחים
דף צה.וְכִי תֵּימָא, דְּמַבְלַע לְהוּ בַּהֲדֵי שִׁבְעָה סַמְמָנִין, וּמַעֲבַר לְהוּ לְכוּלְּהוּ כְּחַד – וְהָתְנַן: הֶעֱבִירָן שֶׁלֹּא כְּסִדְרָן, אוֹ שֶׁהֶעֱבִיר שִׁבְעָתָן כְּאֶחָד – לֹא עָשָׂה וְלֹא כְלוּם!
וכי תימא דמבלע להו בהדי [ואם תאמר שמבליע אותם, את מי הרגלים, יחד עם] שאר שבעה סממנין, ומעבר להו לכולהו כחד [ומעביר אותם את כולם ביחד] על הבגד, באופן שאין מי הרגלים ניכרים לעצמם — והתנן [והרי שנינו במשנה] לענין בדיקת כתם, האם דם נדה הוא: אם העבירן את הסממנים הללו שלא כסדרן האמור במשנה, או שהעביר שבעתן כאחד — לא עשה ולא כלום!
רש"י
הכי גרסי' וכי תימא דמיבלע להו בהדי שבעה סממנין ומעבר להו לכולהו כחד:
שלא כסדרן כסדר שהן שנויין במשנה זה אחר זה כסדר העברתן:
וְכִי תֵּימָא, דְּמִיבְלַע לְהוּ בַּהֲדֵי חַד מִסַּמְמָנִין – וְהָא ״צָרִיךְ לְכַסְכֵּס שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל אֶחָד וְאֶחָד״ תְּנַן! אֶלָּא דְּמַבְלַע לְהוּ בְּרוֹק תָּפֵל. דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: רוֹק תָּפֵל צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא עִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד.
וכי תימא דמיבלע להו בהדי חד [ואם תאמר שמבליע אותם, את מי הרגלים, בתוך אחד] משבעת הסממנין — והא [והרי] צריך לכסכס לשפשף את הכתם שלש פעמים בכל אחד ואחד מהסממנים הללו לעצמו, תנן [שנינו במשנה]! אלא צריך לומר דמבלע להו [שמבליע, מבטל אותם את מי הרגלים] ברוק תפל (שאין בו טעם), רוק של אדם שלא טעם כלום קודם לכן, שכן אמר ריש לקיש: רוק תפל צריך שיהא עם כל אחד ואחד מהסממנים.
רש"י
צריך לכסכס צריך לשפשף הכתם שלשה פעמים בכל אחד והכי אמרינן בנדה:
מתני׳ אֶחָד שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ, וְאֶחָד שֶׁעֵירָה לְתוֹכָהּ רוֹתֵחַ, אֶחָד קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וְאֶחָד קֳדָשִׁים קַלִּים טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קֳדָשִׁים קַלִּים אֵין טְעוּנִין מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה.
אחד כלי שבישל בו בשר חטאת על גבי האש, ואחד כלי שעירה לתוכה תבשיל רותח, וכן אחד קדשי הקדשים ואחד קדשים קלים שנתבשלו בכלי נחושת טעונין (חייבים) מריקה ושטיפה. ר' שמעון אומר: כלים שבישלו בהם קדשים קלים אין טעונין מריקה ושטיפה.
רש"י
מתני' ר"ש אומר קדשים קלים כו' ובגמ' מפרש טעמא ואם תאמר הרי הבלוע נעשה נותר ופולטו בהיתר לאחר זמן מודי רבי שמעון דבעי הגעלה ברותחין ומתורת מריקה ושטיפה הוא דממעיט ליה כדמתרצינן בגמ' גבי תרומה לא נצרכה לכדאמר מר במים ולא ביין במים ולא במזוג הא אפי' ביין ואפי' במזוג:
גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ״ – אֵין לִי אֶלָּא שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ, עֵירָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַאֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר״.
בענין ששנינו במשנתנו, שגם כלי שעירו לתוכו רותח טעון שבירה, מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בפרשת החטאת "וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר" (ויקרא ו, כא) — אין לי שנוהג דין זה אלא בכלי שבישל בו, אם עירה לתוכו רותח מנין לנו? תלמוד לומר: "ואשר תבשל בו ישבר" (ויקרא ו, כא), מצירוף המלים "בו ישבר" אנו למדים שבכל אופן בו נמצא בו החטאת ("בו") הריהו חייב שבירה.
