גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: לְדִבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן, הַמִּתְנַדֵּב שֶׁמֶן – קוֹמְצוֹ, וּשְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״קָרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין שֶׁמֶן. וְכִי מִנְחָה: מַה מִּנְחָה – קוֹמְצָהּ, וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין, אַף שֶׁמֶן – קוֹמְצוֹ, וּשְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין.

אמר שמואל: המתנדב יין, מביא ומזלפו על גבי האישים. מאי טעמא [מה טעם] אמר קרא [המקרא]: "ויין תקריב לנסך חצי ההין אשה ריח ניחח לה' "(במדבר טו, י), הרי שיש יין שהוא "אשה" — לאישים. ומקשים: והא קא מכבי [והרי הוא מכבה] על ידי זה את האש, ונאמר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו)! ומשיבים: כיבוי במקצת לא שמיה [אין שמו, אינו נחשב] כיבוי שנאסר בכתוב.

אֲמַר רַבִּי זֵירָא: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁמִּתְחַלֵּק בַּעֲזָרָה, אִי אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַהוּ, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחוֹת יִשְׂרָאֵל וְלוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע, שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין; מִכְּלָל דְּמַאן דְּאָמַר מִתְנַדְּבִין – מִתְחַלֵּק!

ומקשים: איני [כן הוא]? והאמר [והרי אמר] רב נחמן אמר רבה בר אבוה: המוריד גחלת מעל גבי המזבח וכיבה — חייב משום "לא תכבה"! ודוחים: מדובר שם דליכא [שאין] על המזבח אלא האי [גחלת זו] ונמצא שמכבה כל מה שנמצא. איבעית אימא [אם תרצה אמור] תירוץ אחר: גם אם כיבוי במקצת נאסר, כיבוי של מצוה, כגון על ידי ניסוך יין, שאני [שונה], שהוא מותר.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: אֵימָא סֵיפָא, אִם רָאִיתָ שֶׁמֶן שֶׁנִּיתָּן עַל גַּבֵּי אִישִּׁים, אִי אַתָּה צָרִיךְ לִשְׁאוֹל מַהוּ, אֶלָּא מוֹתַר רְקִיקֵי מִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, שֶׁאֵין מִתְנַדְּבִין שֶׁמֶן; מִכְּלָל דִּלְמַאן דְּאָמַר מִתְנַדֵּב – כּוּלָּן לָאִישִּׁים! לְאַבַּיֵי קַשְׁיָא רֵישָׁא, לְרַבִּי זֵירָא קַשְׁיָא סֵיפָא.

ומקשים: תא שמע [בוא ושמע] סתירה לתירוץ זה, ממה דתנא [ששנה] ר' אליעזר בן יעקב: כלפי (מאחר) שנתנה תורה מצוה לתרום מן הדשן, והם גחלים שנתאכלו ונגמרה בעירתם, יכול יכבה גחלת ויתרום? אמרת: לא יכבה שנאמר "לא תכבה" (ויקרא ו, ו). משמע איפוא שאף לצורך מצוה אסור כיבוי במקצת! ומשיבים: שאני התם [שונה שם], שכן אפשר לו לכהן דיתיב ונטר [שישב וישמור, ישגיח] עד שיהפוך חלק מן הגחלים לאפר, ואז יתרום. אבל בזילוף היין לא תועיל ההמתנה, ולכן מותר הדבר.

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי זֵירָא – רֵישָׁא בְּשִׁירַיִם, סֵיפָא בְּקוֹמֶץ. אֶלָּא לְאַבַּיֵי קַשְׁיָא! תְּנָא רֵישָׁא אַטּוּ סֵיפָא.

ומקשים, תא שמע [בוא ושמע] שאין מזלפים את היין על גבי האש, ממה ששנינו בברייתא: יין של נדבה כדברי ר' עקיבא נשפך לספלים, שמן כדברי ר' טרפון נשפך לאישים! ועוד תניא [שנויה ברייתא]: יין נסך נשפך לספלים. ויש לשאול: או אינו אלא לאישים? אמרת: לא יכבה!

