חַד לְעִיבְּרָה זְמַנּוֹ וְעִיבְּרָה שְׁנָתוֹ, וְחַד לְעִיבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא שְׁנָתוֹ, וְחַד לְלֹא עִיבְּרָה לֹא זְמַנּוֹ וְלֹא שְׁנָתוֹ.

חד [פסוק פסוק אחד] למקרה של מקדיש את הפסח לאחר שעיברה (עבר) זמנו (זמן שחיטתו) וגם עיברה שנתו שקרבן הפסח הזה הוא גדול מבן שנה, ופסול. וחד [ופסוק אחד] למקרה של עיברה זמנו שעבר זמן שחיטת הפסח, ולא עברה שנתו שעדיין הקרבן הוא פחות מבן שנה. וחד [ואחד מהם] למקרה שלא עיברה לא זמנו ולא שנתו, אלא שלא הקריבוהו לשם פסח, להשמיענו שכל אלה קרבים כשלמים.

וּצְרִיכִי, דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא חַד, הֲוָה אָמִינָא – הֵיכָא דְּעִיבְּרָה שְׁנָתוֹ וּזְמַנּוֹ, דְּאִידְּחֵי מִפֶּסַח לְגַמְרֵי, אֲבָל עִיבְּרָה זְמַנּוֹ וְלֹא שְׁנָתוֹ דַּחֲזִי לְפֶסַח שֵׁנִי – אֵימָא לָא;

וצריכי [וצריכים] כל אלה להיכתב, דאי כתב רחמנא חד [שאם היתה כותבת התורה רק אחד מהם], הוה אמינא [הייתי אומר]: מדובר דווקא היכא [במקום] שעיברה שנתו וזמנו, דאידחי [שנדחה] מדין פסח לגמרי שאין כל אפשרות להקריבו, אבל עיברה זמנו שעבר זמן הקרבת הפסח ולא עברה שנתו, דחזי [שעדיין הוא ראוי] להקריבו לפסח שני בארבעה עשר באייר — אימא [אמור] שלא, ועדיין דינו כפסח.

וְאִי כָּתַב רַחֲמָנָא הָנֵי תַּרְתֵּי – מִשּׁוּם דְּאִידְּחֵי לְהוּ מִמִּילְּתַיְיהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא עָבַר לֹא זְמַנּוֹ וְלֹא שְׁנָתוֹ, דַּחֲזִי לְפֶסַח – אֵימָא לָא, צְרִיכִי.

ואי כתב רחמנא הני תרתי [ואילו היתה כותבת התורה את אלה השנים], הייתי אומר שהם קרבים שלמים משום דאידחי להו ממילתייהו [שנדחו להם מעניינם], אבל היכא [במקום] שלא עבר לא זמנו ולא שנתו, דחזי [שהוא ראוי] לפסח — אימא [אמור] שלא, על כן צריכי [צריכים] להיכתב כל אלה.

אָמַר רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּמָבוֹג: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשׁוּם חַטַּאת נַחְשׁוֹן – כְּשֵׁירָה, דְּאָמַר קְרָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת״, תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַחַטָּאוֹת.

אמר רב משמיה [משמו] של החכם מבוג: חטאת ששחטה לשום (לשם) חטאת נחשון כלומר, לשם אותן החטאות שהקריבו נשיאי ישראל בזמן חנוכת המשכן (ראה במדבר ז) שלא כדי לכפר על עוון, אלא כעין דורון — כשירה ועלתה לבעליה לשם חובה, שאמר קרא [המקרא]: "זאת תורת החטאת" (ויקרא ו, יח), לומר: תורה אחת לכל החטאות, שאין הבדל בין חטאת לחטאת.

יָתֵיב רָבָא וְקָאָמַר לָהּ לְהָא שְׁמַעֲתָא. אֵיתִיבֵיהּ רַב מְשָׁרְשִׁיָּא לְרָבָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמְצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – כְּשֵׁירוֹת וְעָלוּ לַבְּעָלִים לְשׁוּם חוֹבָה,

יתיב [יושב היה] רבא וקאמר לה להא שמעתא [ואומר את ההלכה הזאת]. איתיביה [הקשה לו] רב משרשיא לרבא, ממה ששנינו בברייתא: ר' שמעון אומר: כל המנחות שנקמצו שלא לשמן אלא לשם סוג מנחה אחר — כשירות וגם עלו לבעלים לשום חובה, שלא כמו זבחים, שכשרים אך אינם עולים לבעליהם לשם חובה.

לְפִי שֶׁאֵין הַמְּנָחוֹת דּוֹמוֹת לִזְבָחִים, שֶׁהַקּוֹמֵץ מַחֲבַת לְשֵׁם מַרְחֶשֶׁת – מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין עָלֶיהָ שֶׁהִיא מַחֲבַת, חֲרֵיבָה לְשֵׁם בְּלוּלָה – מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין שֶׁהִיא חֲרֵיבָה.

וטעם הדבר, לפי שאין המנחות דומות לזבחים, שכן הקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת — מעשיה מוכיחין עליה כלומר, אופן עשייתה מוכיח עליה שהיא עשויה במחבת (שטוחה) ולא מרחשת (מטוגנת בטיגון עמוק), וכן הקומץ מנחה חריבה (שאין בה שמן) לשם בלולה (בשמן) — מעשיה מוכיחין עליה שהיא חריבה, ולפיכך אין המחשבה והדיבור מועילים בה כלל.

אֲבָל בִּזְבָחִים אֵינוֹ כֵּן, שְׁחִיטָה אַחַת לְכוּלָּן, קַבָּלָה אַחַת לְכוּלָּן, זְרִיקָה אַחַת לְכוּלָּן;

אבל בזבחים אינו כן, דרך שחיטה אחת לכולן, דרך קבלה אחת לכולן, דרך זריקה אחת לכולן, ולכן אם נעשתה אחת העבודות שלא לשמם — מועיל בהם הדיבור, ואינם עולים לבעלים ידי חובה.

טַעְמָא דְּמַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין, הָא אֵין מַעֲשֶׂיהָ מוֹכִיחִין – לָא, אַמַּאי? לֵימָא: ״זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה״, תּוֹרָה אַחַת לְכָל הַמְּנָחוֹת!

ונדייק מכאן: טעמא [הטעם] דווקא משום שמעשיה מוכיחין הדין כן, שהמנחה כשירה ועלתה לבעלים, הא [אבל] אם אין מעשיה מוכיחין — לא, ולפי דברי רב בשם מבוג, אמאי [מדוע] לא תעלה המנחה לבעלים? לימא [שנאמר] מן הכתוב: "זאת תורת המנחה" (ויקרא ו, ז), תורה אחת לכל המנחות!

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּמָבוֹג: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מְנָת שֶׁיִּתְכַּפֵּר בָּהּ נַחְשׁוֹן – כְּשֵׁירָה, אֵין כַּפָּרָה לַמֵּתִים.

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב משמיה [משמו] של מבוג: חטאת ששחטה לא לשם חטאת נחשון, אלא על מנת שיתכפר בה נחשון — כשירה, וטעם הדבר, כי אין כפרה למתים, ולכן אין זה נקרא שינוי בעלים.

וְלֵימָא מֵת בְּעָלְמָא!

ושואלים: אם לכך התכוון, ולימא [ושיאמר] מת בעלמא [סתם], ולמה הזכיר דווקא נחשון?

הָא קָא מַשְׁמַע לָן: טַעְמָא דְּמֵת, הָא דְּחַי דּוּמְיָא דְּנַחְשׁוֹן – פְּסוּלָה, וּמַאי נִיהוּ? חַטַּאת נָזִיר וְחַטַּאת מְצוֹרָע.

ומשיבים, הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: טעמא [הטעם, דווקא] מפני שנשחט לשם מת הדין כן, הא [אבל] אם היה עושה לשם חטאת של אדם חי דומיא [בדומה] לחטאת נחשון — היתה פסולה, ומאי ניהו [ומה הוא]? ששוחט לשם חטאת נזיר וחטאת מצורע, שכמו חטאת נחשון, אין הן באות לכפר על חטא, אלא להכשיר ולטהר, ומכל מקום יש בהם דין שינוי בעלים.