רש"י
גמ' ה"ג בתורת כהנים עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר בו ישבר מדסמיך ישבר אצל בו ולא כתב אם בכלי חרס תבושל ישבר למידרש אם נבלע בו מ"מ ישבר:
תוספות
עירה לתוכו רותח מנין ת"ל אשר תבושל בו ישבר מכאן מדקדק ר"ת דעירוי ככלי ראשון מדחשיב כמבושל ונראה דאדרבה קשה מכאן דהא קרי ליה בסמוך בלוע בלא בישול מיהו י"ל דחשיב ליה בלוע בלא בישול לפי שאינו מתבשל מחמת הכלי דבכלי אחר נתבשל ורבינו שמואל היה מדקדק דעירוי ככלי שני מהא דתנן בפרק כירה (שבת דף מב:) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין דמשמע הא לערות מהם על התבלין שרי ועוד היה מדקדק מהא דקי"ל כשמואל דאמר תתאה גבר דתניא כוותיה בפ' כיצד צולין (פסחים דף עו.) והיה מתיר מתוך כך לערות רותחין מכלי ראשון על התרנגולת כדי למולגה ור"ת אומר דאדרבה דוק מסיפא אבל נותן לתוך הקערה הא לערות מאילפס על התבלין אסור ועוד לדבריו קשה ההיא משנה למ"ד עילאה גבר אלא איידי דתנא רישא המיחם שפינהו לא יתן לתוכו מים אבל נותן לתוך הכוס תנא סיפא נמי האילפס והקדירה לא יתן לתוכן (מים) [תבלין] אבל נותן לתוך הקערה ובירושלמי משמע דעירוי ככלי ראשון דאמרינן עלה בגמ' מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה רבי יונה אומר עירוי ככלי ראשון חייליה דר' יונה מן הדא וכל כלי חרס אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שבישל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל ואשר תבושל בו ישבר מ"מ (וכה אמר הכין) א"ר יוסי תמן כלי חרס בולע תבלין אינו מבשל פירוש כלי חרס בולע טפי משאר כלים איתיב רבי יוסי בר' בון והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע פי' וכי בלע יותר משאר כלים בתמיה השתא מדמי התם כמו שבולע על ידי עירוי כמו כן מבשל ע"י עירוי ש"מ מיתניא כוותיה דרבי יונה אלמא הילכתא כוותיה ואע"ג דקי"ל כוותיה דשמואל דאמר תתאה גבר מודה שמואל דמבשל כדי קליפה דהא ברייתא דמסייע ליה קתני חם לתוך צונן מדיח ופריך הש"ס אדמיקר ליה בלע פירוש קודם שיצטנן חום שלמעלה נבלע ממנו מקצת בתחתון ומשני אימא חם לתוך צונן קולף ועוד מייתי ר"ת ראיה מהא דקאמר בפרק כל שעה (פסחים דף לז:) המעיסה ב"ש פוטרין וב"ה מחייבין החליטה ב"ש מחייבין ובית הלל פוטרין איזו היא המעיסה ואיזו היא החליטה המעיסה קמח על גבי מוגלשין פירוש מוגלשין מים רותחין ופריך מ"ש המעיסה ומאי שנא החליטה ומשני תברא מי ששנה זו לא שנה זו אלמא מאן דפטר מחלה בקמח על גבי מוגלשין משום דלאו לחם הוא כיון שנילוש ברותחין פטר נמי במוגלשין ששפכן על גבי קמח אע"פ שנשפכו לכלי שני אלמא עירוי ככלי ראשון מיהו קשה היכי פטר הא אינו מבשל אלא כדי קליפה לשמואל דאמר תתאה גבר דקי"ל כוותיה וי"ל דמיירי כגון דליכא אלא כדי חיוב חלה מצומצם או מעט יותר דבתר קליפה אין נשאר כשיעור חלה ועוד מביא ר"ת ראיה מהא דאמר בשילהי ע"ז (דף עד:) נעוה ארתחו אלמא עירוי ככלי ראשון דאין יכול להכשירו אלא בעירוי ועוד יש לדקדק דמיירי