גמ׳ רָאוּי לוֹ – אִין, שֶׁאֵין רָאוּי לוֹ – לָא. לְמַעוּטֵי מַאי? אֲמַר רַב פַּפָּא: לְמַעוּטֵי קְמָצִין שֶׁלֹּא קִידְּשׁוּ בִּכְלִי.

שנינו במשנה: המזבח מקדש את הראוי לו. ומדייקים, כלל זה בא למעט: דוקא את הראוי לו — אין [כן], מקדש המזבח, ואילו את שאין ראוי לו — לא מקדש המזבח, ואף שעלה — ירד. ומעתה יש לברר: למעוטי מאי [למעט את מה]? אמר רב פפא: למעוטי [למעט] קמצין שקומצים הכהנים מן המנחות כדי להקטירם על המזבח, שלא קידשו אותם בכלי שרת קודם ההקטרה, ואינם ראויים עדיין למזבח.

מַתְקִיף לָהּ רָבִינָא: מַאי שְׁנָא מִדְּעוּלָּא, דְּאָמַר עוּלָּא: אֵימוּרֵי קֳדָשִׁים קַלִּין שֶׁהֶעֱלָן לִפְנֵי זְרִיקַת דָּמָן – לֹא יֵרְדוּ, נַעֲשׂוּ לַחְמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ?

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: מאי שנא [במה שונה] דבר זה מדברי עולא? שאמר עולא: אימורי קדשים קלין (החלקים המוקטרים על גבי המזבח) שהעלן על המזבח לפני זריקת דמן, ועדיין אינם ראויים למזבח, בכל זאת לא ירדו, משום שנעשו לחמו של מזבח!

הָנָךְ לָא מִיחַסְּרוּ מַעֲשֶׂה בְּגוּפַיְיהוּ, הָנֵי – מִיחַסְּרוּ מַעֲשֶׂה בְּגוּפַיְיהוּ.

ומשיבים: יש לחלק, הנך [אלה] אימורים קודם שנזרק דם הקרבן, לא מיחסרו [חסרים] מעשה בגופייהו [בגופם] כדי לעשותם ראויים למזבח, ואינם צריכים אלא לזריקת הדם. ואילו הני [אלה] הקמצים מיחסרו [חסרים] מעשה בגופייהו [בגופם עצמם] קידוש בכלי, ולכן אינם בכלל הראוי למזבח.

״רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי לָאִישִּׁים״ כו׳. וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל נַמִי, הָכְתִיב: ״עֹלָה עַל מוֹקְדָהּ״! הַהוּא לַאֲהַדוּרֵי פּוֹקְעִין הוּא דְּאָתָא.

שנינו במשנה כי ר' יהושע אומר: כל הראוי לאישים, למרות שנפסל להקרבה, אם עלה לא ירד, שנאמר: "היא העולה על מוקדה" (ויקרא ו, ב) לומר שדבר הראוי להישרף על המוקד הוא שלא ירד. ושואלים: ורבן גמליאל נמי [גם כן], שלדעתו כל הראוי למזבח לא ירד, הכתיב [הרי נאמר]: "עלה על מוקדה"! ומשיבים: ההוא [אותו פסוק] לאהדורי [להחזיר] פוקעין חלקי קרבן שמחמת האש ניתקו ועפו מן המזבח הוא דאתא [שבא], שצריך להחזיר אותם למוקד.

וְאִידָךְ, לַאֲהַדוּרֵי פּוֹקְעִין מְנָא לֵיהּ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ״.

ושואלים: ואידך [והתנא האחר, ר' יהושע] הלכה זו שיש לאהדורי [להחזיר] פוקעין מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת, נלמדת לו] הלכה זו ממה שנאמר "אשר תאכל האש את העולה על המזבח" (ויקרא ו, ג) שכוונתו: מה שכבר אכלה ממנו האש, אף שפקע — מחזירים אותו על המזבח.

וְאִידָךְ? הַהוּא מִיבָּעֵי לֵיהּ לְעִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי קְטוֹרֶת. דְּתָנֵי רַבִּי חֲנִינָא בַּר מִנְיוּמִי בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: ״אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ״ – עִכּוּלֵי עוֹלָה אַתָּה מַחֲזִיר, וְאִי אַתָּה מַחֲזִיר עִכּוּלֵי קְטוֹרֶת.

ומבררים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מה לומד הוא מכתוב זה? ההוא מיבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמד: דווקא עכולי עולה (חלקי קרבן שאחזה בהם האש ופקעו) אתה מחזיר למזבח, ואי (אין) אתה מחזיר עכולי קטורת שנפלו ממזבח הזהב שבהיכל. דתני [וכפי ששנה] ר' חנינא בר מניומי בר' אליעזר בן יעקב: "אשר תאכל האש את העלה על המזבח" — מכאן למדים שעכולי עולה שנפלו אתה מחזיר למזבח, ואי אתה מחזיר עכולי קטורת.

