לֹא כִּיפֵּר – קַמֵּי שְׁמַיָּא!

מה שאמרו לא כיפר — קמי שמיא [כלפי שמים] כלומר, שלא עשה מצוה שלימה, להיות מרוצה בה להקדוש ברוך הוא!

מִי לָא תְּנַן: ״וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף וגו׳ לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי ה׳״, אִם נָתַן – כִּיפֵּר, וְאִם לֹא נָתַן – לֹא כִּיפֵּר, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי יוֹחָנָן [בֶּן נוּרִי] אוֹמֵר: שְׁיָרֵי מִצְוָה הֵן, בֵּין נִיתַּן בֵּין שֶׁלֹּא נִיתַּן – כִּיפֵּר, וּמַעֲלִין עָלָיו כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר;

מי [האם] לא תנן [שנינו] כיוצא בזה לגבי טהרת המצורע: "והנותר בשמן אשר על כף הכהן... יתן על ראש המיטהר לכפר עליו לפני ה' "(ראה ויקרא יד, יח ושם כט), לומר שאם נתן על ראשו של המיטהר — כיפר, ואם לא נתן — לא כיפר, אלו דברי ר' עקיבא. ר' יוחנן [בן נורי] אומר: מתנות הראש שירי מצוה הן, ולכן בין ניתן בין שלא ניתן — כיפר, אלא שאם לא נתן — מעלין עליו (מחשיבים לו) כאילו לא כיפר.

מַאי ״כְּאִילּוּ לֹא כִּיפֵּר״? אִילֵימָא דְּמִבָּעֵי לְאִיתּוּיֵי קָרְבָּן אַחֲרִינָא – הָאָמְרַתְּ: בֵּין נִיתַּן בֵּין לֹא נִיתַּן כִּיפֵּר! אֶלָּא: כִּיפֵּר – גַּבְרָא, לֹא כִּיפֵּר – קַמֵּי שְׁמַיָּא. הָכָא נַמִי, כִּיפֵּר – כו׳!

ונברר מאי [מה פירוש] "כאילו לא כיפר"? אילימא דמבעי לאיתויי קרבן אחרינא [אם תאמר שהוא צריך להביא קרבן אחר], האמרת [הרי אמרת]: בין ניתן בין לא ניתן כיפר! אלא זו הכוונה: כיפר — גברא [האיש] ויצא ידי חובה, לא כיפר — קמי שמיא [כלפי שמים]. ולפי זה הכא נמי [כאן גם כן], לענין סמיכה, יש לפרש כיפר ולא כיפר באותה משמעות!

הָתָם נַמִי: כִּיפֵּר – מַתַּן בְּהוֹנוֹת, לֹא כִּיפֵּר – מַתְּנוֹת הָרֹאשׁ.

ודוחים: להיפך, התם נמי [שם גם כן] צריך לפרש כמו לענין סמיכה: אם לא נתן על הראש כיפר — לענין מתן בהונות, אבל לא כיפר — לענין מתנות הראש. ושבים לדון בשאלה האם קרבן עולה מכפר על עשה שלאחר ההפרשה.

תָּא שְׁמַע, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת לָמָּה הֵן בָּאִין?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו, ר' שמעון אומר: כבשי עצרת למה הן באין?

כִּבְשֵׂי עֲצֶרֶת שְׁלָמִים נִינְהוּ! אֶלָּא: שְׂעִירֵי עֲצֶרֶת לָמָּה הֵן בָּאִין?

ולפני שמביאים את המשך הדברים, תוהים על עצם השאלה: כבשי עצרת הרי שלמים נינהו [הם], ובאים כחלק מקרבן שני הלחם של עצרת! אלא יש לגרוס כך: שעירי חטאת של עצרת למה הן באין?

עַל טוּמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו;

על טומאת מקדש וקדשיו, שאירעה טומאה במקדש או בקדשים בלי שנודע הדבר.

נִזְרַק דָּמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, שֵׁנִי לָמָּה קָרֵב? עַל טוּמְאָה שֶׁאוֹרְעָה בֵּין זֶה לָזֶה. אֱמוֹר מֵעַתָּה: רְאוּיִין הָיוּ יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, אֶלָּא שֶׁחִיסֵּךְ הַכָּתוּב.

