גמ׳ מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת״,

שנינו במשנה שדם קרבן החטאת קודם בזריקתו לדם קרבן העולה, ואולם איברי קרבן העולה קודמים בהקרבתם לאימורי קרבן החטאת, ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] ומשיבים: דתנו רבנן [שכך שנו חכמים] בברייתא: אמר הכתוב בפרשת חינוך הלויים לעבודתם במשכן: "ולקחו פר בן בקר וכו' ופר שני בן בקר תקח לחטאת" (במדבר ח, ח). ויש לשאול: מה בא "שני" זה ללמדנו?

אִם בָּא לְלַמֵּד שֶׁהֵן שְׁנַיִם – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת״? שֶׁיָּכוֹל שֶׁיְּהֵא חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְכָל מַעֲשֵׂה עוֹלָה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת״.

אם בא ללמד שהקרבנות הבאים לחינוך הלויים הן שנים — לכך אין צורך, שהרי כבר נאמר בהמשך: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה" (במדבר ח, יב), ומכאן שהם שני קרבנות. ואם כן מה תלמוד לומר "ופר שני בן בקר תקח לחטאת"? שכן אם מ"ועשה את האחד חטאת והאחד עולה" יכול הייתי לומר שיהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה, לכך תלמוד לומר: "ופר שני בן בקר תקח לחטאת", משם למדנו שהחטאת באה שניה, לאחר העולה.

אִי ״פַּר שֵׁנִי״, יָכוֹל תְּהֵא עוֹלָה קוֹדֶמֶת לְחַטָּאת לְכָל מַעֲשֶׂיהָ – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וַעֲשֵׂה אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה״. הָא כֵּיצַד? דַּם חַטָּאת קוֹדֶמֶת לְדַם עוֹלָה, מִפְּנֵי שֶׁמְּרַצֶּה, אֵיבְרֵי עוֹלָה כו׳.

ומעתה יש מקום לשאול: אי מהכתוב "פר שני", יכול אתה לומר כי תהא העולה קודמת לחטאת לכל מעשיה? לכך תלמוד לומר: "ועשה את האחד חטאת ואת האחד עלה", ללמדנו שחטאת קודמת לעולה. הא כיצד ניישב את הסתירה שבין שני הדיוקים הללו? זריקת דם חטאת קודמת לזריקת דם עולה, מפני שדם החטאת מרצה (מכפר), מה שאין כן בעולה. ואילו הקטרת איברי העולה קודמת להקטרת אימורי החטאת. ושואלים: ואמאי [ומדוע] יקדמו כל מתנות דם החטאת למתנות העולה? נאמר שרק מתנה קמייתא דמכפרה תיקדום

וְאַמַּאי? מַתָּנָה קַמַּיְיתָא דִּמְכַפְּרָה – תִּיקְדּוֹם, וְהָנָךְ לָא!

[המתנה הראשונה, שהיא זו שמכפרת, היא שתקדים] לזריקת דם העולה, שהרי אם נתן מתנה אחת כיפר בדיעבד (לעיל זבחים לו,ב), ואילו הנך [אלה, שאר שלוש המתנות הנוספות] — לא!

אֲמַר רָבִינָא: הָכָא בְּחַטַּאת הַלְוִיִּם עָסְקִינַן, וְאַף עַל גַּב דְּכִי עוֹלָה דָּמֵי, קָאָמַר רַחֲמָנָא הִיא תִּיקְדִּים. בְּמַעֲרָבָא אָמְרִי: הוֹאִיל וְהִתְחִיל בַּמַּתָּנוֹת – גּוֹמֵר.

אמר רבינא: הכא [כאן], בפרשה ממנה למדו דין זה, הרי בחטאת של חינוך הלוים עסקינן [עוסקים אנו], ואף על גב דכי עולה דמי [ואף על פי שכמו עולה היא נחשבת], שהרי היא לא באה ככפרה על חטא כשאר חטאות, מכל מקום קאמר רחמנא [אמרה תורה] שהיא תיקדים [תקדם] לעולה בזריקת דמה, וכל שכן שיהא הדין כן במתנות האחרונות של חטאת רגילה, שבאו לכפר. במערבא אמרי [בארץ ישראל אומרים] תשובה אחרת לשאלה זו: הואיל והתחיל הכהן במתנות של חטאת, הריהו גם גומר בהן.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: דַּם חַטָּאת וְאֵיבְרֵי עוֹלָה, אֵיזֶה מֵהֶן קוֹדֵם? דַּם חַטָּאת קוֹדֵם – מִפְּנֵי שֶׁמְּרַצֶּה, אוֹ דִּילְמָא אֵיבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין – מִפְּנֵי שֶׁהֵן כָּלִיל לָאִישִּׁים?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: דם חטאת ואיברי עולה, איזה מהן קודם? וצדדי השאלה: האם נאמר כי דם חטאת קודם, מפני שמרצה (מכפר), ומשום כך הריהו מקודש יותר. או דילמא [שמא] איברי עולה קודמין, מפני שהן עולים כליל לאישים?

