אֲבָל כְּלָלוֹ גָּמַר מִינֵּיהּ (לְצָפוֹן) – שַׁפִּיר, אֶלָּא אִי סְבִירָא לָן דְּלָא הוּא גָּמַר מִכְּלָלוֹ וְלָא כְּלָלוֹ גָּמַר מִינֵּיהּ, הַאי לְגוּפֵיהּ אִיצְטְרִיךְ!

אבל כללו גמר מיניה [למד ממנו] — שפיר [יפה], שלדעתו ניתן ללמוד דין שחיטת צפון מאשם תלוי לשאר אשמות, והכתוב האחר מלמד שהוא לעכב. אלא אי סבירא לן [אם סבורים אנו] שפרט שיצא לידון בדבר החדש לא הוא גמר [למד] מכללו ולא כללו גמר מיניה [למד ממנו], האי לגופיה איצטריך [זה, כל אחד מהם, לגופו הוצרך]!

כֵּיוָן דְּאַהְדְּרֵיהּ אַהְדְּרֵיהּ.

ומשיבים: כיון דאהדריה [שבפסוק זה החזירו הכתוב] את אשם המצורע לכלל האשמות, אהדריה [החזירו] לכל ענין, ואף לשחיטת צפון, ונמצא שמה שהוזכרה במפורש שחיטת צפון בפסוק זה ("ושחט את הכבש במקום" וכו') אינו נצרך לגופו, ולא הוזכר אלא כדי לעכב.

אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: אֵימָא, כִּי אַהְדְּרֵיהּ קְרָא לְגַבֵּי מַתַּן דָּמִים וְאֵימוּרִין דְּבָעֵי כְּהוּנָּה, אֲבָל שְׁחִיטָה דְּלָא בָּעֲיָא כְּהוּנָּה – לָא מִיבָּעֵי צָפוֹן!

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא, אימא [אמור]: כי אהדריה קרא [כאשר החזיר אותו המקרא] את אשם מצורע, שיהא כשאר אשמות, הרי זה דווקא לגבי מתן דמים והקטרת אימורין, דבעי [שצריך בהם] כהונה, כלשון הכתוב שם: "כי כחטאת האשם הוא לכהן" (ויקרא יד, יג), אבל שחיטה, דלא בעיא [שאינה צריכה] כהונה לא מיבעי [תצטרך] צפון!

אִם כֵּן, נֵימָא קְרָא: ״כִּי כַּחַטָּאת הוּא״, מַאי ״כַּחַטָּאת הָאָשָׁם״ – כִּשְׁאָר אֲשָׁמוֹת יִהְיֶה.

והשיב לו: אם כן, נימא קרא [שיאמר המקרא] "כי כחטאת הוא", מאי [מהו] "כחטאת האשם הוא"? לומר שכשאר אשמות יהיה אף לשחיטה, שתהא בצפון.

לָמָּה לִי לְאַקְּשׁוּיֵי לְחַטָּאת, לָמָּה לִי לְאַקְּשׁוּיֵי לְעוֹלָה?

ושואלים: למה לי לאקשויי [להקישו] את האשם לחטאת, למה לי לאקשויי [להקישו] לעולה ("במקום אשר ישחט את החטאת ואת העולה". ויקרא יד, יג)? מה צורך להשוותו לשניהם?

אֲמַר רָבִינָא: אִיצְטְרִיךְ, אִי אַקְּשֵׁיהּ לְחַטָּאת וְלָא אַקְּשֵׁיהּ לְעוֹלָה, הֲוָה אָמִינָא: חַטָּאת מֵהֵיכָן לָמְדָה – מֵעוֹלָה, דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ.

אמר רבינא: איצטריך [הוצרך הדבר], כי אי אקשיה [אם היה מקיש אותו] לחטאת ולא אקשיה [היה מקיש אותו] לעולה, הוה אמינא [הייתי אומר]: חטאת מהיכן למדה ששחיטתה בצפון? מהיקש לעולה, והייתי לומד מתוך כך כלל שגוי במדרש ההלכה, כי דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.

אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: וְנִיקְּשֵׁיהּ לְעוֹלָה וְלָא נִיקְּשֵׁיהּ לְחַטָּאת!

לכך הוצרך גם ההיקש לעולה. אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: וניקשיה [ושיקיש אותו] רק לעולה ולא ניקשיה [יקיש אותו] לחטאת!

הֲוָה אָמִינָא: דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ; וְכִי תֵּימָא נִיקְּשֵׁי אַקּוּשֵׁי לְחַטָּאת – נִיחָא לֵיהּ דְּמַקִּישׁ לֵיהּ לָעִיקָּר וְלָא נַקִּישׁ לֵיהּ לַטָּפֵל. לְהָכִי אַקְּשֵׁיהּ לְחַטָּאת וְאַקְּשֵׁיהּ לְעוֹלָה – לְמֵימַר: דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ שֶׁאֵינוֹ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ.

