בְּכִלְאַיִם וּבִטְרֵיפָה, בְּיוֹצֵא דּוֹפֶן – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מֵאוֹתוֹ הַמִּין.

וכן אם נתערב זבח בבהמה של כלאים (כגון הנולד מאיל ועז), ובבהמה שהיא טריפה, וביוצא דופן (שיצא מבטן אמו לא בהמלטה רגילה אלא בחיתוך דופן הרחם), שכל אלה אמנם פסולים להקרבה, אך אין הם אסורים להדיוט לכשייפדו. ולכן הבהמות שבתערובת ירעו עד שיסתאבו (שיפול בהן מום, וייפסלו להקרבה) ולאחר מכן ימכרו, ומן הכסף המתקבל יביא הבעלים קרבן אחר, בשווי דמי הבהמה היותר יפה (משובחת) שבהן שהיתה בתערובת, מאותו המין של הקרבן אותו הוא צריך להקריב.

נִתְעָרְבוּ בְּחוּלִּין תְּמִימִים – יִמָּכְרוּ הַחוּלִּין לְצוֹרְכֵי אוֹתוֹ הַמִּין.

נתערבו זבחים בבהמות חולין תמימים (שאין בהם מום, וראויים להקרבה) — ימכרו החולין לצורכי קרבנות מאותו המין של הקרבן שנתערב בהם.

קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּמִינוֹ – [ זֶה יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא וְזֶה] יִקְרַב לְשֵׁם מִי שֶׁהוּא.

נתערבו בהמות קדשים של אדם זה בקדשים של אדם אחר, והיתה זו תערובת של מין במינו (אותו סוג קרבן), ואין הבעלים יודעים עתה מהם קרבנותיהם, מה יעשו? [זה יקרב לשם מי שהוא בעליו, וזה] יקרב לשם מי שהוא בעליו, ויצאו שניהם ידי חובתם.

קָדָשִׁים בְּקָדָשִׁים מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיִמָּכְרוּ, וְיָבִיא בִּדְמֵי יָפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה, וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ.

ואולם אם היו אלה קדשים בקדשים מין בשאינו מינו כגון אדם שהביא שני אילים, אחד לעולה ואחד לשלמים, ונתערבו שניהם, שאין מעשה הקרבתם שווה — ירעו עד שיסתאבו וימכרו, ומן הכסף המתקבל יביא הבעלים, בשווי דמי האיל היותר יפה שבהן, קרבן ממין זה (עולה), וכן יביא בדמי היפה שבהן קרבן ממין זה (שלמים), ויפסיד בכך את המותר, ההפרש שבין מחירם של שני הקרבנות, מביתו (משלו).

נִתְעָרְבוּ בִּבְכוֹר וּבְמַעֲשֵׂר – יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ וְיֵאָכְלוּ כִּבְכוֹר וּכְמַעֲשֵׂר.

נתערבו קרבנות בבכור בהמה וכן במעשר בהמה, ששני אלה אינם נמכרים גם כשנופל בהם מום, מה יעשו? ירעו אלו ואלו עד שיסתאבו, ויפדה את הקדשים האחרים, כך שיהו מותרים. ומאחר שאינו יודע איזו מן הבהמות בכור או מעשר יאכלו כולם ככל דיני אכילת בכור וכמעשר שנפל בהם מום, שאין נוהגים בהם מנהג חולין.

הַכֹּל יְכוֹלִין לְהִתְעָרֵב, חוּץ מִן הַחַטָּאת וְהָאָשָׁם.

ובענין ששנינו על קדשים שנתערבו זה בזה, מעירים: הכל כל מיני הקרבנות כולם יכולין (אפשר להם) להתערב בלא שנדע מהו כל קרבן, חוץ מן החטאת והאשם שאינם באים לעולם מאותה בהמה, שהאשם אינו אלא איל או כבש, והחטאת לעולם אינה באה מאחד מהם.

גמ׳ מַאי ״אֲפִילּוּ״?

שנינו במשנה: "כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או בשור הנסקל" וכו', ומלשון זו משמע שבהמה אחת מן הזבחים הכשרים התערבה ברוב של בהמות אסורות. ושואלים על כך: אם כן הוא, מאי [מהו] הלשון "אפילו אחת בריבוא ימותו כולן", שמשמעה שבאה לחדש שאף במקרה זה ימותו כולם? והרי כל שכן שבמקרה כזה, שהקרבן הכשר התערב בעשרת אלפים קרבנות פסולים, שימותו כולם!

הָכִי קָאָמַר: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ בָּהֶן חַטָּאוֹת הַמֵּתוֹת אוֹ שׁוֹר הַנִּסְקָל, אֲפִילּוּ אֶחָד בְּרִיבּוֹא – יָמוּתוּ כּוּלָּן.

ומשיבים: הכי קאמר [כך הוא אומר, זו כוונת דברי התנא שבמשנה] : כל הזבחים הכשרים שנתערבו בהן חטאות המתות או שור הנסקל, אפילו היה הפסול אחד שהתערב בריבוא קרבנות כשרים — ימותו כולן. ומבררים עוד: למה לנו לשנות הלכה זו שבמשנתנו?

