תָּנוּ רַבָּנַן: חַרְסָן שֶׁל זָב וְזָבָה, פַּעַם רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי – טָמֵא, שְׁלִישִׁי – טָהוֹר.

ועוד בענין תערובת של מין במינו, שלדעת ר' יהודה במשנתנו אינו בטל. תנו רבנן [שנו חכמים]: חרסן (שבר כלי חרס) של זב וזבה שבלועים בו מי רגליהם, שהם אב הטומאה והוא מטמא את נושאו, ונתן לתוכו מים כדי לנקותו, פעם ראשון ושני שהדיחו — הרי הוא עדיין טמא, פעם שלישי — טהור, שרבו מי ההדחה על מי הרגלים הבלועים בו, ונפלטו ממנו מי הרגלים הטמאים.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – שֶׁנָּתַן לְתוֹכוֹ מַיִם, אֲבָל לֹא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – אֲפִילּוּ עֲשִׂירִי טָמֵא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: שְׁלִישִׁי, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לְתוֹכוֹ מַיִם – טָהוֹר. מַאן דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: מִין בְּמִינוֹ לָא בָּטִיל – רַבִּי יְהוּדָה.

במה דברים אמורים? שנתן לתוכו מים, אבל לא נתן לתוכו מים, אלא מי רגלים של אדם טהור — אפילו פעם עשירי טמא, שאין מי הרגלים הטמאים בטלים בהם, לפי שמין במינו לא בטל. ר' אליעזר בן יעקב אומר: פעם שלישי אף על פי שלא נתן לתוכו מים, אלא מי רגלים — טהור. ושואלים: מאן [מי] החכם דשמעת ליה דאמר [ששומע אתה אותו שאומר]: מין במינו לא בטיל [בטל]? ר' יהודה, והוא איפוא התנא קמא של ברייתא זו.

וּרְמִינְהוּ: פִּשְׁתָּן שֶׁטְּוָואַתּוּ נִדָּה – מְסִיטוֹ טָהוֹר, וְאִם הָיָה לַח – מְסִיטוֹ טָמֵא, מִשּׁוּם מַשְׁקֵה פִּיהָ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף הָרוֹטְבוֹ בְּמַיִם – טָמֵא מִשּׁוּם מַשְׁקֵה פִּיהָ, וַאֲפִילּוּ טוּבָא!

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו בברייתא אחרת: פשתן שטוואתו נדה למרות שנספג בו רוק הנדה, שהוא מטמא במשא — המסיטו (מזיז אותו) טהור, מאחר שנתייבש הרוק וכך אינו מטמא. ואם היה עדיין הפשתן לח — מסיטו טמא, משום משקה פיה (רוקה). ר' יהודה אומר: אף הרוטבו (המרטיב אותו) את הפשתן במים — הרי הוא שוב טמא משום משקה פיה. ודין זה נאמר אפילו אם היה מרטיב טובא [הרבה] את הפשתן, לפי שאין המים מבטלים את הרוק ומפליטים אותו, ובניגוד למה שאמר ר' יהודה בענין כלי חרס שנבלעו בו מי רגלים!

אָמַר רַב פַּפָּא: שָׁאנֵי רוֹק דְּקָרֵיר.

אמר רב פפא: שאני [שונה] רוק דקריר [שהוא נספג ונדבק] בפשתן, ואין ההדחה במים יכולה לבטלו.

״נִתְעָרֵב בְּדַם הַפְּסוּלִין – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה״. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי?

שנינו במשנה: אם נתערב דם קרבן כשר בדם הפסולין להקרבה, וכן אם נתערב דם קרבנות בדם התמצית שהוא פסול לזריקה — ישפך הכל לאמה, אפילו היה שם רוב של דם כשר. ואילו ר' אליעזר מכשיר לזריקה. ומבררים: במאי קמיפלגי [במה הם חלוקים]?

אָמַר רַב זְבִיד: בְּגוֹזְרִין גְּזֵירָה בַּמִּקְדָּשׁ קָא מִיפַּלְגִי, דְּמָר סָבַר: גּוֹזְרִין, וּמָר סָבַר: לֹא גּוֹזְרִין.

אמר רב זביד: בשאלה אם גוזרין גזירה כעין זו במקדש קא מיפלגי [חלוקים הם], דמר סבר [שחכם זה, חכמים, סבור]: גוזרין, ולכן אין זורקים את תערובת הדמים הללו, שמא יבואו מתוך כך גם לזריקת תערובת שיש בה רוב מדם הפסולים או מדם התמצית. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לא גוזרין גזירה כעין זו במקדש, ולכן תערובת דמים זו כשרה לזריקה.

רַב פַּפָּא אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא גּוֹזְרִין,

רב פפא אמר הסבר אחר במחלוקתם: דכולי עלמא [לדעת הכל] גוזרין גזירה במקדש, ולכן במקרה שנתערב הדם הכשר בדם פסולים גם ר' אליעזר סבור שיישפך לאמה, ואינו מכשיר אלא כשנתערב בדם התמצית.

וְהָכָא בְּדַם הַתַּמְצִית מָצוּי לִרְבּוֹת עַל דַּם הַנֶּפֶשׁ קָא מִיפַּלְגִי, מָר סָבַר: שְׁכִיחַ, וּמָר סָבַר: לָא שְׁכִיחַ.

והכא [וכאן] בשאלה האם דם התמצית מצוי לרבות (להיות יותר) על דם הנפש קא מיפלגי [חלוקים הם], מר סבר [חכם זה, חכמים, סבור]: שכיח [מצוי] הדבר, ולכן יש לגזור על כל תערובת דם התמצית בדם הנפש, ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לא שכיח [מצוי] הדבר, ואין מקום לגזור גזירה זו.

בִּשְׁלָמָא לְרַב פַּפָּא, הַיְינוּ דְּקָתָנֵי: נִתְעָרֵב בְּדַם הַפְּסוּלִין – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה, (אוֹ) בְּדַם הַתַּמְצִית – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.

ואומרים: בשלמא [נניח] להסברו של רב פפא, שר' אליעזר אינו מכשיר אלא בדם התמצית, אבל בדם הפסולים סבור הוא כדעת חכמים, שיישפך לאמה — היינו דקתני [זהו ששנינו] במשנתנו: נתערב בדם הפסולין — ישפך לאמה, בדם התמצית — ישפך לאמה, מפני שיש פה שתי שאלות נפרדות, ורק בשניה ר' אליעזר מכשיר.

אֶלָּא לְרַב זְבִיד, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִיתְנִינְהוּ! קַשְׁיָא.

אלא להסברו של רב זביד, שנחלקו בשני המקרים — ליערבינהו [שיערב אותם] התנא של משנתנו את שני המקרים הללו, וליתנינהו [וישנה אותם] ביחד: נתערב בדם הפסולים או בדם התמצית יישפך לאמה, ור' אליעזר מכשיר! ומסכמים: אכן, להסברו של רב זביד קשיא [קשה] הדבר.

מתני׳ דַּם תְּמִימִים בְּדַם בַּעֲלֵי מוּמִין – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. כּוֹס בְּכוֹסוֹת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם קָרַב כּוֹס אֶחָד – יִקְרְבוּ כָּל הַכּוֹסוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִילּוּ קָרְבוּ כּוּלָּן חוּץ מֵאֶחָד מֵהֶן – יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה.

נתערב דם של קרבנות תמימים בדם של בעלי מומין שאינם ראויים להקרבה, ישפך הכל לאמה (תעלת הניקוז שבמקדש). ודין זה אמור כשנבלל דם כשר בדם פסול בכלי אחד. אבל אם נתערב כוס של דם בעל מום בכוסות של דמים כשרים, ואין יודעים איזה דם מצוי בכל כוס, ר' אליעזר אומר: אף שאסור להקריב את כולם מחמת הספק, אם קרה וקרב כבר כוס אחד מהם — יקרבו כל שאר הכוסות, משום שאנו אומרים שזה שקרב היה הכוס הפסול, וכל השאר כשרים הם. וחכמים אומרים: אפילו קרבו כל הכוסות כולן חוץ מאחד מהן — ישפך הכל לאמה, מפני הספק אולי הוא הכוס הפסול.

הַנִּיתָּנִין לְמַטָּה שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּנִּיתָּנִין לְמַעְלָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִתֵּן לְמַעְלָה, וְרוֹאֶה אֲנִי אֶת הַתַּחְתּוֹנִים מִלְּמַעְלָן כְּאִילּוּ הֵם מַיִם, וְיַחֲזוֹר וְיִתֵּן לְמַטָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִשָּׁפֵךְ לָאַמָּה. וְאִם לֹא נִמְלַךְ, וְנָתַן – כָּשֵׁר.

דמי קרבנות הניתנין למטה מחוט הסיקרא שבאמצע המזבח (כגון עולה ואשם ושלמים) שנתערבו בדמים של חטאת הניתנין למעלה מחוט הסיקרא, מה יעשה? ר' אליעזר אומר: יתן תחילה מדמי התערובת למעלה לשם חטאת, ורואה אני את הדמים התחתונים הניתנים מלמעלן, כאילו הם אינם אלא מים בלבד, ויחזור ויתן מדמי התערובת למטה. וחכמים אומרים: אין לתת דמים שלא במקומם, וישפך הכל לאמה. ומכל מקום, גם לדעת חכמים, אם הכהן לא נמלך (שאל מה לעשות), ונתן את דם התערובת על המזבח למעלה — הרי זה כשר, ויחזור ויתן למטה.