ומשיבים: אם כך, הוה אמינא [הייתי אומר] כי בכלל דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. וכי תימא [ואם תאמר]: אם כן הוא, ניקשי אקושי [שיקיש את האשם] לחטאת, ניתן היה להשיב על כך: ניחא ליה דמקיש ליה [נוח לו להקיש אותו] לעיקר (שהוא העולה) ולא נקיש ליה [נקיש אותו] לטפל (החטאת), להכי אקשיה [משום כך הקיש אותו] לחטאת וגם אקשיה [הקיש אותו] לעולה, למימר [לומר] ללמוד מכאן כי דבר הלמד בהיקש שאינו חוזר ומלמד בהיקש.

רָבָא אָמַר: מֵהָכָא, דִּכְתִיב: ״כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים״, לְמַאי הִלְכְתָא? אִי לְיוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת – בְּגוּפֵיהּ כְּתִיב.

רבא אמר: למדים כלל מדרש זה מהכא [מכאן], דכתיב [שנאמר] בפר כהן משיח, שמרימים את אימוריו ממנו: "כאשר יורם משור זבח השלמים" (ויקרא ד, י), ויש לשאול: למאי הלכתא [לאיזו הלכה] נאמר הדבר? אי [אם] ליותרת הכבד ושתי הכליות שמרימים ממנו — בגופיה כתיב [בגופו כתוב] (ויקרא ד, ט), ואינו צריך ללמוד מההיקש!

מִשּׁוּם דְּבָעֵי אַגְמוּרֵי יוֹתֶרֶת הַכָּבֵד וּשְׁתֵּי הַכְּלָיוֹת מִפַּר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר לִשְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה; בְּגוּפֵיהּ לָא כְּתִיב, וּמִפַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ הוּא דְּגָמַר

אמר רב פפא: משום דבעי אגמורי [שהוא רוצה ללמד] על יותרת הכבד ושתי הכליות מפר העלם דבר של צבור לשעירי עבודה זרה, אבל בגופיה לא כתיב [בגופו של פר העלם דבר לא נאמר] דין זה, ומפר כהן משיח הוא דגמר [שלמד] לפר העלם דבר, מתוך שהוקשו זה לזה (ויקרא ד, כ),

לְהָכִי אִיצְטְרִיךְ ״כַּאֲשֶׁר יוּרָם״ דְּנֶיהֱוֵי כְּמַאן דְּכָתַב בְּגוּפֵיהּ, וְלָא נֶיהֱוֵי דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ.

להכי איצטריך [משום כך הוצרך] לחזור ולכתוב בפר כהן משיח "כאשר יורם", דניהוי כמאן דכתב בגופיה [שיהא זה כמו דבר שכתוב בפר העלם דבר גופו], ולא ניהוי [יהא זה] דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש.

אֲמַר לֵיהּ רַב פַּפָּא לְרָבָא: וְלִיכְתְּבֵיהּ בְּגוּפֵיהּ וְלָא נַקֵּישׁ!

אמר ליה [לו] רב פפא לרבא: וליכתביה בגופיה ולא נקיש [ושיכתוב בגופו של פר העלם דבר "כאשר יורם", ולא יצטרכו להיקש]!

אִי כָּתַב בְּגוּפֵיהּ וְלָא אַקֵּישׁ – הֲוָה אָמִינָא: דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ; וְכִי תֵּימָא נַקְּשֵׁי אַקּוּשֵׁי – נִיחָא לֵיהּ דְּכַתְבֵיהּ בְּגוּפֵיהּ מִדְּאַקִּישׁ לֵיהּ אַקּוּשֵׁי. לְהָכִי כַּתְבֵיהּ וְאַקְּשֵׁיהּ, לְמֵימְרָא: דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ אֵין חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּהֶיקֵּשׁ.

ומשיבים: אי כתב בגופיה ולא אקיש [אם היה כותב בו עצמו ולא היה מקיש], הוה אמינא [הייתי אומר]: בכלל, דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. וכי תימא נקשי אקושי [ואם היית אומר: אם כן, נקיש אותו] לפר כהן משיח, ומדוע צריך לכתוב בו דין זה? ניתן היה להשיב: ניחא ליה דכתביה בגופיה מדאקיש ליה אקושי [נוח לו לכתוב אותו בגופו מלהקיש אותו], להכי כתביה ואקשיה [משום כך כתב אותו וגם הקיש אותו], למימרא [לומר] ללמוד מכאן שדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש.