הָנֵי עוֹלוֹת נִינְהוּ!

ומקשים: הלוא הני [אלה], אף שמעשיהן כמעשה חטאת, הרי מצד הכפרה עולות נינהו [הן], ואם מקריב חטאת לשם מי שמחוייב עולה — כשרה היא, משום שאינו מחוייב כפרה כמותו (ראה לעיל זבחים ג,ב)!

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר, אָמַר רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּמָבוֹג: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל שֶׁמְּחוּיָּיב חַטָּאת כְּנַחְשׁוֹן – כְּשֵׁירָה, חַטַּאת נַחְשׁוֹן עוֹלָה הִיא.

אלא אי איתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב משמיה [משמו] של מבוג: חטאת ששחטה על מי שמחוייב חטאת כנחשון — כשירה, כי חטאת נחשון לא היתה חטאת ממש, אלא כעין עולה היא.

אִיכָּא דְּאָמַר, אָמַר רַב מִשְּׁמֵיהּ דְּמָבוֹג: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטַּאת נַחְשׁוֹן – פְּסוּלָה, חַטַּאת נַחְשׁוֹן עוֹלָה הִיא.

איכא דאמר [יש שאומר] בלשון אחרת: אמר רב משמיה [משמו] של מבוג: חטאת ששחטה לשם חטאת נחשון — פסולה, מפני שחטאת נחשון עולה היא, והרי זה כשוחט חטאת שלא לשמה.

וְלֵימָא: חַטַּאת נָזִיר וְחַטַּאת מְצוֹרָע! עִיקַּר חַטָּאת נָקַט.

ושואלים: ומדוע הזכיר חטאת נחשון? ולימא [ושיאמר]: חטאת ששחטה לשם חטאת נזיר וחטאת מצורע, שגם הן כעולה! ומשיבים: עיקר חטאת את המקרה הראשון של חטאת יחיד נקט [תפס] כדוגמה.

אָמַר רַב: חַטַּאת חֵלֶב שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטַּאת דָּם, לְשֵׁם חַטַּאת עֲבוֹדָה זָרָה – כְּשֵׁירָה;

אמר רב: חטאת שהפריש כדי לכפר על אכילת חלב, ששחטה לשם חטאת על אכילת דם, או ששחטה לשם חטאת עבודה זרה — הרי היא כשירה, שאין זה שינוי מעיקר שמה.

לְשֵׁם חַטַּאת נָזִיר, לְשֵׁם חַטַּאת מְצוֹרָע – פְּסוּלָה, הָנֵי עוֹלוֹת נִינְהוּ.

אבל אם שחטה לשם חטאת נזיר, לשם חטאת מצורע — פסולה, מדוע? כי הני [אלה] עולות נינהו [הם], שאין להן תפקיד כפרה כחטאות ממש.

בָּעֵי רָבָא: חַטַּאת חֵלֶב שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטָּאת דְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כָּרֵת כְּמוֹתָהּ,

בעי [שאל] רבא: חטאת חלב ששחטה לשם חטאת שבאה לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, מהו הדין? מי אמרינן [האם אנו אומרים] שהיא כשירה, משום שהיא באה לכפר על עבירה שיש בה כרת כמותה,

אוֹ דִּילְמָא אֵין קָבוּעַ כְּמוֹתָהּ?

או דילמא [שמא] אין זו אותו קרבן, שהרי אין דינה קבוע כמותה? שהרי מביא בהמה או עוף או מנחה, לפי עושרו של החוטא (ראה ויקרא ה, ג— יג).

רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מַתְנֵי כּוּלְּהוּ לִפְסוּלָא, מַאי טַעְמָא? ״וְשָׁחַט אוֹתָהּ לְחַטָּאת״ – לְשֵׁם אוֹתָהּ חַטָּאת.

ומעירים: רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני כולהו לפסולא [היה שונה בדברי רב בכולם לפסול], שגם אם שחט חטאת חלב לשם חטאת דם, או חטאת עבודה זרה — פסולה, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שנאמר: "ושחט אותה לחטאת" (ויקרא ד, לג) לומר: דווקא לשם אותה חטאת, ואם משנה לשם כל חטאת אחרת — פסולה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: [בָּעֲיָא דְּרָבָא] הֵיכִי מַתְנִיתוּ לָהּ?