וְאִידָךְ: לָאו מִמֵּילָא שָׁמְעַתְּ מִינָּהּ דְּעִכּוּלֵי עוֹלָה מְהַדְּרִינַן?!

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יהושע], הרי לצורך עיכולי קטורת הוצרך כתוב זה, שאין מחזירים אותם. ומנין הוא לומד הלכה זו? ומשיבים: לאו ממילא שמע מינה [האם לא מאליו אתה למד] שעכולי עולה מהדרינן [מחזירים] למזבח? ומכאן הוא למד את שתי ההלכות.

״רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כָּל הָרָאוּי״ כו׳. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ נַמִי, הָכְתִיב ״מִזְבֵּחַ״! הַהוּא מִיבָּעֲיָא לֵיהּ: מַאי (טַעְמָא) קָאָמַר רַחֲמָנָא כָּל הָרָאוּי לְמוֹקְדָהּ – מְקַדֵּשׁ מִזְבֵּחַ.

שנינו במשנה שרבן גמליאל אומר: כל הראוי למזבח, אם עלה לא ירד, שהרי נאמר "העולה על מוקדה על המזבח" (ויקרא ו, ב). ושואלים: ור' יהושע נמי, הכתיב [גם כן, הרי נאמר]: על המזבח" ולא רק "על מוקדה"! ומשיבים: ההוא מיבעיא ליה [אותו פסוק נצרך לו] ללמד כדי להסיק ממנו את עיקרה של ההלכה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, וכך נדרש הפסוק: מאי (טעמא) קאמר רחמנא [מה טעם אומרת התורה] כל הראוי למוקדה לא ירד — משום שמקדש אותו מזבח.

וְאִידָךְ: ״מִזְבֵּחַ״ אַחֲרִינָא כְּתִיב. וְאִידָךְ: חַד לְהֵיכָא דְּהָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, וְחַד לְהֵיכָא דְּלָא הָיְתָה לָהּ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

ושואלים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מנין למד הוא דבר זה? ומשיבים: "מזבח" אחרינא כתיב [אחר כתוב] ("כל הנוגע במזבח יקדש", שמות כט, לז), וממנו אנו למדים זאת. ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יהושע] מה הוא למד משני כתובים שנאמר בהם "מזבח"? ומשיבים: חד להיכא [אחד נצרך להיכן, למקרה] שהיתה לה שעת הכושר (זמן שהיתה כשירה) לעלות למזבח ואחר כך נפסלה, כגון בשר שנטמא, וחד להיכא [ואחר להיכן, למקרה] שלא היתה לה מעולם שעת הכושר, כגון קרבן שנפסל בשחיטתו, ללמד שגם הוא לא ירד.

וְאִידָךְ: כֵּיוָן דִּפְסוּלִין נִינְהוּ, וְרַבֵּינְהוּ רַחֲמָנָא – לָא שְׁנָא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר, לָא שְׁנָא לֹא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר.

ושואלים: ואידך [והאחר, רבן גמליאל] מנין לו שגם זה שלא היתה לו שעת הכושר, אם עלה למזבח לא ירד? ומשיבים: כיון שפסולין נינהו [הם] ובכל זאת רבינהו רחמנא [ריבתה אותם התורה] שלא ירדו, לא שנא [אינו שונה] אם היתה לו שעת הכושר, לא שנא [אינו שונה] אם לא היתה לו שעת הכושר.

״רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַזֶּבַח כָּשֵׁר״ כו׳. תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״עֹלָה״ – מָה עוֹלָה הַבָּאָה בִּגְלַל עַצְמָהּ – אַף כָּל הַבָּאִין בִּגְלַל עַצְמָן, יָצְאוּ נְסָכִים הַבָּאִין בִּגְלַל זֶבַח.

שנינו במשנה: ר' שמעון אומר לגבי נסכים הבאים עם הזבח: בין אם היה הזבח כשר והנסכים פסולים, ובין אם היו הנסכים כשרים כשלעצמם אך הזבח פסול, הזבח לא ירד והנסכים ירדו. ובטעם הדבר תניא [שנויה ברייתא], ר' שמעון אומר: בכתוב ממנו למדנו כי קרבן פסול שעלה על המזבח לא ירד נאמר: "היא העולה על המזבח" (ויקרא ו, ב), ויש ללמוד מכאן: מה עולה הבאה בגלל עצמה, אף כל הבאין בגלל עצמן. יצאו מכלל זה נסכים הבאין בגלל זבח ולא כקרבן לעצמם, שאינם בכלל אלה שלא ירדו.

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִתּוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר ״כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ״, שׁוֹמֵעַ אֲנִי בֵּין רָאוּי וּבֵין שֶׁאֵינוֹ רָאוּי – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כְּבָשִׂים״, מַה כְּבָשִׂים רְאוּיִין, אַף כָּל רָאוּי. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״עֹלָה״ – מָה עוֹלָה רְאוּיָה, אַף כָּל רְאוּיָה.