בעירוי מדתניא התם רבי יוסי אומר הרוצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים והחלטה אינו אלא עירוי כדמפרש בפסחים (דף לז:) מוגלשין ע"ג קמח מיהו אין ראיה משם לשאר דברים דבכמה דברים מיקל ביין נסך שאין מיקל בשאר איסורין דחולטן במי זיתים משמע אפילו צונן כמו חלטי לה בחלא דכל הבשר (חולין דף קיא.) גבי כבדא וכן עירוי שלשה ימים מעת לעת וניגוב והנחה מגת לגת שכל אלו העניינים לא מהני בשאר איסורים וטעמא משום דביין נסך אין איסור רותח כלל אלא שהחמירו בו להרתיחו ואף ר"ת התיר לשפוך רותחין לתוך החבית שהיה בה יין נסך ולהפכם מצד זה לצד זה בתוך החבית אע"פ שכבר היו בכלי שני מיד כששופכן בחבית ולא נפלו על כל צידי החבית אלא מכלי שני שהופכן מצד זה לצד זה ואפילו עירוי מכלי ראשון ליכא ומ"מ עירוי הוא ככלי ראשון לענין שאר איסורין כמה שהוכחתי ומה שכתב בסדר של פסח המתחיל אדיר דר מתוחים הכנת קערות ומיליהם בכלי שני שימושיהם כשופכין מסיר בהן כך שופכין רותחין עליהן אומר ר"ת דליתיה דכל כלים שבעולם מהניא שפיכת רותחין דעירוי ככלי ראשון וקשה לרבינו שמואל נהי דמהני עירוי רותחין מכלי ראשון לתוך קערות ושאר כלים שדרך לערות בהן היאך יועיל לאותן קערות וכלים שהוכנסו כולן לתוך כלי ראשון ומלואן איסורין מכל צד בכל עובי הכלי לענין שיוכל לחזור ולהכניסן בתוך אילפס וקדירה מרותחין של היתר כיון דקיימא לן כשמואל דאמר תתאה גבר ואינו מבשל אלא כדי קליפה ואם היינו מפרשים דעירוי ככלי ראשון לגמרי ומבשל יותר מכדי קליפה ומאי דאמר שמואל דאינו מבשל אלא בכדי קליפה זה דוקא בשני דברים יבשים שנוגעין זה בזה ואפילו בדבר לח כגון נטף מרוטבו על הסולת שאותו רוטב אינו כמו עירוי שהרי נפסקה אבל עירוי שאין כח הכלי ראשון נפסק מבשל לגמרי לפי זה יתיישב מה שאומר ר"ת דשופכין רותחין עליהן הוא הכשר גמור אפילו לקערות שנותנן בתוך הסיר והאילפס ולא תקשי נמי מה שפירשתי לעיל דמוגלשין על גבי קמח היכי פטור מחלה והלא אינו מבשל אלא כדי קליפה דאיכא למימר דמבשל לגמרי כדפירשתי מיהו ר"ת לא היה סובר כן מדאיצטריך ליה למימר דעירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה משום קושיא דתתאה גבר וא"ת הא דתנן בפ' חבית (שבת דף קמה:) כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת וכל שלא בא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין [בשבת] חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין ואי עירוי ככלי ראשון אמאי מדיחין וי"ל התם בכלי שני מיירי ואפי' הכי מדיחין אין שורין לא משום דמיחזי כמבשל ולא דמי לתבלין דשרי בפרק כירה (שבת מב:) ליתן לתוך הקערה או לתוך התמחוי דעשויין למתק את הקדירה ולא מיחזי כמבשל אי נמי לרבותא נקט מדיחין דאפי' הדחה אסור במליח ישן וקולייס האיספנין:
בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: תְּלָאוֹ בַּאֲוִיר תַּנּוּר, מַהוּ? אַבִּישּׁוּל וּבִילּוּעַ הוּא דְּקָפֵיד רַחֲמָנָא, אוֹ דִּילְמָא אַבִּישּׁוּל בְּלֹא בִּילּוּעַ?