בִּשְׁלָמָא סֵיפָא תָּנֵי מִשּׁוּם רֵישָׁא, אֶלָּא רֵישָׁא מִשּׁוּם סֵיפָא מִי תָּנֵי? אִין, אָמְרִי בְּמַעֲרָבָא: תְּנָא רֵישָׁא מִשּׁוּם סֵיפָא.

ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: הא [זה] כשיטת ר' יהודה הסבור כי גם דבר שאין מתכוון לו — אסור, הא [זהו שאמר שמואל] כשיטת ר' שמעון הסבור שדבר שאין מתכוון לו — מותר. ושואלים: למימרא [האם לומר] מכאן ששמואל כר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא]? והאמר [והרי אמר] שמואל: מכבין גחלת (חתיכה לוהטת) של מתכת ברשות הרבים בשבת בשביל שלא יזוקו בה רבים,

תָּא שְׁמַע: יַיִן כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא לַסְּפָלִים, שֶׁמֶן כְּדִבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן לָאִישִּׁים; מַאי לָאו מִדְּיַיִן כּוּלּוֹ לַסְּפָלִים – שֶׁמֶן כּוּלּוֹ לָאִישִּׁים? מִידֵי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא.

אמר שמואל: לדברי ר' טרפון במשנתנו, הסבור שמתנדבים שמן למקדש, אדם המתנדב שמן — הכהן קומצו (נוטל ממנו קומץ) ומקטירו, ושיריו (מה שנותר) נאכלין לכהנים. מאי טעמא [מה הטעם, המקור] לכך? אמר קרא [הכתוב] לגבי מנחת נדבה: "ונפש כי תקריב קרבן מנחה" (ויקרא ב, א), וייתור המלה "קרבן" מלמד שמתנדבין גם שמן, וכי [וכמו] מנחה: מה מנחה — קומצה (קומץ אותה) הכהן ושיריה נאכלין, אף שמן — קומצו הכהן ושיריו נאכלין.

אֲמַר רַב פַּפָּא, כְּתַנָּאֵי: שֶׁמֶן – לֹא יִפְחוֹת מִלּוֹג, רַבִּי אוֹמֵר: שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? אֲמַרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פַּפָּא: דּוּן מִינָּהּ וּמִינָּהּ, דּוּן מִינָּהּ וְאוֹקֵי בְּאַתְרָהּ,

אמר ר' זירא: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] במשנתנו כדברי שמואל, שכן שנינו: אמר ר' שמעון: אם ראית שמן שמתחלק בעזרה, אי (אין) אתה צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחות ישראל ולוג שמן של מצורע, וטעם הדבר — מפני שאין מתנדבין שמן. ונדייק: מכלל דברים אלה יש ללמוד, כי לשיטת מאן דאמר [מי שאומר] מתנדבין שמן, הריהו מתחלק בין הכהנים לאכילה.

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ; דְּרַבָּנַן סָבְרִי: מַה מִּנְחָה מִתְנַדְּבִין – אַף שֶׁמֶן מִתְנַדְּבִין, [וּמִינָּהּ: מַה מִּנְחָה לוֹג שֶׁמֶן – אַף כָּאן לוֹג שֶׁמֶן, וּמַה מִּנְחָה – קוֹמְצָהּ וּשְׁיָרֶיהָ נֶאֱכָלִין, אַף שֶׁמֶן – קוֹמְצוֹ וּשְׁיָרָיו נֶאֱכָלִין.

אמר ליה [לו] אביי לר' זירא: אימא סיפא [אמור את סופה] של המשנה: אם ראית שמן שניתן על גבי אישים, אי אתה צריך לשאול מהו, אלא מותר רקיקי מנחת כהנים ומנחת כהן משיח, וטעם הדבר — מפני שאין מתנדבין שמן. ונדייק: מכלל דלמאן דאמר [של דעת מי שאומר] מתנדב אדם שמן, הריהו עולה כולן לאישים, והרי זה בניגוד לדברי שמואל, שאמר כי לדברי ר' טרפון, מקטיר קומצו ושייריו נאכלים. על כל פנים, לאביי קשיא רישא [קשה הדיוק מתחילת המשנה], לר' זירא קשיא סיפא [קשה הדיוק מסוף המשנה].

