מָקוֹם שֶׁיְּהֵא מְשׁוּלָּשׁ, בַּדָּם בַּבָּשָׂר בָּאֵימוּרִים.

שמקום זה שמחשבה בו פוסלת צריך שיהא משולש, בזריקת הדם באכילת הבשר ובהקטרת האימורים, שלגבי שלושתם הוא מוגדר כחוץ למקומו, ולכן אין מחשבה על ההיכל פוסלת.

וְלֹא תְּהֵא מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בַּחוּץ מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמַה מָּקוֹם שֶׁפָּסַל דָּם שֶׁבִּפְנִים אֶת שֶׁבַּחוּץ – אֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת בִּפְנִים, מָקוֹם שֶׁלֹּא פָּסַל דָּם שֶׁבַּחוּץ אֶת שֶׁבִּפְנִים – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא פּוֹסֵל מַחֲשָׁבָה בַּחוּץ?

ועדיין יש לשאול לכיוון ההפוך: ונלמד שלא תהא מחשבה פוסלת בחוץ מקל וחומר ממחשבה בפנים שאינה פוסלת: ומה מקום שפסל דם שנכנס בפנים (בהיכל) את שאר הדם שנשאר בחוץ (בעזרה) — אין מחשבה פוסלת אם חישב לזרוק את הדם בפנים (בהיכל), מקום שלא פסל הדם שיצא בחוץ את הדם שנשאר בפנים כלומר, בעזרה — אינו דין שלא יהא פוסל מחשבה אם חשב לזרוק בחוץ?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״שְׁלִישִׁי״ – חוּץ לִזְמַנּוֹ, ״פִּגּוּל״ – חוּץ לִמְקוֹמוֹ.

תלמוד לומר: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי לא ירצה... פגול יהיה" (ויקרא ז, יח), ודרשו חכמים שכוונת הכתוב "ביום השלישי" — הרי זו מחשבת חוץ לזמנו, "פגול יהיה" — מחשבת חוץ למקומו.

בָּשָׂר [הַיּוֹצֵא לַחוּץ – פָּסוּל], הַנִּכְנָס לִפְנִים – כָּשֵׁר.

ועוד בהלכות אלו: בשר הקרבנות היוצא למקום שהוא חוץ ממקום אכילתו (קדשים קלים — מחוץ לחומת ירושלים, קדשי קדשים — מחוץ לחומת העזרה) — פסול מלהיאכל. אבל בשר הנכנס לפנים (להיכל) — לא נפסל בכך, והריהו כשר לאכילה.

שֶׁיְּהֵא בַּדִּין שֶׁפָּסוּל. וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא פָּסַל דָּם שֶׁבַּחוּץ אֶת שֶׁבִּפְנִים – בָּשָׂר הַיּוֹצֵא לַחוּץ פָּסוּל, מָקוֹם שֶׁפָּסַל דָּם שֶׁבִּפְנִים אֶת שֶׁבַּחוּץ – בָּשָׂר הַנִּכְנָס בִּפְנִים אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּפְסוֹל?

וחידוש יש בדין זה, שכן יהא מקום ללמוד בדין (בקל וחומר) שיהא פסול: ומה במקום שלא פסל הדם שיצא בחוץ לעזרה את הדם שנשאר בפנים — בשר היוצא לחוץ הריהו פסול. מקום שיפסול דם שנכנס בפנים (בהיכל) את הדם שבחוץ — בשר הנכנס בפנים אינו דין שפסל?

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״מִדָּמָהּ״ – דָּמָהּ וְלֹא בָּשָׂר.

הרי הוא אומר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד... לא תאכל, באש תישרף" (ויקרא ו, כג) — דמה שהוכנס להיכל פסול, ולא בשר שהוכנס להיכל.

קַל וָחוֹמֶר מֵעַתָּה: וּמַה בְּמָקוֹם שֶׁפָּסַל דָּם שֶׁבִּפְנִים אֶת שֶׁבַּחוּץ – בָּשָׂר הַנִּכְנָס לִפְנִים כָּשֵׁר, מָקוֹם שֶׁלֹּא פָּסַל דָּם שֶׁבַּחוּץ אֶת שֶׁבִּפְנִים – בָּשָׂר הַיּוֹצֵא לַחוּץ אֵינוֹ דִּין שֶׁכָּשֵׁר?

ויש מקום לדון במידת קל וחומר, מעתה שלמדנו שאין בשר הקרבנות הנכנס פנימה פסול, ולומר כך: ומה במקום שפסל דם שבפנים (ההיכל) את הדם שבחוץ (שבעזרה) — בשר הנכנס לפנים (להיכל) כשר, מקום שלא פסל בו הדם שיצא בחוץ את שבפנים (בעזרה) — בשר היוצא לחוץ לעזרה אינו דין שיהיה כשר?

הֲרֵי הוּא אוֹמֵר: ״וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ״ – כֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ נֶאֱסָר.

לכך הרי הוא אומר: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו" (שמות כב, ל), והמלה "בשדה" באה ללמדנו הלכה כללית: כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו (למקומו המוגדר) — נאסר.

תָּנוּ רַבָּנַן: ״פְּנִימָה״ אֵין לִי אֶלָּא פְּנִימָה, הֵיכָל מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״.

ושבים לדון בדין דם חטאת שנכנס להיכל. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר בדברי משה לבניו של אהרן: "מדוע לא אכלתם את החטאת... הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה" (ויקרא י, יח), ומכאן יש לדייק שאילו היה מובא מדמה אל הקודש פנימה, אכן היתה נפסלת ואסורה באכילה. ויש לדון בדבר: אין לי אלא אם הוכנס דמה פנימה (לקודש הקדשים), ואולם אם הוכנס להיכל מנין לנו שכך הוא גם כן דינו? תלמוד לומר "אל הקדש פנימה", ו"הקודש" הוא ההיכל.

וְיֹאמַר ״קֹדֶשׁ״ וְאַל יֹאמַר ״פְּנִימָה״! אֲמַר רָבָא: בָּא זֶה וְלִימֵּד עַל זֶה, מִידֵי דַּהֲוָה אַ״תּוֹשָׁב״ וְ״שָׂכִיר״.

ושואלים על ברייתא זו: ויאמר הכתוב "קדש" בלבד, ואל יאמר גם "פנימה", שהרי אם הכנסה לקודש פוסלת — ממילא גם הכנסה לקודש הקודשים! אמר רבא: בא כתוב זה ולימד על כתוב זה, שאילו לא היה כתוב אלא "קודש" בלבד הייתי אומר שהכוונה לקודש הקדשים, וייתור הלשון "פנימה" מלמד ש"קודש" הינו ההיכל, ו"פנימה" הינו קודש הקדשים. ומביאים דוגמה לאופן זה של לימוד: מידי דהוה [כמו שהוא] לענין איסור אכילת תרומה על ידי עבדיו העבריים של הכהן, שלמדו מן הכתוב "תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש" (ויקרא כב, י).

דְּתַנְיָא: ״תּוֹשָׁב״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם, ״שָׂכִיר״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים.

דתניא [ששנויה ברייתא]: "תושב" — זה עבד עברי הקנוי לכהן קנין עולם (עבד נרצע, הקנוי עד היובל), "שכיר" — זה עבד עברי הקנוי קנין שנים, שיוצא בשנה השביעית.

יֹאמַר ״תּוֹשָׁב״ וְאַל יֹאמַר ״שָׂכִיר״, וַאֲנִי אוֹמֵר: קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם אֵינוֹ אוֹכֵל – קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים לֹא כָּל שֶׁכֵּן!

ושואלים: יאמר הכתוב "תושב" בלבד, ללמדנו שהקנוי קנין עולם אינו אוכל בתרומה, ואל יאמר גם "שכיר", ואני אומר מעצמי: אם מי שקנוי קנין עולם לכהן אינו אוכל בתרומה כמו עבדיו הכנענים, משום שהוא אינו נחשב כרכוש הכהן — זה שהוא רק קנוי קנין שנים לא כל שכן שאינו אוכל?

אִילּוּ כֵּן, הָיִיתִי אוֹמֵר: ״תּוֹשָׁב״ – זֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים, אֲבָל קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם – יְהֵא אוֹכֵל, בָּא ״שָׂכִיר״ וְלִימֵּד עַל ״תּוֹשָׁב״, שֶׁזֶּה קָנוּי קִנְיַן עוֹלָם, וְזֶה קָנוּי קִנְיַן שָׁנִים, וְאֵינוֹ אוֹכֵל.

ומשיבים: אילו כן היה כתוב, "תושב" בלבד, הייתי אומר: "תושב" — זה עבד הקנוי קנין שנים, אבל הקנוי קנין עולם — יהא אוכל בתרומה. לכן בא "שכיר" ולימד על "תושב", ש"תושב" זה עבד עברי הקנוי קנין עולם, ו"שכיר" זה עבד הקנוי קנין שנים, וזה וזה אינו אוכל בתרומה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: בִּשְׁלָמָא הָתָם תְּרֵי גוּפֵי נִינְהוּ. וְאַף עַל גַּב דַּהֲוָה לֵיהּ לִקְרָא לְמִכְתַּב ״נִרְצָע לֹא יֹאכַל״, וְאִידָךְ אָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר – מִילְּתָא דְּאָתֵי בְּקַל וָחוֹמֶר טָרַח וְכָתַב לָהּ קְרָא. אֶלָּא הָכָא, כֵּיוָן (דְּאִיכָּא) דְּאִיפְסַל בַּהֵיכָל, (הָכָא) לִפְנַי וְלִפְנִים מַאי בָּעֵי?