תָּא שְׁמַע: דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה; לְדַם עוֹלָה הוּא דְּקָדֵים, לְאֵיבְרֵי עוֹלָה לָא קָדֵים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: דם חטאת קודם לדם עולה. ונדייק מכאן: דווקא לדם עולה הוא דקדים [שקודם], אך לאיברי עולה לא קדים [אינו קודם].

אַדְּרַבָּה, מִסֵּיפָא: אֵיבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵימוּרֵי חַטָּאת; לְאֵימוּרֵי חַטָּאת הוּא דְּקָדֵים, לְדַם חַטָּאת – לָא קָדֵים! אֶלָּא, מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.

ודוחים את ההוכחה: אדרבה, מסיפא [להיפך, נלמד ממה ששנינו בסוף המשנה]: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת. ונדייק: דווקא לאימורי חטאת הוא דקדים [שקודם], לדם חטאת — לא קדים [אינו קודם]! אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין לשמוע ממנה] פתרון לשאלה זו.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: דַּם עוֹלָה וְאֵימוּרֵי חַטָּאת, אֵיזֶה מֵהֶן קוֹדֵם? דַּם עוֹלָה קוֹדֵם – דְּקָאָתֵי מִכֹּחַ כָּלִיל, אוֹ דִּילְמָא אֵימוּרֵי חַטָּאת קוֹדְמִין – דְּקָאָתֵי מִכֹּחַ מְכַפֵּר?

ועוד איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: דם עולה ואימורי חטאת, איזה מהן קודם? וצדדי השאלה: האם דם עולה קודם, משום דקאתי [שהוא בא] מכח קרבן עולה שהוא כליל. או דילמא [שמא] אימורי חטאת קודמין, משום דקאתי [שהם באים] מכח קרבן חטאת שדמו מכפר?

תָּא שְׁמַע: דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה; דַּם חַטָּאת הוּא דְּקָדֵים לְדַם עוֹלָה, אֲבָל אֵימוּרֵי חַטָּאת – לָא.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: דם חטאת קודם לדם עולה. ונדייק: דווקא דם חטאת הוא דקדים [שקודם] לדם עולה, אבל אימורי חטאת — לא!

אַדְּרַבָּה, מִסֵּיפָא: אֵיבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵימוּרֵי חַטָּאת; אֵיבְרֵי עוֹלָה הוּא דְּקָדְמִי לְאֵימוּרֵי חַטָּאת, אֲבָל דַּם עוֹלָה – לָא! אֶלָּא מֵהָא לֵיכָּא לְמִשְׁמַע מִינָּהּ.

ודוחים: אדרבה, מסיפא [להיפך, נלמד ממה שנלמד בסוף המשנה]: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת. ונדייק: דווקא איברי עולה הוא דקדמי [שקודמים] לאימורי חטאת, אבל דם עולה לא! אלא מהא ליכא למשמע מינה [מזו אין ללמוד ממנה].

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: דַּם עוֹלָה וְדַם אָשָׁם, אֵיזֶה מֵהֶן קוֹדֵם? דַּם עוֹלָה קוֹדֵם – דְּקָאָתֵי מִכֹּחַ כָּלִיל, אוֹ דִּילְמָא דַּם אָשָׁם קוֹדֵם – (דְּקָאָתֵי מִכֹּחַ) דִּמְכַפֵּר?

ועוד איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: זריקת דם עולה וזריקת דם אשם, איזה מהן קודם? האם דם עולה קודם משום דקאתי [שהוא בא] מכח קרבן שהוא כליל. או דילמא [שמא] דם אשם קודם, משום (דקאתי [שהוא בא] מכח) שהוא מכפר?

תָּא שְׁמַע: דַּם חַטָּאת קוֹדֵם לְדַם עוֹלָה; אֲבָל דַּם אָשָׁם – לָא.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע]: פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנתנו: דם חטאת קודם לדם עולה. ונדייק: דווקא דם חטאת קודם לדם עולה, אבל דם אשם — לא קודם לדם עולה!

