דְּגָיֵיז לֵיהּ – ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ כְּתִיב!

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], כך אמרו: גמירי [למודים אנו במסורת], שסנהדרין יושבת בחלקו של יהודה, ושכינה בחלקו של בנימין, וכן למודים היו במסורת כי מקומה של הסנהדרין במקדש, ואי מדלינן ליה [ואם אנו מגביהים אותו] כלומר, בונים אותו במקום הגבוה יותר, עין עיטם — מתפליג טובא [מתרחק הרבה] מקום המקדש מנחלת יהודה ואינו נכנס בתחומה, מוטב דניתתי ביה פורתא [שנוריד בו מעט], כדכתיב [כמו שנאמר]: "ובין כתפיו שכן".

דְּמָחֵית מִידֵי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ. דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, הָא דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: אֲבָנִים שֶׁל קְרָנוֹת חֲלוּלוֹת הָיוּ, דִּכְתִיב: ״וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ״, הָכָא נַמִי – ״אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא: דְּמָחֵית מִידֵי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ, הָכָא נַמִי, דְּמָחֵית מִידֵי מִתּוּתֵיהּ וְשָׁקֵיל לֵיהּ.

ועל דבר זה, שישב דוד עם שמואל, ומצאו את המקום הראוי למקדש, נתקנא דואג האדומי בדוד, כדכתיב [כמו שנאמר]: "כי קנאת ביתך אכלתני וחרפות חורפיך נפלו עלי" (תהלים סט, י). ובענין זה של מציאת המקום המתאים כתיב [נאמר]: "זכור ה' לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה' וגו' אם אבא באהל ביתי אם אתן שנת לעיני לעפעפי תנומה עד אמצא מקום לה' וגו'.

דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: ״וַיֵּלֶךְ דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיֹת בָּרָמָה״, וְכִי מָה עִנְיַן נָויוֹת אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא, שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בְּרָמָה, וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם;

הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער" (תהלים קלב, ו), "שמענוה באפרתה" — זה ספרו של יהושע דקאתי [שבא] מאפרים, ששמעו והבינו את המקום הראוי מתוך עיון בספר יהושע, "מצאנוה בשדה יער" — זה בנימין שמצאו את המקום בנחלתו, דכתיב [שנאמר]: "בנימין זאב יטרף" (בראשית מט, כז), שהוא מחיות היער.

אָמְרִי: כְּתִיב ״וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם״ – מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבוֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גְּבוֹהָה מִכָּל אֲרָצוֹת. לָא הֲווּ יָדְעִי דּוּכְתֵּיהּ הֵיכָא,

זבחי שלמי צבור ואשמות; אלו הן אשמות, שיש בהם כמה סוגים: אשם גזילות שמביא אדם שחבירו תובעו ממון, והוא מכחש בו ונשבע על כך לשקר (ויקרא ה, כ— כו), אשם מעילות שמביא מי שנהנה מן הקדש בשגגה (ויקרא יד— טז), אשם שפחה חרופה שמביא מי שבא על שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי (ויקרא יט, כ— כב), אשם נזיר שמביא לטהרתו (במדבר ו, יב), אשם מצורע שמביא לטהרתו (ויקרא יד, יב), ואשם תלוי אם עשה מעשה ולא ברור לו אם הוא חייב עליו חטאת או לא (ויקרא ה, יז— יח) — כל אלה

אַיְיתוּ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ כְּתִיב: ״וְיָרַד״ ״וְעָלָה הַגְּבוּל״ ״וְתָאַר הַגְּבוּל״, בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין ״וְעָלָה״ כְּתִיב, ״וְיָרַד״ לָא כְּתִיב. אָמְרִי: שְׁמַע מִינָּהּ הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ.

שחיטתן בצפון, וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, ודמן טעון שתי מתנות שהן ארבע, ונאכלין לפנים מן הקלעים כלומר, בתוך העזרה, לזכרי כהונה לזכרים בין הכהנים, לכל מאכל צלי או מבושל, ונאכלים ליום ולילה עד חצות הלילה.

סְבוּר לְמִבְנְיֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם דְּמִדְלֵי, אָמְרִי: נִיתַתֵּי בֵּיהּ קַלִּיל, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

דגייז ליה [שחותך אותו], שאחר היציקה היה שובר אותו חלק מן היסוד — הלא "אבנים שלמות תבנה את מזבח ה' אלקיך" (דברים כז, ו) כתיב [נאמר]!

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: גְּמִירִי דְּסַנְהֶדְרִין בְּחֶלְקוֹ דִּיהוּדָה, וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ דְּבִנְיָמִין, וְאִי מַדְלִינַן לֵיהּ – מִתְפְּלֵיג טוּבָא, מוּטָב דְּנִיתַתֵּי בֵּיהּ פּוּרְתָּא, כְּדִכְתִיב: ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״.

ומשיבים: היציקה מתחילה לא כללה את החלק הזה של היסוד, דמחית מידי מתותיה [שהיה מניח מתחילה משהו מתחתיו, במקומו של אותו חלק], ואחר שנתייבשה היציקה שקיל ליה [היה נוטל אותו]. דאי [שאם] לא תימא הכי [תאמר כך], שהיו יוצקים בדרך זו, הא [זו] שאמר רב כהנא: אבנים של קרנות שבארבע פינות המזבח חלולות היו, וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "ומלאו כמזרק כזוית מזבח" (זכריה ט, טו), משמע שהקרנות היו חלולות וניתן היה למלא אותן כמזרקי יין — הכא נמי [כאן גם כן], הרי "אבנים שלמות" אמר רחמנא [אמרה התורה] לגבי אבני המזבח, וכיצד ניתן היה לעשות בהן חלל ונקבים? אלא דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה [שמניח משהו מתחתיו, במקומו, ואחר כך נוטל אותו] כך שיוצאת הקרן חלולה, הכא נמי דמחית מידי מתותיה ושקיל ליה [כאן גם כן, בענין היסוד, מדובר שמניח משהו מתחתיו ואחר כך נוטל אותו].

וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנֵּא דּוֹאֵג הָאֲדוֹמִי בְּדָוִד, כְּדִכְתִיב: ״כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי״, וּכְתִיב: ״זְכוֹר ה׳ לְדָוִד אֶת כָּל עֻנּוֹתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה׳ וגו׳ אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי וגו׳ אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה׳״ וגו׳.

כיון שדובר במקום המזבח והמקדש, מביאים מה שדרש רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "וילך דוד ושמואל וישבו בנית ברמה" (ראה שמואל א יט, יח— יט)? וכי מה ענין נויות אצל רמה? הרי שני מקומות הם! אלא, שהיו יושבין ברמה ועוסקין בנויו של עולם, כלומר, במקדש, שהוא עיקר יופיו של העולם.

״הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְּאֶפְרָתָה מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יָעַר״, ״בְּאֶפְרָתָה״ – זֶה יְהוֹשֻׁעַ דְּקָאָתֵי מֵאֶפְרַיִם, ״מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵה יָעַר״ – זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב: ״בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף״.

וכשעסקו בשאלה היכן ייבנה, היו אמרי [אומרים], כתיב [נאמר]: "וקמת ועלית אל המקום" (דברים יז, ח), מלמד שבית המקדש גבוה מכל ארץ ישראל, וארץ ישראל גבוהה מכל ארצות. לא הוו ידעי דוכתיה היכא [ידעו מקומו היכן הוא], איפה הוא המקום הגבוה,

מתני׳ זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת; אֵלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת: אֲשַׁם גְּזֵילוֹת, אֲשַׁם מְעִילוֹת, אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה, אֲשַׁם נָזִיר, אֲשַׁם מְצוֹרָע, אָשָׁם תָּלוּי;

אייתו [הביאו] את ספר יהושע ובדקו בתיאור נחלת שבט יהודה, ומצאו כי בכולהו כתיב [בכולם, בכל הגבולות של נחלת יהודה נאמר]: "וירד הגבול" "ועלה הגבול" "ותאר הגבול" (יהושע ט״ו:ט׳), ואילו בגבולו עם שבט בנימין "ועלה" כתיב [נאמר], "וירד" לא כתיב [נאמר], אמרי [אומרים היו]: שמע מינה [למד מכאן] שהכא [כאן] הוא מקומו.

שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּלָעִים, לְזִכְרֵי כְהוּנָּה, לְכָל מַאֲכָל, לְיוֹם וְלַיְלָה עַד חֲצוֹת.

סבור למבנייה [סבורים היו לבנות אותו] בעין עיטם, דמדלי [שהוא המקום הגבוה יותר] בגבול בנימין, אמרי [אמרו]: ניתתי ביה קליל [נוריד אותו מעט], כדכתיב [כמו שנאמר]: "ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), לומר שהוא מצוי כמו בין הכתפים ולא על הראש.