וּלְאַחַר שֶׁיְּפָרְקוּ הַלְּוִיִּם אֶת הַמִּשְׁכָּן;

והמקום האחר — לאחר שיפרקו הלוים את המשכן, הואיל ועדיין מזבח במקומו — מותר לאכול שם קדשי קדשים.

מַהוּ דְּתֵימָא אִיפְסִיל לְהוּ בְּיוֹצֵא – קָא מַשְׁמַע לָן.

מהו דתימא [שתאמר]: הואיל והמשכן מפורק איפסיל להו [נפסלו להם הקדשים] בדין יוצא, שהרי שוב אין שם מחיצות לאכילת קדשים, קא משמע לן [משמיע לנו] שניתן לאכול כך קדשים.

וְאֵימָא הָכִי נַמִי! אָמַר קְרָא: ״וְנָסַע אֹהֶל מוֹעֵד״, אַף עַל פִּי שֶׁנָּסַע – אֹהֶל מוֹעֵד הוּא.

ושואלים: ואימא הכי נמי [ואמור שכך הוא גם כן] שייפסל ביוצא! ומשיבים: אמר קרא [הכתוב]: "ונסע אהל מועד" (במדבר ב, יז), לומר אף על פי שנסע — אהל מועד הוא, ולא בטלה קדושתו.

אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מִזְבֵּחַ שֶׁל שִׁילֹה שֶׁל אֲבָנִים הָיָה. דְּתַנְיָא: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲבָנִים״ ״אֲבָנִים״ ״אֲבָנִים״ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים? אֶחָד שֶׁל שִׁילֹה, וְאֶחָד שֶׁל נוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים.

ועוד בענין המזבח, אמר רב הונא אמר רב: מזבח של המשכן שהיה בשילה של אבנים היה, ולא מזבח מיטלטל כשל משה. דתניא [ששנויה ברייתא]: ר' אליעזר בן יעקב אומר, מה תלמוד לומר "מזבח אבנים" (שמות כ, כב), "אבנים" (דברים כז, ה), "אבנים" (דברים כז, ו), שלש פעמים? לרמז שהיו שלושה מזבחות אבנים, אחד של שילה, ואחד של נוב וגבעון, ומזבח של בית עולמים, של המקדש.

מְתִיב רַב אַחָא בַּר אַמִי: אֵשׁ שֶׁיָּרְדָה מִן הַשָּׁמַיִם בִּימֵי מֹשֶׁה – לֹא נִסְתַּלְּקָה מֵעַל מִזְבַּח הַנְּחוֹשֶׁת אֶלָּא בִּימֵי שְׁלֹמֹה, וְאֵשׁ שֶׁיָּרְדָה בִּימֵי שְׁלֹמֹה – לֹא נִסְתַּלְּקָה עַד שֶׁבָּא מְנַשֶּׁה וְסִילְּקָהּ; וְאִם אִיתָא – מֵעִיקָּרָא הוּא דְּאִיסְתַּלַּק לֵיהּ!

מתיב [מקשה] על כך רב אחא בר אמי ממה ששנינו: אש שירדה מן השמים בימי משה בחנוכת המשכן (ראה ויקרא ט, כד) לא נסתלקה מעל מזבח הנחושת אלא בימי שלמה כשבנה מזבח אבנים במקומו, ואש שירדה בימי שלמה על מזבח האבנים שבנה, לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה, שהרס את המזבח. ואם איתא [יש] מקום לדברי רב הונא, שמזבח של שילה של אבנים היה — מעיקרא הוא דאיסתלק ליה [מתחילה הוא שהסתלקה לה] כבר, כאשר נבנה המזבח בשילה במקום מזבח הנחושת, ולא בימי שלמה!

הוּא דַּאֲמַר כְּרַבִּי נָתָן. דְּתַנְיָא, רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִזְבֵּחַ שֶׁל שִׁילֹה שֶׁל נְחוֹשֶׁת הָיָה, חָלוּל וּמָלֵא אֲבָנִים.

ומשיבים: הוא, רב הונא, שאומר כדברי ר' נתן. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' נתן אומר: מזבח של שילה של נחושת היה, חלול ומלא אבנים.

רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: מַאי ״לֹא נִסְתַּלְּקָה״ – לֹא נִסְתַּלְּקָה לְבַטָּלָה. מַאי הִיא? רַבָּנַן אָמְרִי: שְׁבִיבָא הֲוָה מְשַׁדְּרָא. רַב פַּפָּא אָמַר: אוּשְׁפִּיזָא הֲוָה נָקַט, וְזִימְנִין הָכָא וְזִימְנִין הָכָא.