בְּדִין הוּא דְּאִיבָּעֵי לְמִיתְנֵי דַּם אָשָׁם, וְאַיְידֵי דִּבְעָא לְמִיתְנֵי סֵיפָא: אֵיבְרֵי עוֹלָה קוֹדְמִין לְאֵימוּרֵי חַטָּאת,

ודוחים: בדין הוא דאיבעי למיתני [שהיה צריך לשנות] במשנתנו: דם אשם קודם לדם עולה, ומשם היינו למדים כי כל שכן שדם החטאת, שקודם לדם האשם, יקדם לדם העולה. ואולם איידי דבעא למיתני סיפא [מתוך שרצה התנא לשנות את סופה של המשנה]: איברי עולה קודמין לאימורי חטאת, שבמקרה זה חייב היה התנא להשמיע את דינו דווקא באימורי חטאת, משום

דְּאִי תְּנָא לְאֵימוּרֵי אָשָׁם – הֲוָה אָמִינָא: לְאֵימוּרֵי אָשָׁם הוּא דְּקָדְמִי, לְאֵימוּרֵי חַטָּאת לָא קָדְמִי – מִשּׁוּם הָכִי תְּנָא חַטָּאת.

דאי תנא [שאם היה שונה] שאיברי עולה קודמים לאימורי אשם, הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא לאימורי אשם הוא דקדמי [שקודמים], אבל לאימורי חטאת הם לא קדמי [קודמים], שהרי חטאת מקודשת מאשם, משום הכי תנא [כך שנה] גם לגבי דין קדימה בדם את דם החטאת. ואין לדייק מכך לענין דם האשם.

תָּא שְׁמַע: חַטָּאת קוֹדֵם לְאָשָׁם; חַטָּאת הוּא דְּקָדְמָה לֵיהּ לְאָשָׁם, אֲבָל עוֹלָה – לָא. מַאי לָאו דָּם?

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה ממה ששנינו במשנתנו: חטאת קודם לאשם. ונדייק: חטאת הוא דקדמה ליה [שקודמת לה] לאשם, אבל עולה — לא קודמת לאשם. מאי לאו [האם לא] מדובר על דם? ונפשוט מכאן את הבעיה.

לָא – אַאֵימוּרִים. דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: מִפְּנֵי שֶׁדָּמָהּ נִיתָּן, שְׁמַע מִינָּהּ.

ודוחים: לא, מדובר על אימורים, שבהם החטאת קודמת לאשם, ולא על דם. ומוסיפים: דיקא נמי [מדוייק כן גם כן] מן הלשון, דקתני [ששונה] התנא כנימוק לדין זה, שהחטאת קודמת "מפני שדמה ניתן", ולא "מפני שהיא ניתנת", שמע מינה [למד מכאן] שלא על הדם מדובר מתחילה.

״חַטָּאת קוֹדֶמֶת״ כו׳. אַדְּרַבָּה, אָשָׁם קָדֵים, שֶׁכֵּן יֵשׁ לוֹ קִיצְבָּה! אֲפִילּוּ הָכִי, רִיבּוּי דְּמִזְבֵּחַ עָדִיף.

שנינו במשנה: חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן על ארבע קרנות המזבח ועל יסוד המזבח. ושואלים: אדרבה [להיפך], נאמר כי אשם קדים [קודם], שכן יש לו קיצבה מן התורה, איל בשווי שני שקלים (ראה ויקרא ה, טו). מה שאין כן בחטאת, שאפשר להביאה אף במחיר מועט! ומשיבים: אפילו הכי [כך], ענין ריבוי מתנות הדם על המזבח עדיף.

״אָשָׁם קוֹדֵם לַתּוֹדָה״ כו׳. אַדְּרַבָּה, הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קָדְמִי, שֶׁכֵּן טְעוּנִין לֶחֶם! אֲפִילּוּ הָכִי, קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים עֲדִיפִי.

ועוד שנינו במשנה: אשם קודם לתודה ואיל נזיר, משום שהוא קדשי קדשים. ומקשים: אדרבה [להיפך], נאמר שהתודה ואיל נזיר קדמי [קודמים], שכן הם טעונין (באים עם) לחם, מה שאין כן האשם! ומשיבים: אפילו הכי [כך], זה שקרבנות האשם הינם קדשי קדשים עושה אותם עדיפי [עדיפים].

״תּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר״ כו׳. אַדְּרַבָּה, שְׁלָמִים קָדְמִי, שֶׁכֵּן יֶשְׁנָן בְּצִיבּוּר כִּבְיָחִיד! אֲפִילּוּ הָכִי, נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד עֲדִיפִי.

שנינו במשנה: תודה ואיל נזיר קודמים לשלמים, לפי שהם נאכלים רק ליום אחד. ומקשים: אדרבה [להיפך], שלמים קדמי [קודמים], שכן ישנן בציבור כביחיד שיש שלמי ציבור הבאים בעצרת (ראה ויקרא כג, יט). ואילו תודה ואיל נזיר הם רק קרבנות של יחידים! ומשיבים: אפילו הכי [כך], כיון שנאכלין ליום אחד, עדיפי [עדיפים] הם.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: תּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר, אֵיזֶה מֵהֶן קוֹדֵם? תּוֹדָה קָדְמָה – שֶׁכֵּן טְעוּנָה אַרְבָּעָה מִינֵי לֶחֶם, אוֹ דִּילְמָא אֵיל נָזִיר קוֹדֵם – שֶׁכֵּן יֵשׁ עִמּוֹ דָּמִים אֲחֵרִים? תָּא שְׁמַע: זוֹ קוֹדֶמֶת לְזוֹ, שֶׁזּוֹ טְעוּנָה אַרְבָּעָה מִינֵי לֶחֶם, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה אֶלָּא שְׁנֵי מִינֵי לֶחֶם.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: תודה ואיל נזיר, איזה מהן קודם? וצדדי השאלה: האם תודה קדמה, שכן טעונה ארבעה מיני לחם, חלות, רקיקים, רבוכה ולחם חמץ (ויקרא ז, יב—יג), ואיל נזיר טעון רק שני מינים, חלות ורקיקים (במדבר ו, טו). או דילמא [שמא] איל נזיר קודם, שכן יש עמו דמים אחרים, שהנזיר מביא עמו עולה וחטאת (במדבר ו, יד)? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה מפורשת מברייתא, ששנינו בה: זו (תודה) קודמת לזו (לאיל נזיר), שזו טעונה ארבעה מיני לחם, וזו אינה טעונה אלא שני מיני לחם.

״וְהַשְּׁלָמִים קוֹדְמִין לַבְּכוֹר״ כו׳. אַדְּרַבָּה, בְּכוֹר קוֹדֵם, שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, וְנֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים! אֲפִילּוּ הָכִי, מִצְו‍ֹת יְתֵירוֹת עֲדִיפִי.

ועוד שנינו במשנה: והשלמים קודמין לבכור, לפי שהם טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. ומקשים: אדרבה [להיפך], בכור קודם, שכן קדושתו כבר מרחם אמו, ונאכל לכהנים, ואילו שלמים נאכלים לכל ישראל! ודוחים: אפילו הכי [כך], מצו‍ת יתירות שיש בשלמים עדיפי [עדיפות].

״הַבְּכוֹר קוֹדֵם״ כו׳. אַדְּרַבָּה, מַעֲשֵׂר קוֹדֵם שֶׁכֵּן מְקַדֵּשׁ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו! אֲפִילּוּ הָכִי, קְדוּשָּׁה מֵרֶחֶם עֲדִיפָא.

ועוד שנינו במשנה: הבכור קודם למעשר, מפני שקדושתו מרחם ונאכל לכהנים. ומקשים: אדרבה [להיפך], מעשר קודם, שכן מקדש לפניו ולאחריו שאם טעה במנין הבהמות, וקרא לתשיעי "עשירי", או שקרא לאחד עשר "עשירי" — הרי כל אלה קדושים! ומשיבים: אפילו הכי [כך] קדושה מרחם עדיפא [עדיפה].

״מַעֲשֵׂר קוֹדֵם לָעוֹפוֹת״ כו׳. אַדְּרַבָּה, עוֹפוֹת קָדְמִי, שֶׁכֵּן קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים! אֲפִילּוּ הָכִי, מִין זֶבַח עֲדִיף.

ועוד שנינו במשנה: מעשר קודם לעופות מפני שהוא מין זבח ויש בו קדשי קדשים, דמו ואימוריו. ומקשים: אדרבה [להיפך], עופות קדמי [קודמים], שכן הם עצמם קדשי קדשים (עולה וחטאת)! ודוחים: אפילו הכי [כך], השיקול שמעשר הוא מין זבח עדיף.

אָמַר רָבִינָא בַּר שֵׁילָא: אֵימוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים – פְּסוּלִין. וְתָנָא תּוּנָא: מִפְּנֵי שֶׁהוּא זֶבַח, וְיֶשְׁנוֹ קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, דָּמָיו וְאֵימוּרִין.