אמר ליה [לו] אביי לרבא: וכי דומים הדברים? בשלמא התם [נניח שם, באכילת תרומה] יש מקום לפתרון זה, שכל אחד צריך כתוב לעצמו, שכן תרי גופי נינהו [שני גופים נפרדים הם], קנוי קנין עולם וקנוי קנין שנים. ואף על גב דהוה ליה לקרא למכתב [ואף על פי שהיה לו למקרא לכתוב] "נרצע לא יאכל", ודינו של אידך [האחר, קנוי קנין שנים] אתי [היה בא, נלמד] בקל וחומר שאינו אוכל — מכל מקום אין בדבר קושי, כי מילתא דאתי [דבר שבא, נלמד] בקל וחומר בכל זאת טרח וכתב לה קרא [טורח וכותב אותו המקרא]. אלא הכא [כאן, בדם שנכנס לקודש הקדשים], הלוא מן ההיכל נכנסים לקודש הקדשים, וכיון דאיפסל [שנפסל] בהיכל, לפני ולפנים (בקודש הקדשים) מאי בעי [מה צריך] לחזור ולפוסלו? אלא

אֶלָּא אָמַר אַבַּיֵי: לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְדֶרֶךְ מְשׁוּפָּשׁ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: וְהָא הֲבָאָה כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כָּל מִידֵי דְּחַשֵּׁיב עֲלֵיהּ לִפְנַי וְלִפְנִים – לָא מִיפְסַל בַּהֵיכָל.

אמר אביי: לא נצרכא [נצרכה] "פנימה" אלא למקרה שהוכנס הדם לקודש הקדשים לא דרך ההיכל (שאז היה נפסל מתחילה), אלא בדרך משופש (בעקיפין) דרך הגג או העליה. אמר ליה [לו] רבא לאביי: והא [והרי] לשון הבאה כתיב ביה [נאמר בו] ("הן לא הובא את דמה אל הקודש פנימה"), ואילו הבאה בדרך משופש אינה נחשבת הבאה! אלא אמר רבא: יש צורך בכתוב מיוחד הפוסל את הדם בקודש הקדשים, משום שכל מידי דחשיב עליה [כל דבר שחשב עליו] הכהן להכניסו לפני ולפנים — עדיין לא מיפסל [אינו נפסל] בהיכל.

בָּעֵי רָבָא: פַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר וּשְׂעִיר עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁהִכְנִיס דָּמָן לִפְנַי וְלִפְנִים, מַהוּ?

בעי [שאל] רבא: פר העלם דבר של צבור ושעיר עבודה זרה, שצריך להזות את דמם בהיכל, והכניס דמן אל לפני ולפנים (לקודש הקדשים) מהו? האם נפסל הדם?

מִי אָמְרִינַן: ״אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה״, כָּל הֵיכָא דְּקָרֵינַן ״אֶל הַקֹּדֶשׁ״ – קָרֵינַן לֵיהּ ״פְּנִימָה״, כָּל הֵיכָא דְּלָא קָרֵינַן ״אֶל הַקֹּדֶשׁ״ – לָא קָרֵינַן ״פְּנִימָה״, אוֹ דִּלְמָא: שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן הוּא.

וצדדי השאלה: מי אמרינן [האם אומרים אנו] כי כיון שנאמר בפסול זה: "אל הקדש פנימה" (ויקרא י, יח) ברצף אחד, יש ללמוד כי כל היכא דקרינן [כל מקום שקוראים אנו] בו "אל הקדש", שהדם נפסל בכניסתו להיכל, קרינן ליה [קוראים אנו בו] "פנימה" הריהו נפסל גם בכניסתו לקודש הקדשים, אבל כל היכא דלא קרינן [כל מקום שאין קוראים אנו] "אל הקדש", וכגון קרבנות אלו, שאין דמם נפסל בהיכל — לא קרינן [אין אנו קוראים] בו פסול של "פנימה" בקודש הקדשים. או דלמא [שמא] על כל פנים, קודש הקדשים שלא במקומן הוא, ונפסל בכך?

וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמָן הוּא, פָּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּיפּוּרִים שֶׁהִזָּה מִדָּמָן עַל הַבַּדִּים, וְהוֹצִיאָן לַהֵיכָל וְהִכְנִיסָן, מַהוּ?

ואם תימצי [תמצא] לומר כי הואיל ושלא במקומן הוא נפסל הדם, יש לשאול עוד: פר ושעיר של יום הכיפורים שהכהן הגדול הזה מדמן על הבדים של הארון שבקודש הקדשים, כדינם ("על הכפורת ולפני הכפורת", ויקרא טז, יד), וכשגמר עבודתם הוציאן אחר כך להיכל, וחזר והכניסן, מהו דינם?

מִי אָמְרִינַן: מְקוֹמָן הוּא, אוֹ דִּלְמָא הוֹאִיל וּנְפַק – נְפַק.

וצדדי השאלה, מי אמרינן [האם אומרים אנו]: מקומן הוא בקודש הקדשים, ואינם נפסלים, או דלמא [שמא] הואיל וכבר נפק [יצא] הדם מקודש הקדשים לאחר שנעשתה מצוותו — נפק [יצא], ושוב אין זה מקומו, ואם הכניסו שוב — נפסל?

וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר: הוֹאִיל וּנְפַק נְפַק, הִזָּה מִדָּמָן עַל הַפָּרֹכֶת

ואם תימצי [תמצא] לומר במקרה זה: הואיל ונפק נפק [ויצא יצא], יש לשאול: לאחר שיצא מקודש הקדשים, והזה מדמן על הפרכת,