רב נחמן בר יצחק אמר: מאי [מה פירוש] "לא נסתלקה"? כוונתו לא נסתלקה לבטלה, שאף שנבנה מזבח של אבנים בשילה, נשאר שם המזבח של משה, ולא בטלה ממנו האש לחלוטין, גם כשהיה מזבח אחר. ושואלים: מאי היא [מה הוא] שלא נסתלקה לגמרי? רבנן אמרי [חכמים אומרים]: שביבא הוה משדרא [ניצוץ היתה שולחת] האש ממזבח משה אל המזבח הגדול. רב פפא אמר: אושפיזא הוה נקט [כאורח היה נעשה] וזימנין הכא וזימנין הכא [ופעמים כאן, במזבח הנחושת, היתה האש, ופעמים כאן, במזבח האבנים].

תְּנַן הָתָם: וּכְשֶׁעָלוּ בְּנֵי הַגּוֹלָה, הוֹסִיפוּ עָלָיו אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַדָּרוֹם וְאַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַמַּעֲרָב כְּמִין גָּמָא. מַאי טַעְמָא? אֲמַר רַב יוֹסֵף: מִשּׁוּם דְּלָא סָפַק.

ועוד בענין המזבח, תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת מדות: מתחילה היה המזבח בגודל עשרים ושמונה על עשרים ושמונה אמה. וכשעלו בני הגולה מגלות בבל, הוסיפו עליו על מידות המזבח שהיה בבית ראשון, עוד ארבע אמות מן הדרום (לכל אורכו) וארבע אמות מן המערב כמין צורת גמא יוונית, זוית ישרה. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? אמר רב יוסף: משום שלא ספק [הספיק המזבח], והיה צריך לעשות לו מקום מערכה גדול יותר.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: הָשְׁתָּא מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל רַבִּים כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם״ – סָפַק, מִקְדָּשׁ שֵׁנִי דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא״ לָא סָפַק?! אֲמַר לֵיהּ: הָתָם – אֵשׁ שֶׁל שָׁמַיִם מְסַיַּיעְתָּן, הָכָא – אֵין אֵשׁ שֶׁל שָׁמַיִם מְסַיַּיעְתָּן.

אמר ליה [לו] אביי, השתא [עכשיו, הרי] מקדש ראשון דכתיב ביה [שנאמר בו]: "יהודה וישראל רבים כחול אשר על (שפת) הים" (מלכים א ד, כ) — ספק [הספיק] המזבח, מקדש שני דכתיב ביה [שנאמר בו]: "כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושלושים" (עזרא ב, סד), לא ספק [הספיק]? אמר ליה [לו]: אין זו קושיה, התם [שם] בבית ראשון אש של שמים מסייעתן, לכן היה הכל נשרף אף במערכה קטנה יותר, הכא [כאן] בבית שני אין אש של שמים מסייעתן.

כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פָּזִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא: שִׁיתִּין הוֹסִיפוּ. מֵעִיקָּרָא סְבוּר: ״מִזְבַּח אֲדָמָה״ – שֶׁהוּא אָטוּם בַּאֲדָמָה.

כי אתא [כאשר בא] רבין אמר ר' שמעון בן פזי משום (בשם) בר קפרא בטעם הדבר, מדוע הגדילו את שטח המזבח: את מקום השיתין, הבורות, לשם היו הנסכים יורדים מאותה קרן, הוסיפו על המזבח בבית שני, וכשבנו את התוספת עשו שם נקבים בראש המזבח, משם הגיעו עד לאותו בור. ומדוע? מעיקרא סבור [מתחילה סברו]: מה שנאמר "מזבח אדמה תעשה לי" (שמות כ, כ) כוונתו — שהוא אטום באדמה, שאין בו נקבים וחללים בכלל.

וּלְבַסּוֹף סְבוּר: שְׁתִיָּה כַּאֲכִילָה. וּמַאי ״מִזְבַּח אֲדָמָה״ – שֶׁהוּא מְחוּבָּר בַּאֲדָמָה; שֶׁלֹּא יִבְנֶנּוּ לֹא עַל גַּבֵּי כֵיפִים,

ולבסוף סבור [סברו]: שתיה של מזבח, הנסכים הנשפכים עליו, צריכה להיות כאכילה שגם הנסכים צריכים להינתן במזבח עצמו, ולא לנזול לצידו. ולפי זה מאי [מה פירוש] מזבח אדמה? לומר שהוא מחובר באדמה, שלא יבננו לא על גבי כיפים (קשתות),