ומביאים דיון שהוזכרה בו משנתנו. אמר רבינא בר שילא: אימורי קדשים קלים שיצאו מן העזרה לפני זריקת דמים — פסולין. וכן תנא תונא [שונה התנא שלנו במשנה]: מעשר קודם לעופות מפני שהוא זבח וישנו קדשי קדשים דמיו ואימורין.

בִּשְׁלָמָא אֵימוּרִין לֵיתְנְהוּ בְּעוֹפוֹת, אֶלָּא דָּם מִיהָא אִיתֵיהּ! אֶלָּא לָאו קָא מַשְׁמַע לָן: אֵימוּרִין כִּי דָּמוֹ,

ויש לשאול: בשלמא [נניח] אימורין ליתנהו [אינם] בעופות, אלא דם מיהא איתיה [על כל פנים ישנו] גם בעופות, ומפני מה הזכיר כאן את הדם? אלא לאו קא משמע לן [האם לא משמיע לנו] בכך חידוש: אימורין של מעשר (ושאר קדשים קלים) שמדובר עליהם כאן, הריהם כי [כמו] דמו:

מַה דָּמוֹ לִפְנֵי זְרִיקָה – אַף אֵימוּרִין קוֹדֵם זְרִיקָה. וְקָא קָרֵי לְהוּ ״קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים״: וּמַה דָּמוֹ מִיפְסַל בְּיוֹצֵא – אַף אֵימוּרִין מִיפְסַל בְּיוֹצֵא.

מה דמו שנזכר כאן הוא לפני זריקה (שהרי משנזרק ונעשתה מצוותו שוב אינו בכלל דם הראוי למזבח), אף אימורין שמדובר עליהם כאן הם קודם זריקה. וקא קרי להו [וממה שהוא קורא להם] לאימורים כמו לדם "קדשי קדשים" יש ללמוד: ומה דמו מיפסל [נפסל] ביוצא, אף אימורין מיפסל [נפסל] ביוצא.

נֵימָא מְסַיֵּיעַ לֵיהּ: בְּשַׂר קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצָא לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: כָּשֵׁר, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: פָּסוּל.

ומציעים: נימא מסייע ליה [נאמר שמסייע לו] ממחלוקת זו: בשר קדשים קלים שיצא מן העזרה לפני זריקת דמים, ר' יוחנן אמר: כשר, ריש לקיש אמר: פסול.

רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כָּשֵׁר – הוֹאִיל וְסוֹפוֹ לָצֵאת, רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר פָּסוּל – עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת. עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי אֶלָּא בְּבָשָׂר, אֲבָל בְּאֵימוּרִין – לָא!

ומסבירים את טעמיהם: ר' יוחנן אמר כשר — הואיל וסופו לצאת, שהרי בשר קדשים קלים נאכל בכל העיר, מחוץ לעזרה. ריש לקיש אמר פסול — עדיין לא הגיע זמנו לצאת, לפני זריקת הדם. ויש לדייק: עד כאן לא פליגי [נחלקו] אלא בבשר שסופו לצאת, ולכן ר' יוחנן אומר שהוא כשר, אבל באימורין שאין סופם לצאת — לא, וגם לדעת ר' יוחנן הריהם פסולים!

הוּא הַדִּין דִּבְאֵימוּרִין נַמִי פְּלִיגִי, וְהָא דְּקָא מִיפַּלְגִי בְּבָשָׂר – לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרֵישׁ לָקִישׁ, דַּאֲפִילּוּ בָּשָׂר דְּסוֹפָהּ לָצֵאת, אָמַר: עֲדַיִין לֹא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לָצֵאת.

ודוחים: הוא הדין שבאימורין שיצאו קודם זריקת הדם נמי פליגי [גם כן חלוקים], ור' יוחנן מכשיר, והא דקא מיפלגי [וזה שנחלקו] בבשר — להודיעך כחו של ריש לקיש עד כמה הוא מחמיר, שאפילו בשר שסופה לצאת, אמר: עדיין לא הגיע זמנו לצאת.

לֵימָא כְּתַנָּאֵי: אֵימוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצְאוּ לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מוֹעֲלִין בָּהֶן,

ומציעים: לימא [האם נאמר] כי הלכה זו שאימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים נפסלים ביוצא, הריהי שנויה כתנאי [כמחלוקת תנאים], ששנינו: אימורי קדשים קלים שיצאו אל מחוץ לעזרה לפני זריקת דמים, והיו בחוץ בשעת זריקת הדם, ר' אליעזר אומר: אין מועלין בהן לפי שאין הזריקה מכשירה אותם להקרבה.