מַאי לָאו דְּחַג? לָא, לִנְדָבָה; פָּרִים קוֹדְמִין לְאֵילִים – שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בִּנְסָכִים, וְכֵן אֵילִים לִכְבָשִׂים; כְּבָשִׂים לִשְׂעִירִים – שֶׁכֵּן נִתְרַבּוּ בְּאַלְיָה.

מאי לאו [האם לא] מדובר במוספי חג הסוכות, שיש בהם שעירים לחטאת וכבשים לעולה? ואם כן, יש שעולה קודמת לחטאת! ודוחים: לא, כאן מדובר בקרבנות שכולם באו לנדבה, וגם השעירים. וטעמה של הברייתא כך הוא: פרים קודמין לאילים — שכן נתרבו בנסכים, שנסכי הפר חצי ההין יין, ונסכי האיל שלישית ההין, וכן מסיבה זו, קודמים אילים לכבשים, שנסכיהם רביעית ההין (ראה במדבר טו, א—יב). ואילו הכבשים קודמים לשעירים, למרות שנסכיהם שווים — שכן נתרבו בהקרבת אימוריהם גם באליה שלהן, מה שאין כן השעירים.

תָּא שְׁמַע: פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ קוֹדֵם לְפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר, פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר קוֹדֵם לְפַר עֲבוֹדָה זָרָה,

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו במסכת הוריות: פר חטאת כהן משיח שמביא כהן גדול על שגגת הוראה (ויקרא ד, ג) קודם בהקרבה לפר חטאת על העלם דבר של צבור שמביאים כששגגו הסנהדרין בהוראה (ויקרא ד, יג); פר העלם דבר של צבור בשאר עבירות קודם לפר העלם דבר של ציבור בשגגת עבודה זרה, שהוא קרבן עולה (במדבר טו, כד);

פַּר עֲבוֹדָה זָרָה קוֹדֵם לִשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה. דְּאַף עַל גַּב דְּפַר עֲבוֹדָה זָרָה – עוֹלָה, וּשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה – חַטָּאת!

פר עבודה זרה קודם לשעירי עבודה זרה, כלומר, לשעיר הבא עמו (במדבר טו, כד), דאף על גב [אף על פי] שפר עבודה זרה הוא עולה ושעירי עבודה זרה הם חטאת. ובניגוד לכלל שהובא, שבכל מקום חטאת קודמת לעולה הבאה עמה!

וְאֵימָא מֵרֵישָׁא: פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר קוֹדֵם לְפַר עֲבוֹדָה זָרָה!

ודוחים: עד שאתה מקשה על כלל זה מסוף המשנה, ואימא מרישא [ואמור והבא סיוע לכלל זה מן ההתחלה של אותה משנה] שנאמר בה: פר העלם דבר של צבור שהוא חטאת, קודם לפר עבודה זרה שהוא עולה!

בְּחַד מִינָא מִיהָא לָא קָאָמְרִינַן, דְּחַטָּאת קָדְמָה. כִּי קָאָמְרִינַן – בִּתְרֵי מִינֵי, אַשְׁכְּחַן עוֹלָה דְּקָדְמָה לְחַטָּאת!

ומשיבים: בחד מינא מיהא לא קאמרינן [במין אחד על כל פנים אין אנו אומרים], שכיון ששני הקרבנות הם ממין אחד (פרים) ודאי שחטאת קדמה [קודמת]. כי קאמרינן בתרי מיני [כאשר אנו אומרים ומקשים הרי זה בשני מינים], שלפי הכלל שהובא בברייתא, גם חטאת העוף קודמת לעולת בהמה שהיא גדולה, וכאן אשכחן [מצאנו] עולה דקדמה [שקודמת] לחטאת!

אָמְרִי בְּמַעֲרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא בַּר מָרִי: חַטַּאת עֲבוֹדָה זָרָה חָסֵר א׳, ״לְחַטָּת״ כְּתִיב. רָבִינָא אָמַר: ״כַּמִּשְׁפָּט״ כְּתִיב בְּהוּ.

