תַּלְמוּד לוֹמַר ״דָּם״ ״דָּם״? שֶׁיָּכוֹל אֵין לִי אֶלָּא אֵלּוּ שֶׁנִּתְעָרְבוּ בִּתְמוּרָתָהּ, שֶׁאַף מֵחַיִּים תִּקְרַב, מִנַּיִן לְרַבּוֹת תּוֹדָה וּשְׁלָמִים?

תלמוד לומר "דם" "דם" פעמיים? ומשיבים: שאם מ"דם" אחד יכול אתה לומר: אין לי אלא אלו (כלומר, דמי עולה) שנתערבו בדם תמורתה, שהרי אף אם נתערבה בה מחיים, כלומר, בהמה בבהמה — תקרב העולה והתמורה, מנין לרבות גם תודה ושלמים שאם נתערבו בעולה מחיים לא היו קרבים?

מְרַבֶּה אֲנִי תּוֹדָה וּשְׁלָמִים, שֶׁבָּאִין בְּנֵדֶר וּנְדָבָה כְּמוֹתָהּ, מִנַּיִן לְרַבּוֹת אֶת הָאָשָׁם?

וגם אם תאמר: מרבה אני בכלל ה"דם" הראשון דם עולה שנתערב בדם תודה ושלמים, שכן באין בנדר ונדבה כמותה, מנין לרבות את האשם שאינו בא בנדר ונדבה?

מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הָאָשָׁם, שֶׁטָּעוּן מַתַּן אַרְבַּע כְּמוֹתוֹ, בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״דָּם״ ״דָּם״.

וגם אם מרבה אני בכלל ה"דם" הראשון את דם האשם, שדם עולה אינו בטל בו, משום שטעון מתן ארבע כמותו (כלומר, שתים שהן ארבע), דם בכור ומעשר ופסח שניתנים רק במתנה אחת, שנתערב בהם דם עולה, מנין? תלמוד לומר "דם" "דם" (ויקרא א, ה), ללמד שבכל אופן שנתערב דם העולה בדם קרבן אחר (שדמו ניתן למטה) — יקרב.

מַאי לָאו סוֹף עוֹלָה וּבְכוֹר? וּשְׁמַע מִינָּהּ: מְקוֹם עוֹלָה מְקוֹם שִׁירַיִם!

מאי לאו [האם אין] הכוונה לסוף (שיירי דם) עולה ולתחילת דם בכור שנתערבו? ושמע מינה [ולמד מכאן]: מקום עולה מקום שירים הוא, שהרי מקריבים אותם יחד!

לֹא, תְּחִילַּת עוֹלָה וּבְכוֹר. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן – אֵין עוֹלִין מְבַטְּלִין זֶה אֶת זֶה? מִ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר״ נָפְקָא! תַּנָּאֵי הִיא, אִיכָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵהָכָא, וְאִיכָּא דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵהָכָא.

ודוחים: לא, הכוונה היא לתחילת דם עולה ובכור. ומקשים: ומאי קא משמע לן [ומה משמיע לנו], שאין עולין מבטלין זה את זה? והרי דבר זה מ"ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח) נפקא [יוצא], שהכהן הגדול מערבם יחד כדי לתת מהם על קרנות מזבח הזהב, ואין דם השעיר בטל בדם הפר! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, איכא דנפקא ליה מהכא, ואיכא דנפקא ליה מהכא [יש שיוצא לו המקור לכך מכאן, ויש שיוצא לו מכאן]. נמצא איפוא ששלושה מקורות שונים ניתנו לדין זה, שאין עולים מבטלים זה את זה: "קודש הם" (במדבר יח, יז), "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" (ויקרא טז, יח), "דם" "דם" (ויקרא א, ה).

וְהָנֵי תַּנָּאֵי מִ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר״ לָא יָלְפִי – קָסָבְרִי: אֵין מְעָרְבִין לִקְרָנוֹת; מִ״דָּם״ ״דָּם״ לָא יָלֵיף – ״דָּם״ ״דָּם״ לָא מַשְׁמַע לְהוּ;

ומעירים: והני תנאי [ותנאים אלה] שמ"ולקח מדם הפר ומדם השעיר" לא ילפי [אינם למדים], קסברי [סבורים הם] שאין מערבין את דם הפר ודם השעיר כדי לתת על הקרנות, אלא נותן כל אחד מהם לחוד. ואלו שמ"דם" "דם" לא יליף [אינם למדים] — הלימוד מ"דם" "דם" לא משמע להו [להם].

אֶלָּא מִ״קֹדֶשׁ הֵם״ מַאי טַעְמָא לָא יָלְפִי? קָסָבְרִי: ״קֹדֶשׁ הֵם״ – הֵם קְרֵיבִין, וְאֵין תְּמוּרָתָן קְרֵיבָה.

אלא אלה שאינם למדים מ"קדש הם" האמור לגבי בכורות (במדבר יח, יז), שאינם בטלים בתערובת, מאי טעמא לא ילפי [מה טעם אינם למדים] משם? ומשיבים: קסברי [סבורים הם] שכך יש לדרוש כתוב זה: "קדש הם" — הם קריבין, ואין תמורתן של בכורות קריבה.

וְאִידָךְ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה׳ הוּא״ – הוּא קָרֵב, וְאֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵיבָה.

ומן הצד האחר, ואידך [והאחר] מהיכן הוא למד דין זה? נפקא ליה [יוצא לו] הדבר ממה שנאמר לגבי בכור: "אם שור אם שה לה' הוא" (ויקרא כז, כו), וההדגשה במילה "הוא" כוונתה: הוא קרב, ואין תמורתו קריבה. ושבים לשאלה האם מקום דם העולה הוא מקום שיירי הקרבנות.

תָּא שְׁמַע: נָתַן לְמַעְלָה וְלֹא נִמְלַךְ – אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחֲזוֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה, אֵלּוּ וְאֵלּוּ עוֹלִין לוֹ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: דמים הניתנים למעלה שנתערבו בניתנים למטה, שלדעת חכמים יישפכו לאמה, אם נתן למעלה ולא נמלך — אלו ואלו מודים שיחזור ויתן למטה, אלו ואלו עולין לו.

מַאי לָאו דְּאִיעֲרוּב חַטָּאת וְעוֹלָה, וְכֵיוָן דְּיָהֵיב לֵיהּ לְמַעְלָה – הָווּ לְהוּ שִׁירַיִם, וְקָתָנֵי: אֵלּוּ וְאֵלּוּ מוֹדִים שֶׁיַּחֲזוֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה. וּשְׁמַע מִינָּהּ: מְקוֹם עוֹלָה מְקוֹם שִׁירַיִם!

מאי לאו [האם לא] מדובר דאיערוב [שהתערבו] חטאת ועולה? וכיון דיהיב ליה [שנתן לו] כבר מדם החטאת למעלה, מה שנותר מדם החטאת הוו להו [הרי הם] שירים, וקתני [ושנינו]: אלו ואלו מודים שיחזור ויתן למטה את דם העולה עם שיירי החטאת, ושמע מינה [ולמד מכאן]: מקום עולה מקום שירים!

כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אֲמַר, אָמְרִי בְּמַעֲרָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן דְּאִיעֲרַב חַטָּאת הַחִיצוֹנָה בְּשִׁירַיִם.

כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל אמר, אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל]: הכא במאי עסקינן [כאן, שנתערבו עליונים ותחתונים, במה אנו עוסקים]? לא בתערובת דם חטאת ודם עולה, אלא כגון דאיערב [שהתערב] דם חטאת החיצונה, שניתן למעלה, בשירים של חטאת פנימית (שדמה ניתן תחילה בהיכל), שצריך ליתנם למטה על היסוד. ולאחר שנתן מן התערובת למעלה, יש בידיו תערובת שיריים בלבד, שמקומם שווה.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְנֵימָא מָר כְּגוֹן דְּאִיעֲרַב בְּשִׁירַיִם! דִּלְמָא הָא קָא מַשְׁמַע לָן: אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר שִׁירַיִם מְעַכְּבִין, חָסְרוּ – אֵין מְעַכְּבִין.

אמר ליה [לו] אביי, ומדוע צריך להזכיר בענין זה שיירי חטאת פנימית? ונימא מר [ושיאמר אדוני]: כגון דאיערב [שהתערב] דם חטאת חיצונה בשירים של חטאת חיצונה! דלמא הא קא משמע לן [שמא זה משמיע לנו], שאפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] ששירים של חטאות פנימיות מעכבין את הכפרה, אם לא נתנו מהם על היסוד, מכל מקום אם חסרו השיריים, כמו כאן, שנתן תחילה מן התערובת למעלה — אין מעכבין

אֲמַר לֵיהּ רָבָא תּוֹסְפָאָה לְרָבִינָא: הָא אוֹקִימְנָא הַהִיא בְּרוּבָּא עֶלְיוֹנִים, וְקָא יָהֵיב לְמַעְלָה שִׁיעוּר תַּחְתּוֹנִים וְעוֹד! [אֲמַר לֵיהּ]: הָנֵי מִילֵּי לְמַאן דְּאָמְרוּ מֵעִיקָּרָא אֵין בִּילָּה, מַסְקָנָא – בְּכוֹסוֹת פְּלִיגִי.

אמר ליה [לו] רבא תוספאה לרבינא: כיצד מביאים ראיה מברייתא זו לענייננו? הא אוקימנא ההיא [הרי כבר העמדנו אותה] (לעיל זבחים פ,ב) בתערובת דמים עליונים ותחתונים שיש בה רובא [רוב] מן הדמים העליונים, וקא יהיב [ונותן] למעלה שיעור תחתונים ועוד! אמר ליה [לו] רבינא: הני מילי [דברים אלה נאמרו] למאן דאמרו מעיקרא [למי שאמרו מתחילה] כי ר' אליעזר וחכמים נחלקו בדמים שנבללו, וכדי לבאר את טעמו של ר' אליעזר הסבור שאין בילה. ואילו לפי המסקנא בכוסות פליגי [חלוקים הם], ולא בדמים שנבללו.

מתני׳ הַנִּיתָּנִין בִּפְנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּיתָּנִין בַּחוּץ יִשָּׁפְכוּ לָאַמָּה. נָתַן בַּחוּץ, וְחָזַר וְנָתַן בִּפְנִים כָּשֵׁר.

דמי הקרבנות הניתנין בפנים (בהיכל, בין הבדים, על הפרוכת ועל מזבח הזהב), שנתערבו בדמי קרבנות הניתנין בחוץ (על המזבח החיצון שבעזרה) — אין להם תקנה, שאין משנים מקומו של דם זה כדי לקיים מצוותו של דם אחר, וישפכו כולם לאמה (תעלה שבעזרה). אם הלך הכהן על דעת עצמו ונתן מתערובת דמים אלו תחילה בחוץ, ואחר כך חזר ונתן מן התערובת בפנים ההיכל — הרי זה כשר.

בִּפְנִים וְחָזַר וְנָתַן בַּחוּץ רַבִּי עֲקִיבָא פּוֹסֵל וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּל דָּמִים שֶׁנִּכְנְסוּ לְכַפֵּר בַּהֵיכָל – פְּסוּלִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: חַטָּאת בִּלְבַד. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף הָאָשָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם״.

ואם נתן מתערובת זו בתחילה בפנים ורק אחרי כן חזר ונתן בחוץ — ר' עקיבא פוסל את הניתן בחוץ, וחכמים מכשירים. והסבר מחלוקתם, שר' עקיבא אומר: כל דמים שדינם לינתן בחוץ שנכנסו לכפר בהיכל — פסולין הם. וחכמים אומרים: דם חטאת חיצונה בלבד הוא הנפסל אם הוכנס להיכל כדי להזות שם, שנאמר: "וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אוהל מועד לכפר בקדש לא תאכל" (ויקרא ו, כג), אבל לא דמי שאר קרבנות. ר' אליעזר אומר: אף דם האשם דינו כחטאת, שהרי נאמר: "כחטאת כאשם תורה אחת להם" (ויקרא ו, ז), אבל לא דמי שאר קרבנות.

גמ׳ וְנִיפְלוֹג נַמִי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּהָא!

על מה ששנינו במשנה ללא מחלוקת, שדמים הניתנים בחוץ שנתערבו בדמים הניתנים בפנים יישפכו לאמה, שואלים: וניפלוג נמי [ושיחלוק גם כן] ר' אליעזר בהא [בהלכה זו], כשם שחלק במשנה הקודמת בתערובת דמים הניתנים למטה בדמים הניתנים למעלה, ויאמר שיש להתייחס אל הדמים הניתנים שלא במקומם כאל מים!

הֵיכִי לִיעֲבִיד? נֵיתִיב בַּחוּץ וַהֲדַר נֵיתִיב לִפְנִים – כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּים עֶלְיוֹנִים לְתַחְתּוֹנִים, כָּךְ מִצְוָה לְהַקְדִּים פְּנִים לַחוּץ.

ומשיבים: היכי ליעביד [כיצד ייעשה]? ניתיב [ניתן] תחילה מדמי התערובת בחוץ, והדר ניתיב [ונחזור וניתן אחר כך] מדמי התערובת לפנים — דבר זה אינו אפשרי, משום שכשם שמצוה להקדים את מתן דמים העליונים לתחתונים, כלומר, להקדים דם חטאת לדם עולה, מאחר וחטאת באה לכפר, כך מצוה להקדים נתינת דמים בפנים לנתינת דמים בחוץ.