הַקָּפָה בָּרֶגֶל. אֲמַר רָבָא: דַּיְקָא נַמִי, דְּקָתָנֵי: נוֹתְנִין לוֹ יַיִן לְנַסֵּךְ, וְלָא קָתָנֵי: אוֹמֵר לוֹ ״נַסֵּךְ״, שְׁמַע מִינָּהּ.

אין מדובר אלא על הקפה ברגל בלא שיהא היין בידו, וכשמגיע לקרן מערבית דרומית נותנים לו את היין. אמר רבא: דיקא נמי [מדוייק גם כן], דקתני [ששנה]: נותנין לו יין לנסך, ולא קתני [שנה]: אומר לו "נסך", שמע מינה [למד מכאן] שעד אותה שעה אינו מחזיק את היין בידו.

תָּנוּ רַבָּנַן: כָּל הָעוֹלִין לַמִּזְבֵּחַ – עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ שְׂמֹאל, עוֹלִין דֶּרֶךְ מִזְרָח וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ מַעֲרָב, חוּץ מִן הָעוֹלֶה לִשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים הַלָּלוּ, שֶׁעוֹלִים דֶּרֶךְ מַעֲרָב וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ מַעֲרָב, עוֹלִין דֶּרֶךְ יָמִין וְיוֹרְדִין דֶּרֶךְ יָמִין.

ובענין ששנינו במשנתנו תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: כל העולין למזבח עולין דרך ימין הכבש ויורדין דרך שמאל של הכבש, עולין דרך מזרח ויורדין דרך מערב, חוץ מן העולה לשלשה דברים הללו ניסוך היין והמים ועולת העוף, הנעשים בקרן דרומית מערבית, שעולים דרך מערב ויורדין דרך מערב, עולין דרך ימין ויורדין דרך ימין.

דֶּרֶךְ יָמִין?! דֶּרֶךְ שְׂמֹאל הוּא! אָמַר רָבִינָא: תְּנֵי שְׂמֹאל. רָבָא אָמַר: מַאי יָמִין – יָמִין דְּמִזְבֵּחַ, וּמַאי שְׂמֹאל – שְׂמֹאל דְּגַבְרָא.

ותוהים: וכי העולים דרך מערב עולים דרך ימין? הלא כאשר עולה בכבש מדרום, דרך מערב דרך שמאל הוא! אמר רבינא, תני [שנה] ותקן: שמאל. רבא אמר: מאי [מה פירוש] ימין? ימין של מזבח שחזיתו של המזבח פונה לדרום, ולפיכך צד מערב הריהו ימין שלו. ולפי זה מאי [מה פירוש] שמאל ששנינו בתחילת הברייתא, שהיורד מן המזבח יורד דרך שמאל? שמאל דגברא [של האיש] העומד מול המזבח.

וְנִיתְנֵי אוֹ אִידִי וְאִידִי דְּמִזְבֵּחַ, אוֹ אִידִי וְאִידִי דְּגַבְרָא! קַשְׁיָא.

ומקשים: וניתני [ונשנה] או אידי ואידי [זה וזה], בתחילת הברייתא ובסופה, לפי פניו של המזבח, או אידי ואידי דגברא [זה וזה, לפי כיוון עלייתו השל איש]! וכיצד משתמש בשני מובנים שונים באותה ברייתא? ואומרים: אכן, קשיא [קשה].

מתני׳ חַטַּאת הָעוֹף כֵּיצַד הָיָה נַעֲשֵׂית? (עָלָה לַכֶּבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב, בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית) הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וְאֵינוֹ מַבְדִּיל, וּמַזֶּה מִדָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה מִתְמַצֶּה עַל הַיְּסוֹד, וְאֵין לַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא דָּמָהּ, וְכוּלָּהּ לַכֹּהֲנִים.

חטאת העוף כיצד היה נעשית? (עלה לכבש ופנה לסובב בא לו לקרן דרומית מזרחית). היה מולק חותך בציפורן אגודלו את ראשה ממול ערפה כלומר, מאחורי צווארה, ואינו מבדיל (מפריד) את הראש מן הגוף, וכשהוא אוחז מזה מדמה על קיר המזבח. שירי הדם היה מתמצה על היסוד. ואין למזבח אלא דמה, וכולה נאכלת לכהנים.