בעי [שאל] רמי בר חמא: אם תלאו את בשר החטאת באויר תנור (חרס) כדי לצלותו, מהו דין התנור? וצדדי השאלה: האם על בישול וגם בילוע של טעם החטאת בכלי הוא דקפיד רחמנא [שהקפידה התורה], כשהצריכה שבירה בכלי חרס, או דילמא [שמא] על בישול בכלי בלבד, ואפילו בלא בילוע מגוף החטאת הקפידה תורה, ולכן אף חטאת התלויה באויר התנור מחייבת לשוברו, שהרי נתבשל בשר החטאת בחללו?
רש"י
תלאו לשפוד של חטאת לצלותו באויר תנור דנתבשל בו אבל לא נבלע בו כלום:
מהו מי הוי צריך תנור שבירה או לא:
אֲמַר רָבָא, תָּא שְׁמַע: אֶחָד שֶׁבִּישֵּׁל בּוֹ וְאֶחָד שֶׁעֵירָה לְתוֹכוֹ רוֹתֵחַ.
אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח טעון שבירה. הרי שהכלי נאסר גם אם לא בושלה בו החטאת, אלא רק נבלע בו טעמה על ידי עירוי. ואם כן, אין צורך בבישול ובילוע גם יחד.
רש"י
ואחד שעירה לתוכו אלמא אחדא קפיד דהא עירה לתוכו בלוע איכא בישול ליכא:
בִּלּוּעַ בְּלֹא בִּישּׁוּל לָא קָמִיבָּעֲיָא לָן, כִּי קָמִיבָּעֲיָא לָן – בִּישּׁוּל בְּלֹא בִּילּוּעַ, מַאי?
ודוחים: באופן של בלוע בכלי בלא בישול לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו], שהוא בוודאי טעון שבירה, שהרי אין כלי חרס פולט לעולם מה שבלע. כי קמיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו השאלה] בתלוי באוירו של תנור, הרי זה באופן של בישול בלא בילוע, מאי [מה] יהא הדין?
רש"י
בלוע בלא בישול לא מיבעיא לן דכיון דהוי נותר והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם ובעי שבירה:
תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: תַּנּוּר שֶׁל מִקְדָּשׁ, שֶׁל מַתֶּכֶת הָיָה. וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ בִּישּׁוּל בְּלֹא בִּלּוּעַ לָא קָפֵיד – נִיעֲבֵיד שֶׁל חֶרֶס! כֵּיוָן דְּאִיכָּא שְׁיָרֵי מְנָחוֹת דַּאֲפִיָּיתָן בַּתַּנּוּר, וְאִיכָּא בִּישּׁוּל וּבִילּוּעַ – עָבְדִינַן שֶׁל מַתֶּכֶת.
ומציעים: תא שמע [בוא ושמע], ממה שאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: תנור של מקדש, של מתכת היה. ואי סלקא דעתך [ואם עולה בדעתך] שבישול בלא בלוע לא קפיד [הקפידה] התורה, ואין כלי חרס חייב שבירה באופן זה, ניעביד [נעשה] אותו של חרס! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] גם שירי מנחות הנאכלים לכהנים, שאפייתן בתנור ואיכא [ויש בהם] בישול ובילוע, שהרי מניחים את השיריים על התנור עצמו, ולא בחללו, ויש בהם שמן הנבלע בו, עבדינן [עושים אנו] של מתכת.
רש"י
של מתכת היה קס"ד מפני שצולין בו שפודי חטאת שלא יטען שבירה:
בישול ובלוע שמן המנחה:
הַהוּא תַּנּוּרָא דַּאֲטַחוּ בָּהּ טִיחְיָיא, אֲסָרָהּ רַבָּה בַּר אֲהִילַיי לְמֵיכְלָהּ לְרִיפְתָּא לְעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ בְּמִילְחָא, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכְלָהּ בְּכוּתְחָא.