ואולם יש לשאול: לאחר ש נזרק דמו של שעיר ראשון וכיפר על טומאה זו, שני למה קרב? על טומאה שאורעה בין זה לזה, שאם אירע עניין של טומאה כזו לאחר הקרבת השעיר הראשון, מכפר השעיר השני עליה. אמור מעתה, ראויין היו ישראל להקריב קרבנותיהן בכל עת ובכל שעה שמא חטאו בינתיים, אלא שחיסך הכתוב עליהם, ולא חייבם להקריב קרבנות כל הזמן.

וְהָא הָכָא, דַּעֲשֵׂה דִּלְאַחַר הַפְרָשָׁה, וְקָא מְכַפְּרָא!

ולענייננו: והא הכא [והרי כאן] שאירעה טומאה בין זה לזה, והשני מכפר, מדובר בכפרה על ביטול מצות עשה (שבהרחקה מן הטומאה) שנעשה לאחר הפרשה, שהרי כבר הופרשו שני השעירים קודם לכן, וקא מכפרא [והיא מכפרת]!

אִי דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בְּבַת אַחַת – הָכִי נַמִי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאַפְרְשִׁינְהוּ בָּזֶה אַחַר זֶה.

ודוחים: אי דאפרשינהו [אם מדובר שהפרישו אותם] את שני השעירים בבת אחת — הכי נמי [כך גם כן] אכן יש מכאן ראיה. ואולם הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים]? דאפרשינהו [שהפרישו אותם] לא יחד, אלא בזה אחר זה, ור' שמעון מדבר על טומאה שאירעה בין הפרשת שעיר ראשון לבין הפרשת השעיר השני.

וְלֵיקוּ וְלֵימָא לֵיהּ לִקְרָא דְּכִי כְּתִיבָא בָּזֶה אַחַר זֶה כְּתִיבָא?!

ומקשים: וליקו ולימא ליה לקרא [והאם יכולים אנו לעמוד ולומר לו לכתוב] דכי כתיבא [שכאשר נכתב] המקרא, כשהופרשו בזה אחר זה דווקא כתיבא [הוא כתוב]?!

אֲמַר רַב פַּפָּא: קָרְבְּנוֹת צִבּוּר קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי קָרְבְּנוֹת צִבּוּר, דְּלֵב בֵּית דִּין קָמַתְנֶה עֲלֵיהֶן, כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: קָרְבְּנוֹת צִבּוּר – סַכִּין מוֹשַׁכְתָּן לְמַה שֶּׁהֵן.

אמר רב פפא תירוץ אחר: קרבנות צבור קאמרת [אומר אתה] להביא ראיה? שאני [שונים] קרבנות צבור, שלב בית דין מתנה עליהן והם מחליטים שהפרשת השעיר השני לשם קרבן זה לא תחול עליו אלא רק סמוך להקרבתו, ומשום כך הוא מכפר על טומאה שאירעה עד אותה שעה. והוא כדברי רב יהודה אמר שמואל, שאמר רב יהודה אמר שמואל: קרבנות צבור, סכין מושכתן למה שהן כלומר, בתוך מעשה השחיטה עצמו הם נקבעים לכל קרבן שהם צריכים לו. אבל אין להוכיח מכאן לעולת יחיד, שתכפר גם על עשה שלאחר הפרשה.

אֲמַר לֵיהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל לְרַב פַּפָּא: וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן לֵב בֵּית דִּין מַתְנֶה עֲלֵיהֶן? הָאָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: תְּמִידִין שֶׁלֹּא הוּצְרְכוּ לַצִּבּוּר,

אמר ליה [לו] רב יוסף בריה [בנו] של רב שמואל לרב פפא: ומי אית ליה [והאם יש לו, האם מקבל] ר' שמעון את הסברה שלב בית דין מתנה עליהן, שאתה מסביר כך את דבריו? האמר [הרי אמר] רב אידי בר אבין אמר רב עמרם אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: תמידין כבשים שהופרשו לשם קרבן תמיד, שלא הוצרכו לצבור, ונשארו איפוא קרבנות תמימים (בלא מום) שאין להם שימוש,