גמ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְהִזָּה מִדַּם הַחַטָּאת״ – מִגּוּף הַחַטָּאת. הָא כֵּיצַד? אוֹחֵז בָּרֹאשׁ וּבַגּוּף וּמַזֶּה עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא עַל קִיר הַכֶּבֶשׁ, וְלֹא עַל קִיר הֵיכָל, וְלֹא עַל קִיר אוּלָם. וְאֵיזֶה – זֶה קִיר הַתַּחְתּוֹן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: "והזה מדם החטאת על קיר המזבח" (ויקרא ה, ט) — מגוף החטאת כלומר, לא מתוך כלי, ולא באצבע, אלא מגוף העוף עצמו. הא [הרי] כיצד? אוחז בראש ובגוף של העוף ומזה מן הדם על קיר המזבח. והוצרך לומר "קיר המזבח", להדגיש: ולא על קיר הכבש ולא על קיר היכל ולא על קיר אולם. ואיזה קיר של המזבח? זה קיר התחתון של המזבח, מחוט הסיקרא ולמטה.

אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא קִיר הָעֶלְיוֹן? וְדִין הוּא: וּמַה בְּהֵמָה שֶׁעוֹלָתָהּ לְמַטָּה – חַטָּאתָהּ לְמַעְלָה, עוֹף שֶׁעוֹלָתוֹ לְמַעְלָה – אֵינוֹ דִּין שֶׁחַטָּאתוֹ לְמַעְלָה?

ושואלים: או אינו אלא קיר העליון? ולכאורה דין [קל וחומר] הוא: ומה בהמה שזריקת דם עולתה למטה מחוט הסיקרא, בכל זאת הזאת דם חטאתה למעלה על קרנות המזבח, עוף שעולתו למעלה אינו דין שחטאתו למעלה?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנִּשְׁאָר בַּדָּם יִמָּצֵה אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ״ – קִיר שֶׁהַשִּׁירַיִן שֶׁלּוֹ מִתְמַצִּים לַיְּסוֹד, וְאֵיזֶה זֶה – קִיר הַתַּחְתּוֹן.

תלמוד לומר בחטאת העוף: "והנשאר בדם ימצה אל יסוד המזבח" (ויקרא ה, ט), ומכאן יש ללמוד שמזה על קיר שהשירין שלו מתמצים ויורדים ליסוד, ואיזה? זה קיר התחתון, שהרי רובו של הקיר העליון מצוי מעל לסובב.

וְנַעֲבֵיד מֵעִילַּאי וַהֲדַר נַעֲבֵיד מִתַּתַּאי! אֲמַר רָבָא: מִי כְּתִיב ״יְמַצֶּה״? ״יִמָּצֵה״ כְּתִיב, דְּמִמֵּילָא מַשְׁמַע.

ושואלים: ונעביד מעילאי [ושנעשה הזאה מלמעלה] לפי הסברה שאמרנו, והדר נעביד מתתאי [ואחר כך נעשה מיצוי מלמטה], ונקיים את האמור בכתוב! אמר רבא: מי כתיב [האם נאמר] ימצה? ימצה כתיב [נאמר], דממילא (שמעצמו) משמע שהדם מתמצה מן הקיר, ויורד אל היסוד, וזה יכול להעשות רק כשממצה את הדם בחציו התחתון של המזבח, מתחת הסובב.

אָמַר רַב זוּטְרָא בַּר טוּבִיָּה אָמַר רַב: כֵּיצַד מוֹלְקִין חַטַּאת הָעוֹף? אוֹחֵז גַּפָּיו בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, וּשְׁתֵּי רַגְלַיִם בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, וּמוֹתֵחַ צַוָּארָהּ עַל רוֹחַב גּוּדָלוֹ, וּמוֹלְקָהּ.

אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: כיצד מולקין חטאת העוף? מחזיק את העוף מגבו, לרוחב כף ידו, כשאוחז גפיו (כנפיו) בשתי אצבעות בין האצבע והאמה, ושתי רגלים בשתי אצבעות בין הקמיצה והזרת, וראשה נמצא בין האצבע לאגודל, ומכניס אגודלו מתחת לצווארה, ומותח צוארה על רוחב גודלו ומולקה בציפורנו מן העורף.

בְּמַתְנִיתָא תָּנָא צִיפְּרָא מִלְּבָר: אוֹחֵז גַּפָּיו בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, וּשְׁנֵי רַגְלַיִם בִּשְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת, וּמוֹתֵחַ צַוָּארוֹ עַל רוֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבְּעוֹתָיו, וּמוֹלֵק. וְזוֹ עֲבוֹדָה קָשָׁה שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

במתניתא תנא [בברייתא שנה]: ציפרא מלבר [הצפור מחוץ], כלומר, לא כמו שאמרנו, שגוף הציפור נמצא בתוך ידו, אלא על גב ידו לרוחבה, וגבה מופנה אליו, כאשר הוא אוחז גפיו בשתי אצבעות קמיצה וזרת ושני רגלים בשתי אצבעות אצבע ואמה, ובאמצעות אגודלו הוא מכופף את ראשה לתוך כף ידו מותח צוארו על רוחב שתי אצבעותיו ומולק. וזו עבודה קשה שבמקדש להחזיק את הגוף כולו ואת צוארו במקום הנכון ולמלוק.

זוֹ הִיא וְתוּ לָא? וְהָאִיכָּא: קְמִיצָה וַחֲפִינָה! אֶלָּא אֵימָא: זוֹ עֲבוֹדָה קָשָׁה מֵעֲבוֹדוֹת קָשׁוֹת שֶׁבַּמִּקְדָּשׁ.

ותוהים: זו היא ותו לא [ולא עוד]? והאיכא [והרי יש]: קמיצה של קומץ המנחה וחפינה של הקטורת ביום הכיפורים, שגם הן עבודות קשות שבמקדש! אלא אימא [אמור]: זו עבודה קשה, אחת מעבודות קשות שבמקדש.

מתני׳ עוֹלַת הָעוֹף כֵּיצַד נַעֲשֵׂית? עָלָה לַכֶּבֶשׁ, וּפָנָה לַסּוֹבֵב, בָּא לוֹ לְקֶרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית. הָיָה מוֹלֵק אֶת רֹאשָׁהּ מִמּוּל עָרְפָּהּ וּמַבְדִּיל, וּמִיצָּה אֶת דָּמָהּ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ. נָטַל אֶת הָרֹאשׁ וְהִקִּיף בֵּית מְלִיקָתוֹ לַמִּזְבֵּחַ, סְפָגוֹ בְּמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים.

עולת העוף כיצד נעשית? עלה לכבש ופנה לסובב, בא לו לקרן דרומית מזרחית, היה מולק את ראשה ממול ערפה ומבדיל לגמרי את הראש מן הגוף, ומיצה (תוך כדי סחיטה) את דמה על קיר המזבח; נטל את הראש והקיף (הצמיד) בית מליקתו (המקום בו נמלק, הצואר) למזבח כדי שיתמצה הדם ממנו, ספגו את הדם שבו במלח שמניח שם וזרקו על גבי האשים (האש שעל המזבח)

בָּא לוֹ לַגּוּף, וְהֵסִיר אֶת הַמּוּרְאָה וְאֶת הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי הַמֵּעַיִים הַיּוֹצְאִין עִמָּם וְהִשְׁלִיכָן לְבֵית הַדֶּשֶׁן. שִׁיסַּע וְלֹא הִבְדִּיל, וְאִם הִבְדִּיל – כָּשֵׁר. סוֹפְגוֹ בְּמֶלַח, וּזְרָקוֹ עַל גַּבֵּי הָאִשִּׁים.

בא לו לגוף, והסיר את המוראה (הזפק) ואת הנוצה שעליה, ואת בני המעיים היוצאין עמם והשליכן לבית הדשן. שיסע את העוף לאורכו, ולא הבדיל לא הפריד לגמרי שני חלקי העוף המשוסעים, ואם הבדיל — כשר. סופגו במלח וזרקו על גבי האשים.