תָּנֵינָא חֲדָא זִימְנָא: כָּל הָאֲסוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ אוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן, הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע!

והלוא תנינא חדא זימנא [שנינו כבר אותה פעם אחת] במסכת תמורה: כל בעלי החיים האסורין להקרבה על גבי המזבח שהתערבו בקרבנות כשרים — אוסרין אותם להקרבה אפילו בכל שהן, והמשנה מפרטת את הפסולים להקרבה: שור הרובע ושור הנרבע!

אֲמַר רַב אַשִׁי: אֲמַרִיתָהּ לִשְׁמַעֲתֵיהּ קַמֵּיהּ דְּרַב שִׁימִי וְאַצְרִיכַן, דְּאִי מֵהָתָם, הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי לַגָּבוֹהַּ, אֲבָל לְהֶדְיוֹט – אֵימָא לָא.

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתיה קמיה [אמרתי את השמועה, הדיון הזה לפני] רב שימי, ואצריכן [והצריך לנו] את שני המשניות הללו, שבכל אחת יש חידוש דין שאין באחרת: דאי מהתם [שאם משם, מהמשנה האחרת] בלבד, הוה אמינא [הייתי אומר]: הני מילי [דברים אלה, שהבהמות האסורות אוסרות את תערובתן בכל שהוא] אמורים דווקא לאוסרן לגבוה (להקרבה על המזבח), אבל לאוסרן אף לשימושו של ההדיוט, וכגון שנתערב בהן שור הנסקל, ולומר שימותו כולן, בלא אפשרות לפדותן — אימא [אומר] שלא כך ההלכה, אלא ייבטלו ברוב, כדין כל איסורים שבתורה.

וְאִי מֵהָכָא, הֲוָה אָמִינָא: הָנֵי הוּא אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ, אֲבָל הָנֵי – אֵימָא לָא, צְרִיכִי.

ואי מהכא [ואם מכאן, ממשנתנו] הוה אמינא [הייתי אומר]: דווקא הני [אלה] הנזכרים במשנתנו, חטאות המתות ושור הנסקל, הוא שאוסרים את התערובת בכלשהו, משום שחמור דינם, שהרי איסורי הנאה נינהו [הם], אבל הני [אלה] הנזכרים במשנה האחרת, רובע ונרבע ושאר פסולי הקרבה, שאינם איסורי הנאה, ומותרים לשימוש ההדיוט (לכשייפדו), אימא [אמור] שלא שאין הם אוסרים את כל התערובת להקרבה, ובטלים ברוב. לכן צריכי [נצרכות] שתי המשניות.

דְּלָאו אִיסּוּרֵי הֲנָאָה נִינְהוּ, הָא תְּנָא לֵיהּ! מִי קָתָנֵי בְּכַמָּה? ״כָּל שֶׁהֵן״ הָתָם קָתָנֵי.

ושואלים: ואת דינם של אלו דלאו [שאינם] איסורי הנאה נינהו [הם], כגון הרובע והנרבע, מדוע הוצרך לשנותו במסכת תמורה? הא תנא ליה [הרי כבר שנה אותו במשנתנו] שלא ניתן להקריב את תערובתם! ומשיבים: אמנם כן, ואולם מי קתני [האם גם שנה] במשנתנו בכמה באיזה יחס מספרי הם אוסרים את תערובתם? והרי השיעור "כל שהן" התם קתני [שם שנה אותו], ולא במשנתנו, ולכך הוצרכה אותה משנה.

וְנִיתְנֵי הָא וְלֹא בָּעֵי הָא! תַּקַּנְתָּא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ.

ושואלים: וניתני הא [ושישנה את זו] שבמסכת תמורה, ולא בעי הא [יצטרך את זו, משנתנו] כלומר, את דינם של אלו שאינם אסורים בהנאה! ומשיבים: תקנתא איצטריכא ליה [התקנה, דרך התיקון, של תערובת כזו, נצרכה לו, לתנא] להשמיעה במשנתנו, שירעו עד שיסתאבו, וימכרו, ויביא בדמי היפה שבהן מאותו המין.

דְּהֶדְיוֹט נַמִי תְּנָא לֵיהּ: וְאֵלּוּ אֲסוּרִין וְאוֹסְרִין בְּכָל שֶׁהֵן, יֵין נֶסֶךְ וַעֲבוֹדָה זָרָה!

וחוזרים ושואלים: דין משנתנו, שאיסורי הנאה אוסרים את תערובתם בכל שהוא אף על ההדיוט, וכפי ששנינו בחטאות המתות ושור הנסקל, הרי נמי תנא ליה [גם כן כבר שנה אותו] במשנה במסכת עבודה זרה: ואלו אסורין בהנאה ואוסרין את תערובתם בכל שהן: יין נסך כשנתערב ביין כשר, ועבודה זרה שנתערבה בדברי היתר, ושור הנסקל שנתערב בשוורים מותרים!