אמרי במערבא משמיה [אומרים בארץ ישראל משמו] של רבא בר מרי: חטאת עבודה זרה חסר א', "לחטת" כתיב [כתוב] ("ושעיר עזים אחד לחטת", במדבר טו, כד), לומר שאין חטאת זו כשאר חטאות, ופר העולה קודם לה. רבינא אמר: "כמשפט" כתיב בהו [נאמר בהם] ("ועשו כל העדה פר בן בקר אחד לעולה לריח ניחוח לה' ומנחתו ונסכו כמשפט ושעיר עזים לחטת", במדבר טו, כד), לומר שמקריבים קרבנות אלה כסדר שהם כתובים במקרא, ולכן פר העולה קודם.

הָשְׁתָּא דְּאָתֵית לְהָכִי, אֲפִילּוּ תֵּימָא פָּרִים דְּחַג נַמִי – ״כְּמִשְׁפָּטָם״ כְּתִיב בְּהוּ.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו שהגעת לכאן] והשתמשת בהסבר זה, יש לחזור ולהסביר את הברייתא הקודמת שהובאה כראיה, ולומר: אפילו תימא [תאמר] שמדובר שם בפרים ושאר קרבנות מוסף של חג נמי [גם כן], אין להקשות ממה שכבשי העולה קודמים לשעירי החטאת, שכן "כמשפטם" כתיב בהו [נאמר בהם] (במדבר כט, לג).

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: חַטַּאת הָעוֹף וְעוֹלַת בְּהֵמָה וּמַעֲשֵׂר, אֵיזוֹ מֵהֶן קוֹדֶם? תִּיקְדּוֹם חַטַּאת הָעוֹף – אִיכָּא מַעֲשֵׂר דְּקָדֵים לָהּ, לִיקְדִּים מַעֲשֵׂר – אִיכָּא עוֹלַת בְּהֵמָה דְּקָדְמָה לֵיהּ, תִּיקְדּוֹם עוֹלַת בְּהֵמָה – אִיכָּא חַטַּאת הָעוֹף דְּקָדְמָה לָהּ!

בעקבות המסקנה, שחטאת העוף קודמת לעולת בהמה, איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: היו לפניו חטאת העוף, ועולת בהמה, ומעשר, איזו מהן קודם בהקרבה? וצדדי הבעיה, אם תאמר: תיקדום [תקדם] חטאת העוף — איכא [יש] מעשר דקדים [שקודם] לה, כפי ששנינו במשנה, מפני שהוא מין זבח! ואם תאמר: ליקדים [שיקדים] את המעשר — איכא [יש] עולת בהמה דקדמה ליה [שקודמת לו], שהיא קדשי קדשים! ואם תאמר: תיקדום [תקדם] עולת בהמה — איכא [יש] חטאת העוף דקדמה [שקודמת] לה!

הָכָא תַּרְגִּימוּ: מִין זֶבַח עָדִיף. בְּמַעֲרָבָא אָמְרִי: עַיְילָא בָּהּ עוֹלַת בְּהֵמָה בְּחַטַּאת הָעוֹף, וְאַגְבַּהֲתָהּ מִמַּעֲשֵׂר.

בפתרון שאלה זו, הכא תרגימו [כאן, בבבל, תרגמו הסבירו] כי השיקול של מין זבח עדיף, ולכן יקרב תחילה המעשר, ואחריו חטאת העוף, ולבסוף עולת הבהמה. במערבא אמרי [בארץ ישראל אומרים]: עיילא [נכנסה] בה עולת בהמה בחטאת העוף הבאה עמה, ואגבהתה [והגביהה אותה] במעלתה מעל המעשר, שהרי עולת הבהמה מקודשת ממנו. ולפיכך תקדם חטאת העוף, ואחריה עולת הבהמה, ואחר כך המעשר.

מתני׳ כָּל הַחַטָּאוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה קוֹדְמוֹת לָאֲשָׁמוֹת, חוּץ מֵאֲשַׁם מְצוֹרָע, מִפְּנֵי שֶׁהוּא בָּא עַל הֶכְשֵׁר.

ועוד בדיני קדימויות בקרבנות. כל קרבנות החטאות שבתורה קודמות בהקרבתן לאשמות, כפי ששנינו במשנה הקודמת (לעיל זבחים פט,א), מפני שדם החטאת ניתן על ארבע קרנות המזבח ועל יסוד המזבח, מה שאין כן באשם. חוץ מאשם מצורע, מפני שהוא בא על הכשר כדי להתיר את המצורע לאכול בקדשים ולהיכנס למקדש. והואיל ובו תלויה עיקר טהרת המצורע, לפיכך חשוב הוא יותר מן החטאת.