מסופר, ההוא תנורא דאטחו בה טיחייא [תנור אחר של חרס שטחו בו, בדפנותיו וקרקעיתו, שומן בשר], ואפו בו לחם, אסרה רבה בר אהיליי למיכלה לריפתא [לאכול את הפת] שאופים בתנור זה לעולם, ואפילו במילחא [במלח] בלבד, גזירה דילמא אתי למיכלה בכותחא [שמא יבוא לאכול אותה יחד עם כותח] שיש בו חלב. שלדעתו אין השומן נפלט מדפנותיו לעולם.
רש"י
טחו ביה טחייה מין טיגון הוא שעושין מלחם וטשין התנור באליה ואופין את הלחם אחר שטחוהו ובמס' שבת (דף קיט.) נמי אמרינן תלתא סאוי טחיי:
לעולם ואפילו הסיקוהו ואפו בו דקסבר אינו יוצא מידי דופיו:
מֵיתִיבֵי: אֵין לָשִׁין אֶת הָעִיסָּה בְּחָלָב, וְאִם לָשׁ – כָּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵירָה.
מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש עיסה בחלב — כל הפת כולה אסורה, מפני הרגל עבירה, שמא יבואו לאכול אותה עם בשר.
רש"י
מפני הרגל עבירה שלא יאכל הפת עם הבשר:
כַּיּוֹצֵא בּוֹ: אֵין טָשִׁין אֶת הַתַּנּוּר בְּאַלְיָה, וְאִם טָשׁ – כָּל הַפַּת כּוּלָּהּ אֲסוּרָה, עַד שֶׁיַּסִּיק אֶת הַתַּנּוּר. תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה בַּר אֲהִילַיי! תְּיוּבְתָּא.
כיוצא בו אין טשין (מורחים) את התנור באליה שהיא שומן מן החי, ואם טש — כל הפת שאפה בו כולה אסורה עד שיסיק את התנור, ועל ידי כך יישרף השומן שהיה בלוע בו. על כל פנים הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על רבה בר אהיליי, שלדעתו אין תקנה לתנור כזה בכלל! ומשיבים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] ונדחו דבריו.
תוספות
ואם טש כל הפת כולה אסורה וא"ת מאי שנא מהא דאמרינן בפ' כל הבשר (חולין קיא:) דגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח דנותן טעם בר נותן טעם מותר ובשם רש"י פירש ה"ר יהודה חתנו דדוקא עלו שרו הא נתבשלו אסור ובא מעשה לפניו בביצים שנתבשלו בקדירה שבשלו בה חלב ואסר לעשות מולייתא על גבי בשר ואין להביא ראיה לדבריו מקדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב ואם בישל בנותן טעם (לקמן ע"ב) דהתם לאו נותן טעם בר נותן טעם הוא שהטעם שני באיסור אבל כאן הטעם שני בהיתר וקודם שיבא לידי איסור נתבטל הטעם בדגים לפי שהוא שני אבל יש לדקדק מצנון שחתכו בסכין של בשר דאסור לאוכלו בכותח (חולין דף קיא:) דאגב חורפיה בלע טפי וחשיב כחד טעמא ולא גרע נתבשל מצנון מיהו לפי לשון אחר שפירש שם בקונטרס היינו טעמא שיש חילוק בין קערה לסכין דסתם קערה מקנחין אותה משומן הקרוש עליה משום מיאוס אבל סכין טעמא שהשומן קרוש עליו ואינו ניכר כשחותך הוי כצונן טעם הבא מן הממש ולפי זה אין ראיה מצנון שחתכו בסכין והך דתנור שטשו באליה נמי מפרש ר"ת דאי אפשר לו לתנור להתקנח יפה ונדבק בו השמנונית והוי בעין עד שיוסק ומיהו יש לדקדק דאפי' נתבשלו שרי מהא דאמר לקמן (זבחים דף צז.) דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומותר לבשל האידנא שלמים בקדירה שבישל בה שלמים אתמול ולא אמרינן דקממעט באכילת שלמים דהאידנא דטעם שני הוא ונתבטל קודם שיבוא לידי איסור ואפי' למ"ד דשאני התם שהוא טעם שלישי שיש מים בקדירה שמבשלים בה שלמים מטעם זה נמי יהו מותרין הביצים שנתבשלו בקדירה החולבת לעשות מהם מולייתא בבשר שבתוך המים נתבשלו ועוד דגבי שפוד ואסכלא מייתי בסוף ע"ז (דף עו.) ההיא דכל יום ויום נעשה גיעול לחבירו ומיהו על כרחין אין זו ראיה דלענין חטאת אין שייך לומר כן דבסוף ע"ז (שם) קשרי לבשל חטאת והדר שלמים והרי ממעט באכילתן דמיתסרי לזרים לנשים ולעבדים ואין נאכלין אלא ליום ולילה גם מיפסלי ביוצא כחטאת ואין שייך כאן להתיר מכח נותן טעם בר נותן טעם כי אם היכא שיש שני נותני טעם של היתר אבל האחד של איסור לא דהוי כמו קדירה שבישל בה בשר לא יבשל בה חלב תרומה לא יבשל בה חולין ועל כרחין יש לומר שם משום דמין במינו דאורייתא ברובא בטל ובכלי המקדש ברגל אוקמיה אדאורייתא ואע"ג דאסרי לקמן (זבחים דף צז.) רקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה גבי כלים אקילו רבנן טפי ותימה אי נתבשלו נמי מותר אמאי אמרו רבנן מזמן אכילה של ראשון טעון מריקה ושטיפה לגבי שלמים דאתמול ושלמים דהאידנא דשניהם היתר דאין סברא לומר גזירת הכתוב היא בדבר שמותר גמור בחולין אפי' מדרבנן. ברו"ך:
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי: וְכִי מֵאַחַר דְּאִיתּוֹתַב רַבָּה בַּר אֲהִילַיי, אַמַּאי אָמַר רַב: קְדֵירוֹת בְּפֶסַח יִשָּׁבְרוּ? אֲמַר לֵיהּ: רַב מוֹקֵי לָהּ הַהִיא בְּשֶׁל מַתֶּכֶת.
אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב [שהושב] ונדחו דברי רבה בר אהיליי, אמאי [מדוע] אמר רב: קדירות של חמץ בפסח ישברו? מדוע לא יבער את החמץ שבהן על ידי הסקה? אמר ליה [לו] רב אשי: רב מוקי לה [מעמיד אותה] את הברייתא ההיא, שיש תקנה לתנור על ידי הסקה, דווקא בתנור של מתכת, שעל ידי ההיסק הוא פולט את השומן.
רש"י
אמאי אמר רב כו' הא אית להו תקנתא בהיסק:
מוקים לההיא דקתני עד שיוסק התנור בשל מתכת:
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: בְּתַנּוּר שֶׁל חֶרֶס; זֶה – הֶסֵּיקוֹ מִבִּפְנִים, וְזֶה – הֶסֵּיקוֹ מִבַּחוּץ.
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: אפשר לומר שמדובר גם בתנור של חרס, ומכל מקום אין להכשיר קדרות בדרך זו, שכן זה, תנור — דרך הסיקו מבפנים, והאש שורפת את השומן שבדפנות. וזה, בקדירות — דרך הסיקו מבחוץ, כשהקדירות עומדות על האש, ואין החום מספיק כדי לבער את החמץ שבצד הפנימי.
וְנַעֲבֵיד הַסָּקָה מִבִּפְנִים! חָיֵיס עֲלַיְיהוּ דְּמִתְבְּרִי. הִילְכָּךְ, הַאי כּוּבְיָא, הֶסֵּיקוֹ מִבַּחוּץ הוּא, וַאֲסִיר.
ושואלים: ונעביד [ושיעשה] בקדירות גם כן הסקה מבפנים, ויתקן אותם על ידי זה! ומשיבים: אין מתירים להכשירם באופן זה, משום שאדם חייס עלייהו דמתברי [חס עליהם שמא יישברו], ויש לחשוש שלא יעשה היסק כראוי מבפנים. ומכאן מסקנה למעשה: הילכך, האי כוביא [רעף של חרס] שמשתמשים בו כתבנית לאפיה, על גבי האש, הסיקו מבחוץ הוא, ואסיר [ואסור].
רש"י
כוביא רעפים חלולין כמין שפיתת קדירה ופעמים שטחין אותו שמן ואופין בו לחם הקרוי טיחיא: