לְגוּפֵיהּ! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״בְּיוֹם זִבְחוֹ יֵאָכֵל״, ״הַקְרִיבוֹ״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ: בְּיוֹם שֶׁאַתָּה זוֹבֵחַ אַתָּה מַקְרִיב, בְּיוֹם שֶׁאִי אַתָּה זוֹבֵחַ – אִי אַתָּה מַקְרִיב.

לגופיה [לגופו], שנאמר: "ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת", לומר שזמן אכילת שלמים הוא לשני ימים! ודוחים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב] רק: "ביום זבחו יאכל וממחרת", "ביום הקריבו את זבחו" למה לי? מדוע נתלה הדבר ביום ההקרבה? שמע מינה [למד מכאן]: ביום שאתה זובח (שוחט) אתה מקריב (זורק את הדם), ביום שאי (אין) אתה זובח אי אתה מקריב.

וְדִילְמָא הָכִי קָאָמַר רַחֲמָנָא: אִי קָרֵיב דָּם הָאִידָּנָא – נִיתְאֲכֵיל בָּשָׂר הָאִידָּנָא וּלְמָחָר, אִי קָרֵיב דָּם לְמָחָר – נִיתְאֲכֵיל בָּשָׂר לְמָחָר וּלְיוֹמָא אוֹחֲרָא! אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״בְּיוֹם הַקְרִיבוֹ יֵאָכֵל״, ״זִבְחוֹ״ לָמָּה לִי? שְׁמַע מִינָּהּ: בְּיוֹם שֶׁאַתָּה זוֹבֵחַ אַתָּה מַקְרִיבוֹ, בְּיוֹם שֶׁאִי אַתָּה זוֹבֵחַ – אִי אַתָּה מַקְרִיבוֹ.

ומקשים: אם כך, שיום ההקרבה הוא העיקר, ודילמא הכי קאמר רחמנא [ושמא כך אמרה התורה]: אי קריב [אם קרב, נזרק] הדם האידנא [עכשיו] כלומר, ביום השחיטה — ניתאכיל [שייאכל] הבשר האידנא [עכשיו] היום ולמחר, אי קריב [אם קרב] הדם למחר ביום שלאחר השחיטה — ניתאכיל [שייאכל] הבשר למחר כלומר, ליום הזריקה, וליומא אוחרא [וליום שאחריו]! ומשיבים: אם כן, נימא קרא [שיאמר הכתוב]: "ביום הקריבו יאכל וממחרת", "זבחו" למה לי? שמע מינה [למד מכאן] שהאכילה תלויה בשני הדברים גם יחד, ולכן ביום שאתה זובח אתה מקריבו, ביום שאי אתה זובח, כלומר, שכבר שקעה החמה — אי אתה מקריבו.

אִיתְּמַר: הַמְחַשֵּׁב לְאוֹר שְׁלִישִׁי, חִזְקִיָּה אָמַר: כָּשֵׁר, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פָּסוּל. חִזְקִיָּה אָמַר כָּשֵׁר – דְּהָא לָא אִינְתִּיק לִשְׂרֵיפָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: פָּסוּל – דְּהָא אִידְחֵי לֵיהּ מֵאֲכִילָה.

איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בבעיה הבאה: השוחט את השלמים ומחשב לאוכלם לאור (בליל) היום השלישי, ודינם להיאכל רק לשני ימים — חזקיה אמר: כשר הוא, ואין בזה משום מחשבת חוץ לזמנו, ר' יוחנן אמר: פסול. ומסבירים: חזקיה אמר כשר — דהא [שהרי] לא אינתיק [ניתק] לשריפה, שאין לשורפו אלא בבוקר יום השלישי (ויקרא יט, ו). ר' יוחנן אמר פסול — דהא אידחי ליה [שהרי משנגמר היום השני נדחה לו] כבר מאכילה.

הָאוֹכֵל לְאוֹר שְׁלִישִׁי, חִזְקִיָּה אָמַר: פָּטוּר – דְּלָא אִינְתִּיק לִשְׂרֵיפָה, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: חַיָּיב – דְּהָא אִידְחֵי לֵיהּ מֵאֲכִילָה.

ועוד נחלקו במחלוקת דומה: האוכל מן הבשר שנשאר לאור שלישי — חזקיה אמר: פטור מכרת על אכילת נותר, משום שלא אינתיק [ניתק עדיין] לשריפה. ר' יוחנן אמר: חייב, דהא אידחי ליה [שהרי נדחה לו] מאכילה.

תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: קֳדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – מְחַשְּׁבִין בְּדָמָן מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, וּבִבְשָׂרָן וּבְאֵימוּרֵיהֶן – מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. קֳדָשִׁים הַנֶּאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אַחַת – מְחַשְּׁבִין בְּדָמָן מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה, וּבְאֵימוּרֵיהֶן מִשֶּׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר, וּבִבְשָׂרָן מִשֶּׁתִּשְׁקַע הַחַמָּה שֶׁל שְׁנֵי יָמִים.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: קדשים הנאכלין ליום אחד, אם מחשבין בדמן לזורקו משתשקע החמה, וכן אם מחשבים בבשרן ובאימוריהן לאכול את הבשר או להקטיר את האימורים משיעלה עמוד השחר — הרי זה פיגול. ואילו קדשים הנאכלין לשני ימים ולילה אחת, מחשבין בדמן לזורקו משתשקע החמה, ובאימוריהן — משיעלה עמוד השחר, ואילו בבשרן — משתשקע החמה של שני ימים (של היום השני). ומביאים ברייתא נוספת בענין זה.

תָּנוּ רַבָּנַן: יָכוֹל יְהוּ נֶאֱכָלִין לְאוֹר שְׁלִישִׁי. וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד וּזְבָחִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים, מַה זְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – לַיְלָה אַחֲרֵיהֶן, אַף זְבָחִים הַנֶּאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים – לַיְלָה אַחֲרֵיהֶן!

תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יהו שלמים נאכלין גם לאור שלישי? ולכאורה דין הוא שיהא כך: יש זבחים נאכלין ליום אחד (כגון תודה) ויש זבחים שנאכלין לשני ימים (שלמים), מה זבחים הנאכלין ליום אחד יש לילה אחריהן, שאף הלילה כשר לאכול בזבחים אלה, אף זבחים הנאכלין לשני ימים יהיה לילה אחריהן!

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהַנּוֹתָר עַד יוֹם״ – בְּעוֹד יוֹם הוּא נֶאֱכָל, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל לְאוֹר שְׁלִישִׁי.

תלמוד לומר: "ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר עד יום השלישי באש ישרף" (ויקרא יט, ו) — בעוד יום הוא נאכל, ואינו נאכל לאור שלישי.

יָכוֹל יִשָּׂרֵף מִיָּד? וְדִין הוּא: זְבָחִים נֶאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, וּזְבָחִים נֶאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים, מַה זְּבָחִים הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד – תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה, אַף זְבָחִים הַנֶּאֱכָלִין לִשְׁנֵי יָמִים – תֵּיכֶף לַאֲכִילָה שְׂרֵיפָה!

יכול ישרף מיד לאחר שקיעת החמה? ודין הוא: יש זבחים נאכלין ליום אחד ויש זבחים נאכלין לשני ימים, מה זבחים הנאכלין ליום אחד, תיכף לגמר זמן אכילה — שריפה, אף זבחים הנאכלין לשני ימים תיכף לאכילה שריפה!

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף״, בַּיּוֹם אַתָּה שׂוֹרְפוֹ, וְאִי אַתָּה שׂוֹרְפוֹ בַּלַּיְלָה.

תלמוד לומר: "והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף" (ויקרא ז, יז) — ביום אתה שורפו, ואי (אין) אתה שורפו בלילה.

מתני׳ הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּסַח קֳדָשִׁים קַלִּים; שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה, וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אַחַת, וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד.

הבכור והמעשר והפסח קדשים קלים הם, שחיטתן בכל מקום בעזרה, ודמן טעון רק מתנה אחת על המזבח, ובלבד שיתן כנגד היסוד, כלומר, שיזה את המתנה במקום שיש בו יסוד למזבח.

שִׁינָּה בַּאֲכִילָתָן: הַבְּכוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים, וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל אָדָם, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר, בְּכָל מַאֲכָל, לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד. הַפֶּסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו, וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי.

ואף שלענין עבודתם שווים הם, שינה באכילתן, כלומר, בכל אחד מהקרבנות האלה יש דרך אחרת של אכילה, כיצד? הבכור נאכל לכהנים, והמעשר נאכל לכל אדם, ושניהם נאכלין בכל העיר ירושלים, בכל מאכל, לשני ימים ולילה אחד. ואילו הפסח אינו נאכל אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות הלילה, ואינו נאכל אלא למנויו כלומר, לאלה שנמנו מראש שיאכלו ממנו, ואינו נאכל אלא צלי ולא בכל מאכל, שאין אוכלים אותו מבושל או נא.

גמ׳ מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִיא, דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״חֶלְבּוֹ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא: ״חֶלְבָּם״, ״דָּמוֹ״ לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא: ״דָּמָם״, לִימֵּד עַל בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח שֶׁטְּעוּנִין מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ.

על מה ששנינו שדמם של הבכור והמעשר והפסח טעון זריקה על המזבח, שואלים: מאן [מיהו] התנא שלשיטתו נאמרה משנה זו? אמר רב חסדא: שיטת ר' יוסי הגלילי היא. דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יוסי הגלילי אומר: בכתוב "אך בכור שור או בכור כשב או בכור עז... את דמם תזרוק על המזבח ואת חלבם תקטיר" (במדבר יח, יז), "חלבו" לא נאמר אלא "חלבם", "דמו" לא נאמר אלא "דמם", לימד על בכור וגם על מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח.

כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד מְנָא לָן? אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר: אָתְיָא זְרִיקָה זְרִיקָה מֵעוֹלָה,

ועוד שואלים: וממה ששנינו שהדם הזה צריך להינתן כנגד היסוד מנא לן [מנין לנו]? אמר ר' אליעזר: אתיא [באה, נלמד] בגזירה שווה מהמלים "זריקה" "זריקה" מעולה, שכשם שהעולה נזרקת במקום שיש בו יסוד למזבח, כך הבכור והמעשר והפסח נזרק דמם במקום כזה.