וְאִידָךְ: מִמִּנְחָה, מַה מִּנְחָה מִתְנַדְּבִין – אַף שֶׁמֶן מִתְנַדְּבִין, וְאוֹקֵי בְּאַתְרָהּ]: כִּנְסָכִים, מַה נְּסָכִים שְׁלֹשֶׁת לוּגִּין – [אַף שֶׁמֶן שָׁלֹשׁ לוּגִּין, וּמַה נְּסָכִים כּוּלָּן לַסְּפָלִין] – אַף שֶׁמֶן כּוּלָּן לָאִישִּׁים.

ומעתה, בשלמא [נניח] לפי דעת ר' זירא, המדייק כשמואל, רישא [תחילת המשנה] ממנה משמע כי לדעת ר' טרפון שמן שנדב מתחלק לכהנים, מדברת בשירים, ואילו סיפא [סופה] ממנה משמע כי לדעתו מקטירים את השמן, מדבר בקומץ. אלא לאביי קשיא [קשה] מתחילת המשנה! ומשיבים: לדעתו אין לדייק משם, שכן תנא רישא אטו סיפא [שנה את ראשה משום ששנה כך את סופה], והוא מסגנון המשנה.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְאַבַּיֵי: אִי מִמִּנְחָה מַיְיתֵי לָהּ [ רַבִּי] – דְּכוּלֵּי עָלְמָא דּוּן מִינָּהּ וּמִינָּהּ. אֶלָּא רַבִּי מֵ״אֶזְרָח״ גָּמַר לָהּ.

ומקשים: בשלמא [נניח] סיפא תני משום רישא [סופה של משנה שונה התנא משום ראשה], שחוזר על דבריו באותו אופן. אלא רישא משום סיפא מי תני [ראשה משום סופה האם שונה]? ומשיבים: אין [כן], וכך אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל]: תנא רישא משום סיפא [שנה ראשה משום סופה].

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פַּפָּא: מִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי? וְהָתַנְיָא: ״קָרְבַּן מִנְחָה״ – מְלַמֵּד שֶׁמִּתְנַדְּבִין שֶׁמֶן, וְכַמָּה – שְׁלֹשָׁה לוּגִּין. וּמַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר שְׁלֹשָׁה לוּגִּין – רַבִּי הִיא, וְקָא מַיְיתֵי לָהּ מִ״קָרְבַּן״! אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא – תַּנְיָא.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לענין זה ממה ששנינו בברייתא: המתנדב יין, כדברי ר' עקיבא, שאמר שמתנדבים יין — הריהו ניתן לספלים שבקרן המזבח. המתנדב שמן כדברי ר' טרפון שאמר שניתן להתנדב שמן — הריהו ניתן לאישים. מאי לאו [האם לא] נדייק כי מתוך שיין כולו לספלים, שמן גם כן כולו לאישים, שלא כדברי שמואל? ודוחים: מידי איריא [וכי הדברים שייכים]? הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כפי שהוא וזה כפי שהוא].

אָמַר שְׁמוּאֵל: הַמִּתְנַדֵּב יַיִן – מֵבִיא וּמְזַלְּפוֹ עַל גַּבֵּי הָאִישִּׁים. מַאי טַעְמָא? אָמַר קְרָא: ״וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ חֲצִי הַהִין אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״. וְהָא קָא מְכַבֵּי! כִּיבּוּי בְּמִקְצָת לָא שְׁמֵיהּ כִּיבּוּי.

אמר רב פפא, דברי שמואל שנויים כתנאי [כמחלוקת תנאים], ששנינו בברייתא: המתנדב שמן לא יפחות מלוג, רבי אומר: שלשת לוגין. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה, באיזה עקרון הם חלוקים]? אמרוה רבנן קמיה [חכמים לפני] רב פפא: בשאלה האם נוקטים במדרש ההלכה בשיטה של דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה], שאם יש היקש או גזירה שווה לומדים מן המלמד על הלמד לכל ענין שיש במלמד, או דון מינה ואוקי באתרה [דון ממנה והעמד במקומה], שלמדים רק לענין אחד שיש צורך ללומדו מן המלמד, ולא לשאר דברים שניתן להסיק אותם מגופו של הלמד, איכא בינייהו [יש מחלוקת ביניהם].

אִינִי? וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַמּוֹרִיד גַּחֶלֶת מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְכִיבָּהּ – חַיָּיב! דְּלֵיכָּא אֶלָּא הַאי. אִיבָּעֵית אֵימָא: כִּיבּוּי דְּמִצְוָה שָׁאנֵי.

דרבנן סברי [שחכמים סבורים] שיש ללמוד בשיטת "דון מינה ומינה": מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין (כפי שלמדנו לעיל מ"קרבן מנחה"), [ומינה [ונמשיך ללמוד ממנה]: מה המתנדב מנחה מביא עמה לוג שמן, אף כאן כשמתנדב שמן בלבד — לוג שמן. ועוד, מה מנחה קומצה (קומץ אותה) ושיריה נאכלין, וכדברי שמואל, אף שמן קומצו (קומץ אותו) ושיריו נאכלין.

תָּא שְׁמַע, דְּתָנָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: כְּלַפֵּי שֶׁנָּתְנָה תּוֹרָה לִתְרוֹם, יָכוֹל יְכַבֶּה וְיִתְרוֹם? אָמַרְתָּ: לֹא יְכַבֶּה! שָׁאנֵי הָתָם, אֶפְשָׁר דְּיָתֵיב וְנָטַר.

ואידך [והאחר, רבי], לומד בשיטת "דון מינה ואוקי באתרה": דון ממנחה, מה מנחה מתנדבין אף שמן מתנדבין. ואולם לגבי פרטי ההלכה הריהו אוקי באתרה [מעמיד את דינה של נדבת שמן במקומה]], כדין נסכים, מה נסכים מתנדבים שלשת לוגין — [ אף שמן זה שמנסכים על המזבח — שלש לוגין, ועוד, מה נסכים כולן נשפכים לספלין] — אף שמן כולן לאישים.

תָּא שְׁמַע: יַיִן – כְּדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא לַסְּפָלִים, שֶׁמֶן – כְּדִבְרֵי רַבִּי טַרְפוֹן לָאִישִּׁים. וְעוֹד תַּנְיָא: יֵין נֶסֶךְ לַסְּפָלִים. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לָאִישִּׁים? אָמַרְתָּ: לֹא יְכַבֶּה!

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: אי ממנחה מייתי לה [אם ממנחה מביא, למד, אותה] [רבי] לא היה חולק על חכמים, שכן דכולי עלמא [לדעת הכל] למדים בשיטת דון מינה ומינה [למד ממנה וממנה]. אלא רבי מ"אזרח" גמר לה [למד אותה] שבסוף פרשת הנסכים נאמר: "כל האזרח יעשה ככה את אלה להקריב אלה לה' ", (במדבר טו, יג), שכשם שניתן להתנדב יין לנסכים, כן ניתן להתנדב שמן. ובדרך של "דון מינה ומינה" הוא למד מיין שנדבת שמן הריהי שלושה לוגים.

לָא קַשְׁיָא, הָא – רַבִּי יְהוּדָה, הָא – רַבִּי שִׁמְעוֹן. לְמֵימְרָא, דִּשְׁמוּאֵל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן סְבִירָא לֵיהּ? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: מְכַבִּין גַּחֶלֶת שֶׁל מַתֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא יִזּוֹקוּ בָּהּ רַבִּים,

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: מי מצית אמרת הכי [האם יכול אתה לומר כך]? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "קרבן מנחה" (ויקרא ב, א) — מלמד שמתנדבין שמן, וכמה? שלשה לוגין. ומאן שמעת ליה [ומי שמעת אותו] שאמר שלשה לוגין? רבי היא, וקא מייתי לה [והוא מביא, למד, אותה] מ"קרבן"! אמר ליה [לו] רב פפא: אי תניא תניא [אם שנויה ברייתא שנויה], וחוזר אני מדברי.