אמר ליה [לו] רב אשי לרב אחא בריה [בנו] של רבא: [בעיא [את הבעיה] ששאל רבא,] מה דינה של חטאת ששחטה לשם חטאת טומאת מקדש וקדשיו, לשיטתכם היכי מתניתו לה [כיצד אתם שונים אותה]? והרי לפי דרך זו, בוודאי פסולה היא!

אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן בְּשִׁינּוּי בְּעָלִים מַתְנִינַן לָהּ, [וְהָכִי מַתְנִינַן לָהּ], אָמַר רָבָא: חַטַּאת חֵלֶב שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב חַטַּאת דָּם וְחַטַּאת עֲבוֹדָה זָרָה – פְּסוּלָה, עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב חַטַּאת נָזִיר וְחַטַּאת מְצוֹרָע – כְּשֵׁירָה.

אמר ליה [לו]: את שאלת רבא אנן [אנו] בשינוי בעלים מתנינן לה [שונים אותה], כששוחטה לשם אחרים. [והכי מתנינן לה [וכך אנו שונים אותה]], שמתחילה אמר רבא: חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת דם וחטאת עבודה זרה — הרי היא פסולה, שהרי גם האחר חייב בחטאת. אבל אם שחטה על מי שמחוייב חטאת נזיר וחטאת מצורע — הרי היא כשירה, שאין המביא חטאת כזו מחוייב כפרה כמותו.

וּבְעָיַין לָהּ הָכִי, בָּעֵי רָבָא: חַטַּאת חֵלֶב שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב חַטָּאת דְּטוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן כָּרֵת כְּמוֹתָהּ, אוֹ דִּילְמָא אֵין קָבוּעַ כְּמוֹתָהּ?

ובעיין לה הכי [ואנו שואלים אותה כך]: בעי [שאל] רבא: חטאת חלב ששחטה על מי שמחוייב חטאת של טומאת מקדש וקדשיו, מהו? מי אמרינן [האם אנו אומרים] שהיא באה לכפר על כרת כמותה, ולכן דינו כמקריב לשם אחר החייב חטאת דם, או דילמא [שמא] אין קרבנו קבוע כמותה ואין הוא נחשב מחוייב כפרה כמותו?

תֵּיקוּ.

שאלה זו לא נפתרה, ועל כן תקו [תעמוד] השאלה במקומה.

אִיתְּמַר: שְׁחָטָהּ לִשְׁמָהּ לִזְרוֹק דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פְּסוּלָה, וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: כְּשֵׁירָה.

איתמר [נאמר]: שחטה את החטאת לשמה על מנת לזרוק דמה שלא לשמה — מה דינה? ר' יוחנן אמר: פסולה, וריש לקיש אמר: כשירה.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר פְּסוּלָה – מְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְיָלְפִינַן מִמַּחֲשֶׁבֶת פִּיגּוּל.

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר פסולה, כי מחשבין מעבודה לעבודה, שמחשבת פסול מועילה אפילו חשב מחשבת פסול ביחס לעבודה אחרת, וילפינן [ולמדים אנו] דבר זה ממחשבת פיגול, שאם בזמן ששוחט עשה זאת על מנת לזרוק את הדם לאחר זמנו — הרי זה מפגל.

וְרֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כְּשֵׁירָה – אֵין מְחַשְּׁבִין מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְלָא יָלְפִינַן מִמַּחֲשֶׁבֶת פִּיגּוּל.

וריש לקיש אמר כשירה היא, כי אין מחשבין מעבודה לעבודה, ולא ילפינן [ואין אנו למדים] ממחשבת פיגול.

וְאָזְדוּ לְטַעֲמַיְיהוּ, דְּאִיתְּמַר:

ומעירים: ואזדו לטעמייהו [והולכים הם בענין זה לשיטתם], דאיתמר [שנאמר] שחלקו בבעיה הבאה: