אֶלָּא: מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – בְּטַעְמָא, מִין בְּמִינוֹ – בְּרוּבָּא.

אלא, כך צריך לומר לשיטת ריש לקיש: תערובת של מין בשאינו מינו, כגון קמח חטים וקמח אורז, שטעמיהם שונים — בטעמא [בטעם], כלומר, הנותן טעם בחבירו אוסרו. ואולם אם נתערב מין במינו שטעמיהם שווים, וכגון תערובת בשר פיגול ונותר וטמא, שעוסק בה ריש לקיש — ברובא [ברוב], הולכים אחר הרוב.

וּנְשַׁעֵר מִין בְּמִינוֹ כְּמִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ. דִּתְנַן: נִתְעָרֵב בְּיַיִן – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא מַיִם; מַאי לָאו רוֹאִין אוֹתוֹ לַיַּיִן כְּאִילּוּ הוּא מַיִם?

ושואלים על כך: ומדוע לא נשער במקרה של מין שהתערב במינו כאילו היה זה מקרה של תערובת מין בשאינו מינו, ואין המועט בטל אם יש בו שיעור כדי נתינת טעם במרובה! דתנן [שהרי כן שנינו במשנתנו]: נתערב דם קרבן ביין (והרי זו תערובת מין במינו, שאין צבע הדם ניכר) — רואין אותו כאילו הוא מים. מאי לאו [האם אין] כוונת הדברים שרואין אותו ליין (מינו) כאילו הוא מים (אינו מינו), ואם באופן זה היה במים מראה דם — הרי זה כשר לזריקה, למרות שאין בו רוב?

לָא, רוֹאִין אוֹתוֹ לַדָּם כְּאִילּוּ הוּא מַיִם. אִי הָכִי ״בָּטֵל״ מִיבָּעֵי לֵיהּ.

ומשיבים: לא זו כוונת המשנה, אלא: אם נתערב הדם ברוב יין רואין אותו את הדם כאילו הוא מים, כלומר, הריהו פסול, כאילו זרק מים על המזבח. ומקשים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש, "בטל הדם" מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא] לומר!

וְעוֹד: תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא יַיִן אָדוֹם, אִם דֵּיהָה מַרְאֵהוּ – כָּשֵׁר,

ועוד שואלים: והרי תניא [שנויה ברייתא], דלי טמא שהטבילוהו במקוה כדי לטהרו, ויש בו יין לבן או חלב, ר' יהודה אומר: אף על פי שאין מראה היין או החלב ניכר במים, רואין אותו את היין הלבן או את החלב כאילו הוא יין אדום, אם מחמת תערובת המים היה דיהה (נחלש) מראהו האדום — בטלו המשקים במי המקוה, והדלי כשר (טהור),

וְאִם לָאו – פָּסוּל!

ואם לאו [לא] — פסול (טמא). הרי שמשערים מין במינו (יין לבן במי המקוה) כאילו היתה זו תערובת מין בשאינו מינו, ואינו בטל ברוב!

תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: דְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יַיִן לָבָן אוֹ חָלָב וְהִטְבִּילוֹ – הוֹלְכִין אַחַר הָרוֹב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הוּא יַיִן אָדוֹם, אִם דֵּיהָה מַרְאֵהוּ – כָּשֵׁר, וְאִם לָאו – פָּסוּל.

ומשיבים: אין להביא ראיה מדברי ר' יהודה, שכן תנאי [מחלוקת תנאים] היא, ואנו פוסקים כשיטת החכמים החולקים עליו. דתניא [שכך שנויה אותה ברייתא]: דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב, והטבילו את הדלי — הולכין אחר הרוב, שאם יש רוב ממי המקוה בדלי — נטהר הדלי. ר' יהודה אומר: רואין אותו את היין הלבן או את החלב שבדלי כאילו הוא יין אדום, אם מחמת המים דיהה מראהו — כשר, ואם לאו [לא] — פסול.

וּרְמִינְהִי: דְּלִי שֶׁהוּא מָלֵא רוּקִּין וְהִטְבִּילוֹ – כְּאִילּוּ לֹא טָבַל,

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] בשיטת ר' יהודה ממה ששנינו במשנה: דלי טמא שהוא מלא רוקין והטבילו במקוה — הרוקים חוצצים בין מי המקוה לבין הדלי, והריהו כאילו לא טבל.

מֵי רַגְלַיִם – רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ הֵן מַיִם,

היה הדלי הטמא מלא מי רגלים (שתן) והטבילו, הרי אף שמי הרגלים שונים מעט במראם מן המים — רואין אותו (את מי הרגלים) כאילו הן מים, ומשעה שהושקו למי המקוה הרי הם נחשבים כמחוברים להם, ואין הם חוצצים מלטהר את הדלי.

מָלֵא מֵי חַטָּאת – עַד שֶׁיִּרְבּוּ הַמַּיִם עַל מֵי חַטָּאת.

היה הדלי הטמא מלא מי חטאת (מי פרה אדומה) — אין השקה מועילה להם, ואין הדלי נטהר עד שירבו המים כלומר, מי המקוה שנכנסו לדלי, על מי חטאת שבו, ויבטלם ברוב.

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ ״רוֹאִין״ – רַבִּי יְהוּדָה, וְקָתָנֵי דְּסָגֵי לֵיהּ בְּרוּבָּא!

ויש לברר: מאן שמעת ליה דאית ליה [מיהו התנא ששמעת אותו שיש לו] "רואין" כפי ששנינו במשנה זו, בענין מי רגלים? ר' יהודה הוא (כפי ששנינו בברייתא לעיל), ואילו בסוף משנה זו קתני [הוא שונה] לגבי מי חטאת שנתערבו במים דסגי ליה ברובא [שדי לו ברוב] כדי לבטלם, ואין רואים אותם כאילו היו יין אדום!

אָמַר אַבַּיֵי: לָא קַשְׁיָא,

אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]: