הַזָּאָה כָּל שֶׁהִיא מְטַהֶרֶת, הַזָּאָה אֵינָהּ צְרִיכָה שִׁיעוּר, הַזָּאָה מֶחֱצָה כָּשֵׁר וּמֶחֱצָה פָּסוּל!

הזאה כל שהיא ממי חטאת על האדם הטמא הריהי מטהרת אותו מטומאתו, שכן הזאה אינה צריכה שיעור כדי לטהר. וכן הזאה שמחצה שבה כשר להזאה ומחצה פסול להזאה, גם היא מטהרת!

לִדְבָרָיו דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר קָאָמַר. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: הַזָּאָה לְחוּד, וּנְתִינָה לְחוּד.

ומשיבים: לדבריו של ר' אליעזר קאמר [אומר] רבי שהזאה אינה צריכה שיעור, אבל הוא עצמו אינו סבור כן. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: יש להבדיל ולומר, הזאה של מי חטאת לחוד, ונתינה של דם לחוד, להזאה אין צריך שיעור ולנתינה יש שיעור מסויים.

״נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר״ כו׳. אָמַר רָמִי בַּר חָמָא: בְּכוֹר לְבֵית שַׁמַּאי אֵין מַאֲכִילִין לְנִדּוֹת, תְּמוּרָתוֹ מַהוּ?

שנינו במשנה: נתערבו שאר קרבנות בבכור ומעשר, שאינם נפדים ואינם נמכרים גם אם נפל בהם מום, מה יעשו? ירעו כולם עד שיפול בהם מום, ויאכלו כבכור וכמעשר שנפל בהם מום, שאין מוכרים ואין שוחטים אותם בשוק, ואין שוקלים את בשרם במשקל, שיש בכך זלזול בקדשים. ומביאים דיון בענייני בכור, שהוזכרה בו משנתנו. אמר רמי בר חמא: בכור בעל מום, לשיטת בית שמאי במסכת בכורות, שגם לאחר שנפל בו מום אסור הכהן לאוכלו בטומאה, ולכן אין מאכילין אותו לנשים נדות, תמורתו (שאמר בעל הבכור על בהמת חולין שיש לו: "הרי זו תחת זו") מהו דינה? האם היא מותרת באכילה לנשים נדות כשנופל בה מום?

בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְדֶּה, תְּמוּרָתוֹ מַהוּ? בְּכוֹר אֵינוֹ נִשְׁקָל בְּלִיטְרָא, תְּמוּרָתוֹ מַהוּ? אָמַר רָבָא: תַּנְיָא, בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר מִשֶּׁהוּמְמוּ – עוֹשִׂין תְּמוּרָה, וּתְמוּרָתָן כַּיּוֹצֵא בָּהֶן.

ועוד שאל רמי בר חמא: הבכור עצמו אינו נפדה גם כשנפל בו מום, ואולם תמורתו מהו שתיפדה? ועוד שאל: הבכור עצמו, גם כשנופל בו מום אינו נשקל בליטרא (במשקל, כדרך בשר הנמכר בשוק), כדין שאר קדשים שנפל בהם מום ונפדו, תמורתו מהו דינה לענין זה? אמר רבא בפתרון לבעיות אלה, תניא [שנויה ברייתא]: בכור ומעשר — גם משהוממו (משעה שנפל בהם מום) עושין תמורה, ותמורתן כיוצא בהן.

בָּעֵי רָמִי בַּר חָמָא: הִתְפִּיס בְּכוֹר לְבֶדֶק הַבַּיִת, מַהוּ שֶׁיִּשְׁקוֹל בְּלִיטְרָא? רַוְוחָא דְּהֶקְדֵּשׁ עֲדִיף, אוֹ דִּלְמָא זִילוּתָא דִּבְכוֹר עֲדִיף?

ועוד בעי [שאל] רמי בר חמא התפיס הכהן בכור בעל מום כהקדש לבדק הבית, שההקדש ייהנה מדמיו, מהו שישקול את בשרו בליטרא? וצדדי השאלה: האם במקרה זה, השיקול של רווחא [רווח] של ההקדש עדיף, וראוי איפוא שישקלו את בשר הבכור בליטרא, שכן בדרך זו ניתן להשיג מחיר גבוה יותר עבורו. או דלמא [שמא] השיקול של זילותא [הזלזול] בבכור עדיף, ולא ישקלוהו בליטרא, אף שממעט בכך מרווח ההקדש?

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר זְבִידָא: תָּא שְׁמַע, נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר; לָאו לְמֵימְרָא דְּאֵינוֹ נִשְׁקָל בְּלִיטְרָא?

אמר ר' יוסי בר זבידא, תא שמע [בוא ושמע] ראייה ממה ששנינו במשנתנו: נתערבו שאר הקרבנות בבכור ובמעשר — ירעו כולם עד שיסתאבו (שיפול בהם מום), ויאכלו כבכור וכמעשר, שאינם נשקלים בליטרא. והרי בדרך זו נגרם הפסד להקדש, שאין שאר הקרבנות נמכרים במחיר הגבוה. לאו למימרא [האם לא נסיק נאמר מכאן] שבכור בעל מום שהוקדש לבדק הבית אינו נשקל בליטרא, אף שנגרם בכך מיעוט רווח להקדש?

רַב הוּנָא וְרַבִּי חִזְקִיָּה תַּלְמִידֵי רַבִּי יִרְמְיָה אָמְרִי: מִי דָּמֵי? הָתָם – שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת וּשְׁנֵי גוּפִין, הָכָא – שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת וְגוּף אֶחָד!

רב הונא ור' חזקיה תלמידי ר' ירמיה אמרי [אומרים] שניהם בדחיית ראייה זו: מי דמי [האם דומה הדבר]? התם [שם, במשנתנו] מדובר במצב בו יש שתי קדושות נפרדות (קדושת הבכור וקדושת שאר קרבנות) ושני גופין נפרדים (בהמת הבכור ובהמת קדשים אחרת), ובמקרה שכזה אין מזלזלים בקדושת הבכור בגלל הבהמה האחרת שנתערבה בה. ואילו הכא [כאן, במתפיס בכור לבדק הבית] מדובר במצב בו יש שתי קדושות (קדושת בכור וקדושת בדק הבית) ושתיהן נמצאות בגוף אחד (בהמת הבכור). ואולי במקרה זה, שקדושת בדק הבית עצמה מצויה בבכור זה, נתיר לשוקלו בליטרא, משום רווח ההקדש!

מַתְקִיף לָהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: מָה אִילּוּ אָמַר ״הַפְדּוּ לִי בְּכוֹר״ שֶׁהִתְפִּיסוֹ לְבֶדֶק הַבַּיִת, כְּלוּם שׁוֹמְעִין לוֹ? ״הַפְדּוּ״?! רַחֲמָנָא אָמַר: ״לֹא תִפְדֶּה״!

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' יוסי בר אבין: כיצד ניתן להעלות על הדעת שיכול אדם באמצעות התפסה לבדק הבית להתיר איסורים הנוגעים לבכור? מה אילו אמר "הפדו לי" כלומר שרצונו לפדות בכור שהתפיסו קודם לכן לבדק הבית, כדי שירויח בכך ההקדש, כלום שומעין לו? ודאי שלא, משום שמן התורה אין פדיון לבכור. ותוהים על עצם השוואה זו: וכי יכול אתה להקשות ממי שאומר "הפדו לי"? והרי רחמנא אמר [התורה אמרה] בדין הבכור: "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז לא תפדה קודש הם" (במדבר יח, יז). ואילו שקילה בליטרא — אין בה איסור תורה!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַמִי: כְּלוּם הִקְנָה זֶה אֶלָּא מַה שֶּׁקָּנוּ לוֹ.

אלא יש לפתור את שאלת רמי בר חמא במה שאמר ר' אמי: כלום הקנה זה אלא מה שקנו לו? וכשם שהכהן שהתפיס את הבכור לבדק הבית אינו יכול לשוקלו בליטרא ולהרויח, אף ההקדש שקיבל מהכהן אינו יכול לעשות כן.

״הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב״ כו׳. מַאי שְׁנָא חַטָּאת וְאָשָׁם – דְּהַאי זָכָר וְהַאי נְקֵבָה,

שנינו במשנה: הכל, כל מיני הקדשים, יכולין להתערב זה בזה, שיש בהם בהמות שוות במינן ובגודלן, חוץ מחטאת ואשם. ושואלים: מאי שנא [במה שונים] חטאת ואשם? דהאי [שזה, האשם] הוא תמיד זכר והאי [וזו, החטאת] היא תמיד נקבה, אם כן

חַטָּאת וְעוֹלָה נַמִי! אִיכָּא שְׂעִיר נָשִׂיא. הַאי שֵׂיעָר וְהַאי צֶמֶר.

חטאת ועולה נמי [גם כן] אינם מתערבים, שהרי העולה היא תמיד זכר, והחטאת היא תמיד נקבה! ומשיבים: איכא [יש] שעיר נשיא שהוא חטאת זכר, וכן מקריבים שעיר לעולה. ומוסיפים: ומכל מקום באשם אין שעיר הנשיא יכול להתערב, למרות ששניהם זכרים, שכן האי [זה השעיר] יש לו שיער ישר, ואילו האי [זה האשם] אינו בא אלא מן הכבשים או האילים, שיש להם צמר, שהוא מקורזל.

פֶּסַח וְאָשָׁם נַמִי לָא מִיעֲרַב, הַאי בֶּן שָׁנָה וְהַאי בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים! אִיכָּא אָשָׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: אִיכָּא בֶּן שָׁנָה דְּמֶיחֱזֵי כְּבֶן שְׁתֵּי שָׁנִים, וְאִיכָּא בֶּן שְׁתַּיִם דְּמֶיחֱזֵי כְּבֶן שָׁנָה.

ושואלים על המשנה: והרי פסח ואשם נמי לא מיערב [גם כן אינם יכולים להתערב], שכן האי [זה הפסח] הוא בן שנה, ואילו האי [וזה האשם] הוא בן שתי שנים! ומשיבים: איכא [יש] אשם נזיר ואשם מצורע שהם בני שנה. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: ההבדל שבין בן שנה ובן שנתיים אינו כה ברור, שכן איכא [יש] בן שנה דמיחזי [שנראה] כבן שתי שנים, ואיכא [ויש] בן שתים דמיחזי [שנראה] כבן שנה.

מתני׳ אָשָׁם שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁנֵיהֶם יִשָּׁחֲטוּ בַּצָּפוֹן, וְיֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן.

קרבן אשם שנתערב בקרבן שלמים, ואין יודעים מיהו כל קרבן. ומעתה כיון שדיני האשם והשלמים שונים זה מזה, בשחיטה ובאכילה, מה יעשו? ר' שמעון אומר: שניהם ישחטו בצפון העזרה, שכן האשם שחיטתו בצפון בלבד, ואילו השלמים שחיטתם בכל מקום בעזרה. ויאכלו שניהם כדינו של החמור שבהן שהוא האשם: בעזרה שבמקדש בלבד (ולא בכל ירושלים, כדין השלמים), לזכרי כהונה בלבד (ולא לכל אדם, כדין השלמים), ובמשך יום ולילה בלבד (ולא בשני ימים ולילה, כדין השלמים).

אָמְרוּ לוֹ: אֵין מְבִיאִין קֳדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.

אמרו לו חכמים לר' שמעון: אין עושים כן, שהרי אין מביאין קדשים לבית הפסול, כלומר, אין גורמים להם להיפסל. ולשיטתך, נמצאים השלמים נאסרים מלהיאכל לאחר יום אחד, ונפסלים כנותר. אלא, ירעו שניהם עד שיפול בהם מום, ויימכרו, ויביא אשם ושלמים, כל אחד בדמי היפה שבשניהם.

נִתְעָרְבוּ חֲתִיכוֹת בַּחֲתִיכוֹת, קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים בְּקָדָשִׁים קַלִּים, הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד בַּנֶּאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה – יֵאָכְלוּ כֶּחָמוּר שֶׁבָּהֶן.

ומוסיפה המשנה: גם לדעת חכמים, אם נתערבו חתיכות בשר מקרבן זה בחתיכות בשר מקרבן אחר, קדשי קדשים בקדשים קלים, וכן אם נתערבו חתיכות מקרבנות הנאכלין ליום אחד בחתיכות מקרבנות הנאכלין לשני ימים ולילה, הואיל ואין להם תקנה כמו בהמות שנתערבו — יאכלו כולם כחמור שבהן.

גמ׳ תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דְּרַב: שְׁבִיעִית אֵין לוֹקְחִין בְּדָמֶיהָ תְּרוּמָה, מִפְּנֵי שֶׁמְּמַעֲטִין בַּאֲכִילָתָהּ.

שנינו במשנתנו שחכמים חולקים על ר' שמעון מחמת הכלל שאין מביאים קדשים לבית הפסול. ובענין זה מסופר, תני [שנה] התנא (שונה המשניות והברייתות שבבית המדרש) קמיה [לפני] רב ברייתא זו: תבואה של שביעית אין לוקחין בדמיה פירות של תרומה של שנה אחרת, מפני שבכך גורמים שממעטין באכילתה של התרומה, שהרי פירות שביעית ודמיהם, מותרים באכילה רק עד זמן הביעור, כאשר לא נותר מאותו המין בשדה, ואילו תרומה מותרת לעולם.

אֲמַרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ (דְּרָבָא) [דְּרַבָּה]: הָא דְּלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאִי כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָאָמַר: מְבִיאִין קֳדָשִׁים לְבֵית הַפְּסוּל.

אמרוה לברייתא זו רבנן קמיה [חכמים לפני] רבא [רבה] והסבירו אותה: הא [ברייתא זו] היא שלא כשיטת ר' שמעון שבמשנתנו, דאי [שאם] היא כר' שמעון, האמר [הרי אמר עולה מדבריו במשנתנו] שמביאין קדשים לבית הפסול!

אֲמַר לְהוּ: אֲפִילּוּ תֵּימְרוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן, הָנֵי מִילֵּי – דְּאִיעֲבַד, לְכַתְּחִילָּה – לָא. וּלְכַתְּחִילָּה לָא? אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי:

אמר להו [להם] רבה: אפילו תימרו [תאמרו] שהיא כשיטת ר' שמעון במשנתנו, יש לומר כי הני מילי [דברים אלה, שמותר להביא קדשים לבית הפסול] נאמרו רק במקרה דאיעבד [שכבר נעשה דבר], כגון במשנתנו שהתערבו הקדשים זה בזה, ואולם לגרום לכתחילה להבאה לבית הפסול, כגון בקניית פירות תרומה בדמי שביעית, לא מתיר גם ר' שמעון. ושואלים: והאם לכתחילה לא התיר ר' שמעון? איתיביה [הקשה לו] אביי לרבה