לֹא הֵסִיר הַמּוּרְאָה וְלֹא הַנּוֹצָה וְאֶת בְּנֵי מֵעַיִים הַיּוֹצְאִין עִמָּם, וְלֹא סְפָגוֹ בְּמֶלַח, כָּל שֶׁשִּׁינָּה בָּהּ מֵאַחַר שֶׁמִּיצָּה אֶת דָּמָהּ – כְּשֵׁירָה. הִבְדִּיל בַּחַטָּאת וְלֹא הִבְדִּיל בָּעוֹלָה – פָּסוּל. מִיצָּה אֶת דַּם הָרֹאשׁ וְלֹא מִיצָּה דַּם הַגּוּף – פְּסוּלָה. דַּם הַגּוּף וְלֹא מִיצָּה דַּם הָרֹאשׁ – כְּשֵׁירָה.

לא הסיר המוראה ולא הנוצה ואת בני מעיים היוצאין עמם, ולא ספגו במלח, כל דבר ששינה בה מאחר שמיצה את דמה — כשירה. הבדיל את הראש מן הגוף בחטאת ולא הבדיל בעולה — בשניהם פסול. מיצה בעולת העוף את דם הראש ולא מיצה דם הגוף — פסולה, אבל מיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש — כשירה. ומעתה דנים בפסולי מחשבה שבקרבנות העוף.

חַטַּאת הָעוֹף שֶׁמְּלָקָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, מִיצָּה דָּמָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, לִשְׁמָהּ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ וְלִשְׁמָהּ – פָּסוּל. עוֹלַת הָעוֹף – כְּשֵׁירָה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא עָלְתָה לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה.

חטאת העוף שמלקה שלא לשמה, מיצה דמה שלא לשמה, או שעשה זאת לשמה ואחר כך שלא לשמה, או שלא לשמה ולשמה — פסול, כשאר החטאות הנפסלות כשנעשות שלא לשמה (ראה לעיל זבחים יד,א). עולת העוף שעשאה שלא לשמה — כשירה, ובלבד שלא עלתה לבעלים לשם חובה.

אֶחָד חַטַּאת הָעוֹף וְאֶחָד עוֹלַת הָעוֹף, שֶׁמְּלָקָן וְשֶׁמִּיצָּה אֶת דָּמָן לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וּבִלְבַד שֶׁיַּקְרִיב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

אחד חטאת העוף ואחד עולת העוף, שמלקן ושמיצה את דמן לאכול דבר שדרכו לאכול ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר, אם עשה זאת במחשבה לעשות זאת חוץ למקומו, כלומר, חוץ לעזרה — פסול ואין בו כרת, ואם חישב שיעשה חוץ לזמנו למחרת — פיגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב המתיר (הדם, שמתיר את הבשר להקטרה או לאכילה) כמצותו, שרק אז חל עליו דין פיגול.

כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? מָלַק בִּשְׁתִיקָה וּמִיצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִיצָּה הַדָּם בִּשְׁתִיקָה, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִיצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ – זֶהוּ שֶׁקָּרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

כיצד קרב המתיר כמצותו? מלק בשתיקה (שלא במחשבת פסול) ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק במחשבת חוץ לזמנו ומיצה הדם בשתיקה, או שמלק ומיצה הדם חוץ לזמנו — זהו שקרב המתיר

כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? מָלַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ מִיצָּה הַדָּם חוּץ לִזְמַנּוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק חוּץ לִזְמַנּוֹ וּמִיצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ, אוֹ שֶׁמָּלַק וּמִיצָּה הַדָּם חוּץ לִמְקוֹמוֹ;

כמצותו. כיצד לא קרב המתיר כמצותו? מלק במחשבת חוץ למקומו ומיצה הדם במחשבת חוץ לזמנו, או שמלק חוץ לזמנו ומיצה הדם חוץ למקומו, או שמלק ומיצה הדם חוץ למקומו;