ועוד שנויה ברייתא בענין משנתנו, ר' יוסי הגלילי אומר: מתוך שנאמר "כל הנגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז), שומע אני לכאורה שהמזבח מקדש כל שעלה עליו, בין שהוא ראוי ובין שאינו ראוי — תלמוד לומר בפסוק שלאחריו: "וזה אשר תעלה על המזבח כבשים" (שמות כט, לח) ללמדנו: מה כבשים ראויין למזבח, אף כל שהוא ראוי למזבח. ר' עקיבא אומר: נאמר בכתוב שבספר ויקרא: "היא העולה על המזבח" (ויקרא ו, ב), ללמד: מה עולה ראויה למזבח — אף כל ראויה.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אֲמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: עוֹלַת הָעוֹף פְּסוּלָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, מָר מַיְיתֵי לָהּ מֵ״עֹלָה״ וּמָר מַיְיתֵי לָהּ מִ״כְּבָשִׂים״.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם למעשה]? אמר רב אדא בר אהבה: עולת העוף פסולה איכא בינייהו [יש ביניהם], מר מייתי לה [חכם זה, ר' עקיבא, מביא לומד אותה] ממה שנאמר "עולה", ואם כן אף עולת העוף פסולה בכלל זה, ואם עלתה על המזבח לא תרד. ומר מייתי לה [וחכם זה, ר' יוסי הגלילי, מביא אותה] ממה שנאמר "כבשים", ומכאן שרק בבהמה פסולה הדין כן.

וּלְמַאן דְּמַיְיתֵי לָהּ מִ״כְּבָשִׂים״ – הָכְתִיב ״עֹלָה״! אִי כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״ וְלָא כְּתִיב ״עֹלָה״ – הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ מֵחַיִּים, כָּתַב רַחֲמָנָא ״עֹלָה״.

ושואלים: ולמאן דמייתי לה [ולמי שמביא אותה] מ"כבשים", הכתיב [הרי נאמר] גם: "עלה"! ומשיבים: לשיטתו, אי כתב [אם היה נאמר] רק "כבשים" ולא כתיב [היה נאמר] "עולה", הוה אמינא [הייתי אומר] אפילו נפסלו מחיים אם עלו לא ירדו, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "עולה", לומר שמדובר במה שעולה על המזבח, ולא בכבשים חיים.

וּלְמַאן דְּמַיְיתֵי לֵיהּ מֵ״עֹלָה״, הָא כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״! אִי כְּתִיב ״עֹלָה״ וְלָא כְּתִיב ״כְּבָשִׂים״ – הֲוָה אָמִינָא: אֲפִילּוּ מִנְחָה, כָּתַב רַחֲמָנָא כְּבָשִׂים.

ושואלים: ולמאן דמייתי לה [ולשיטת מי שמביא לו לדין זה] מקור מ"עולה", הא כתיב [הרי נאמר]: גם "כבשים"! ומשיבים: אי כתיב [אם היה נאמר] רק "עלה" ולא כתיב [היה נאמר] "כבשים", הוה אמינא [הייתי אומר] שכל דבר שראוי לעלות על המזבח בכלל זה, אפילו מנחה, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה] "כבשים", לומר שרק בקרבנות מן החי מדובר, ולא במנחות.

מַאי אִיכָּא בֵּין הָנֵי תַּנָּאֵי לְהָנֵי תַּנָּאֵי דְּמַתְנִיתִין? אֲמַר רַב פַּפָּא: קְמָצִים שֶׁקָּדְשׁוּ בִּכְלִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ, לְתַנָּאֵי דִּידָן – לֹא יֵרְדוּ, לְתַנָּאֵי דְּמַתְנִיתָא – יֵרְדוּ.

ושואלים: מאי איכא [מה, איזה הבדל יש] בין שיטת הני תנאי [תנאים אלה שבברייתא], ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא, להני תנאי דמתניתין [לאותם התנאים של משנתנו]? אמר רב פפא: לגבי קמצים של מנחות שקדשו בכלי ונפסלו איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], לתנאי דידן [לשיטת התנאים שלנו של משנתנו] — לא ירדו, שהרי ראויים הם למזבח ולאישים. לתנאי דמתניתא [לשיטת התנאים של הברייתא] — ירדו, שלשיטת שניהם, רק בעלי חיים אמורים בענין זה.

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִנְחָה הַבָּאָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, לְדִבְרֵי כוּלָּן – לֹא תֵּרֵד, לְדִבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי וְרַבִּי עֲקִיבָא

ובסיכום דעות התנאים בענין זה, ריש לקיש אמר: מנחה הבאה בפני עצמה, כקרבן בפני עצמו, ולא כנספחת לזבח, ונפסלה, לדברי כולן — לא תרד, לדעת ר' יהושע ורבן גמליאל — משום שהיא ראויה לאישים, ולדעת ר' שמעון — משום שהיא באה בפני עצמה. אבל לדברי ר' יוסי הגלילי ור' עקיבא —