כָּל הָאֲשָׁמוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה בָּאִין בְּנֵי שְׁתַּיִם, וּבָאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים, חוּץ מֵאֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע, שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֵי שְׁנָתָן וְאֵין בָּאִין בְּכֶסֶף שְׁקָלִים.

ועוד הבחנה בין קרבנות האשם השונים: כל האשמות שבתורה באין מן האילים, שהם כבשים זכרים בני שתים כלומר, בשנתם השניה, ובאין בכסף שקלים (ששוויים צריך להיות לפחות שני סלעים), חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע, שהן באין מכבשים בני שנתן הראשונה, ואין הם באין בכסף שקלים שאין להם מחיר קצוב. ועוד בדיני קדימה בקרבנות.

כְּשֵׁם שֶׁקּוֹדְמִין בְּהֶקְרֵבָן – קוֹדְמִין בַּאֲכִילָתָן. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ וּשְׁלָמִים שֶׁל יוֹם – שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין לְשֶׁל יוֹם. שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ, חַטָּאת וְאָשָׁם שֶׁל הַיּוֹם – שְׁלָמִים שֶׁל אֶמֶשׁ קוֹדְמִין, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חַטָּאת קוֹדֶמֶת, מִפְּנֵי שֶׁהִיא קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים.

כשם שקרבנות המקודשים מאחרים קודמין להם בהקרבן, לפי סדר הקדימות במשנה הקודמת (פט,א), כך הם גם קודמין להם באכילתן. ועוד בענין קדימה: שלמים של אמש (אתמול) ושלמים של היום — שלמים של אמש קודמין לשלמים של היום. וכמו כן אם היו לפניו שלמים של אמש, חטאת ואשם של היום — שלמים של אמש קודמין, אלו דברי ר' מאיר. ואילו חכמים אומרים: החטאת קודמת לשלמים (וכן האשם), מפני שהיא קדשי קדשים, ומעלתה גדולה משל השלמים שהם קדשים קלים.

וְכוּלָּן, הַכֹּהֲנִים רַשָּׁאִין לְשַׁנּוֹת בַּאֲכִילָתָן: לְאָכְלָן צְלוּיִן, וּשְׁלוּקִין, וּמְבוּשָּׁלִין, לָתֵת לְתוֹכוֹ תִּבְלֵי חוּלִּין וְתִבְלֵי תְרוּמָה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ תִּבְלֵי תְרוּמָה, שֶׁלֹּא יָבִיא הַתְּרוּמָה לִידֵי פְסוּל.

וכולן בכל הקרבנות הנאכלים, הכהנים רשאין לשנות באכילתן ולאכול אותם בכל אופן שירצו: לאכלן צלוין באש, ושלוקין (מבושלים ביותר), ומבושלין כרגיל. ורשאים הכהנים לתת לתוכו תבלי (תבלינים של) חולין ותבלי תרומה, אלו דברי ר' שמעון. ר' מאיר אומר: לא יתן לתוכו תבלי תרומה, כדי שלא יביא התרומה לידי פסול, שהרי לקדשים יש זמן אכילה קצוב, ולאחר מכן הם נפסלים ודינם לשריפה, ונמצא פוסל גם את התרומה מאכילה.

גמ׳ אִיבַּעֲיָא לְהוּ: תָּדִיר וּמְקוּדָּשׁ, אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם? תָּדִיר קוֹדֵם – מִשּׁוּם דְּתָדִיר, אוֹ דִּלְמָא מְקוּדָּשׁ קָדֵים – דְּקָדֵישׁ? תָּא שְׁמַע: תְּמִידִין קוֹדְמִין לְמוּסָפִין,

שנינו למעלה (פט,א) כי התדיר מחבירו קודם לחבירו, וכן שנינו במשנה הקודמת (פט,א) ובמשנתנו כי המקודש מחבירו קודם לו. ומעתה איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: היו לפני הכהן שני קרבנות, האחד תדיר מחבירו ואולם האחר מקודש מחבירו, איזה מהם קודם? וצדדי השאלה: האם התדיר קודם, משום שהוא תדיר מחבירו, או דלמא [שמא] המקודש קדים [קודם], משום שהוא קדיש [מקודש] יותר מחבירו? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנה בתחילת הפרק: תמידין הבאים בכל יום קודמין למוספין, משום שתדיר קודם,