וְאִיבָּעֵית אֵימָא: חוּץ מִפְּנִים בְּחַד זִימְנָא גָּמֵיר.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] כי בהיקש השני לא פרטים מסויימים נלמדים על ידי ההיקש, אלא יש כאן היקש כללי: "וכן יעשה לאהל מועד", ובו כל הענין של חוץ מפנים בחד זימנא גמיר [בבת אחת הוא לומד], ואגב כך נלמדים כל פרטי ההלכות, מכל מקור שהוא.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר [לָא] הָוֵי הֶיקֵּשׁ – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאוּ לֶחֶם תְּנוּפָה״,

ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שהימנו ודבר אחר [לא] הוי [אין זה] היקש, וניתן ללמוד דין זה בהיקש לדבר אחר, היינו דכתיב [זהו שנאמר] בשתי הלחם: "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה" (ויקרא כג, יז), ואמרו בברייתא:

שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּבִיאוּ״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״תָּבִיאוּ״? כָּל שֶׁאַתָּה מֵבִיא מִמָּקוֹם (לְמָקוֹם) אַחֵר הֲרֵי הוּא כָּזֶה, מַה לְּהַלָּן עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה – אַף כָּאן עִשָּׂרוֹן לְחַלָּה.

שאין תלמוד (צריך) לומר "תביאו", שהרי כבר נאמר מתחילה "והקרבתם" (ויקרא כג, טז), מה תלמוד לומר "תביאו"? לומר: כל שאתה מביא ממקום (למקום) אחר כעין זה, כלומר, לחם חמץ — הרי הוא כזה, מה להלן בשתי הלחם עשרון קמח לכל חלה, שנאמר "שתים — שני עשרונים", ומכאן שללחם אחד עשרון אחד, אף כאן, בכל אחד מעשר לחמי חמץ שבתודה, עשרון לחלה.

אִי מַה לְּהַלָּן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים, אַף כָּאן שְׁנֵי עֶשְׂרוֹנִים! תַּלְמוּד לוֹמַר: ״תִּהְיֶינָה״.

ושואלים: אי [או] נלמד אחרת: מה להלן, בשתי הלחם, הכמות היא שני עשרונים, אף כאן, בלחמי חמץ שבתודה, אינו מביא אלא שני עשרונים לכל עשר החלות! תלמוד לומר: "תהיינה" — למעט ולומר כי דווקא שתי הלחם באות שני עשרונים, ולא החמץ שבתודה. על כל פנים למדנו שצריך עשרה עשרונים לחמץ שבתודה, הימנו ודבר אחר — ממה שנאמר בו שהוא צריך לבוא עשר חלות, ומן ההיקש לשתי הלחם. ודין זה עצמו חוזר ונלמד בהיקש, כפי שממשיכה הברייתא.

וְלָמַדְנוּ עֲשָׂרָה לְחָמֵץ, עֲשָׂרָה לְמַצָּה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״עַל חַלֹּת לֶחֶם חָמֵץ״ – נֶגֶד חָמֵץ הָבֵא מַצָּה;

ולמדנו כי עשרה עשרונים מביא לחמץ שבתודה, עשרה עשרונים למצה שבה מנין? תלמוד לומר "והקריב חלות מצות... על חלת לחם חמץ" (ויקרא ז, יג), להקיש את המצה לחמץ, לומר: נגד חמץ הבא מצה, באותו שיעור.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר (לָא) הָוֵי הֶיקֵּשׁ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? ״תָּבִיאוּ״ יְתֵירָא הִיא.

אלא למאן דאמר (לא) הוי [לדעת מי שאומר כי הימנו ודבר אחר הרי זה] היקש, ולא ניתן לחזור וללמוד דין זה בהיקש, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד למדים מחמץ שבתודה למצה שבה? ומשיבים: הלימוד הראשון, משתי הלחם לחמץ שבתודה, איננו לימוד בהיקש, אלא מריבוי הכתובים, כי המילה "תביאו" שבשתי הלחם יתירא היא, וכאילו נאמר הדבר במפורש לגבי לחם חמץ שבתודה, שהוא בא עשרון לחלה, ולכן אפשר ללמוד ממנו בהיקש.

״הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל״. מַאן תַּנָּא? אֲמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר [בֶּן עֲזַרְיָה] אוֹמֵר: נֶאֱמַר כָּאן: ״בַּלַּיְלָה [הַזֶּה]״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה״,

שנינו במשנה: הפסח אינו נאכל אלא עד חצות. ושואלים: מאן [מיהו] התנא הסבור כן? אמר רב יוסף: שיטת ר' אלעזר בן עזריה היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן: "אכלו את הבשר בלילה הזה" (שמות יב, ח), ונאמר להלן: "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה" (שמות יב, יב),

מַה לְּהַלָּן עַד חֲצוֹת – אַף כָּאן עַד חֲצוֹת.

מה להלן "ועברתי" הוא עד חצות ולא לאחר מכן, שנאמר "ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור" וכו' (שמות יב, כט), אף כאן לגבי אכילה זמנה עד חצות.

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: ״וַאֲכַלְתֶּם אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן״ – עַד שְׁעַת חִפָּזוֹן!

אמר לו ר' עקיבא, והלא כבר נאמר: "ואכלתם אותו בחפזון" (שמות יב, יא), לומר עד שעת חפזון שנחפזו לצאת, ודבר זה לא היה אלא בבוקר, שנאמר "ואתם לא תצאו מפתח ביתו עד בוקר" (שמות יב, כב)!

אִם כֵּן, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר ״בַּלַּיְלָה הַזֶּה״? שֶׁיָּכוֹל יְהֵא כְּכָל הַקֳּדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִים בַּיּוֹם? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּלַּיְלָה״, בַּלַּיְלָה יְהֵא נֶאֱכָל וְאֵינוֹ נֶאֱכָל בַּיּוֹם.

אם כן, מה תלמוד לומר בכל זאת "בלילה הזה"? ללמד דבר אחר, שיכול יהא הפסח כשאר כל הקדשים הנאכלים כבר מיד ביום שחיטתו כלומר, בארבעה עשר בניסן? תלמוד לומר "בלילה", לומר ולהדגיש: בלילה דווקא יהא נאכל, ואינו נאכל ביום.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וּמִמַּאי דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וּדְאוֹרַיְיתָא? דִּלְמָא דְּרַבָּנַן, וּלְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵירָה! אִם כֵּן, מַאי ״אֶלָּא עַד חֲצוֹת״? [אֶלָּא] כִּי הָתָם, מָה הָתָם דְּאוֹרַיְיתָא – אַף כָּאן נַמִי דְּאוֹרַיְיתָא. הדרן עלך איזהו מקומן

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: וממאי [וממה] אתה יודע שמשנתנו שיטת ר' אלעזר בן עזריה היא, ודאורייתא [ומדין תורה] הוא רק עד חצות? דלמא [שמא] מדין תורה זמנו עד הבוקר, כר' עקיבא, ומה שנאמר עד חצות — אין זה אלא גזירה דרבנן [של חכמים], כדי להרחיק האדם מן העבירה! ודוחים: אם כן, מאי [מה] משמעות המלים "אלא עד חצות"? והרי בשאר קרבנות שנינו רק "עד חצות". אלא צריכים לומר שהוא כי התם [כמו שם], בשאר דיני הפסח הנזכרים בלשון זו (אינו נאכל אלא למנוייו, אינו נאכל אלא צלי), מה התם [שם] הוא דאורייתא [דין תורה הוא], אף כאן נמי דאורייתא