(הֶיקֵּשׁ, גְּזֵירָה שָׁוָה, קַל וָחוֹמֶר, סִימָן).

דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ אֵין חוֹזֵר וּמְלַמֵּד מֵהֶיקֵּשׁ, אִי מִדְּרָבָא, אִי מִדְּרָבִינָא. דָּבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ מַהוּ שֶׁיְּלַמֵּד בִּגְזֵירָה שָׁוָה?

כיון שעסקנו בענין שדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש, דנים בגמרא באפשרויות דומות של שימוש במידות של מדרש ההלכה בענייני קדשים. וסימנן: היק"ש וגזיר"ה שו"ה ק"ל וחומ"ר, סימן. ואומרים תחילה: דבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד מהיקש — אי [או] מדברי רבא, אי [או] מדברי רבינא בדיון הקודם. דבר הלמד בהיקש מהו שילמד בגזירה שוה?

תָּא שְׁמַע: רַבִּי נָתָן בֶּן אַבְטוֹלְמוֹס אוֹמֵר: מִנַּיִן לִפְרִיחָה בִּבְגָדִים שֶׁהִיא טְהוֹרָה? נֶאֱמַר קָרַחַת וְגַבַּחַת בִּבְגָדִים, וְנֶאֱמַר קָרַחַת וְגַבַּחַת בְּאָדָם,

ואומרים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, ר' נתן בן אבטולמוס אומר: מנין לפריחה בבגדים שאם פרחה צרעת בכל הבגד כולו שהיא טהורה? נאמר קרחת וגבחת בבגדים (ויקרא יג, נה), ונאמר קרחת וגבחת באדם (ויקרא יג, מב),

מַה לְּהַלָּן פָּרַח בְּכוּלּוֹ טָהוֹר – אַף כָּאן פָּרַח בְּכוּלּוֹ טָהוֹר.

מה להלן באדם אם פרח בכולו טהור (ויקרא יג, יב) — אף כאן בבגדים פרח בכולו טהור.

וְהָתָם מְנָא לָן? דִּכְתִיב: ״מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו״, וְאִיתְּקַשׁ רֹאשׁוֹ לְרֶגֶל, מַה לְּהַלָּן כּוּלּוֹ הָפַךְ לָבָן פָּרַח בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר, אַף כָּאן כּוּלּוֹ הָפַךְ לָבָן פָּרַח בְּכוּלּוֹ – טָהוֹר.

ושואלים: והתם מנא לן [ושם מנין לנו]? שהרי קרחת וגבחת נאמרה בנגעי הראש, ושם לא נאמר שהפריחה בכולו טהורה, אלא דווקא בנגעי הגוף! ומשיבים, דכתיב [שנאמר]: "וכסתה הצרעת את כל עור הנגע מראשו ועד רגליו" (ויקרא יג, יב), ואיתקש [והוקש] בפסוק זה ראשו לרגל (כלומר, נגעי הראש לנגעי הגוף), מה להלן בנגעי גופו כולו הפך לבן פרח בכולו — טהור, אף כאן בראשו כולו הפך לבן פרח בכולו — טהור. ונמצא איפוא שלמדים גזירה שווה לנגעי בגדים מנגעי הראש, כאשר הם עצמם נלמדו בהיקש.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ לְמֵידִין לָמֵד מִלָּמֵד, חוּץ מִן הַקֳּדָשִׁים שֶׁאֵין דָּנִין לָמֵד מִלָּמֵד.

אמר ר' יוחנן: אין מכאן ראיה לענייננו, כי בכל התורה כולה, ובכלל זה בדיני צרעת, למידין למד מלמד, חוץ מן הקדשים, שאין דנין בהם למד מלמד,

דְּאִם כֵּן, לֹא יֹאמַר צָפוֹנָה בְּאָשָׁם וְתֵיתֵי בִּגְזֵירָה שָׁוָה דְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים מֵחַטָּאוֹת.

שאם כן היינו למדים, לא יאמר צפונה שחיטה בצפון באשם, כפי שלמדנו מן ההיקש המפורש לעולה וחטאת (ראה לעיל בעמוד זה), ותיתי [ושיילמד] הדבר בגזירה שוה של "קדשי קדשים" מחטאות, שבשניהם נאמר "קדש קדשים" (ויקרא ו, יח.

לָאו לְמֵימְרָא, דְּדָבָר הַלָּמֵד בְּהֶיקֵּשׁ אֵין חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בִּגְזֵירָה שָׁוָה?

ויקרא ז, א), לאו למימרא [האם אין לאמר מכאן] שדבר הלמד בהיקש אין חוזר ומלמד בגזירה שוה? שהרי חטאת עצמה נלמדת בהיקש מעולה.

וְדִלְמָא מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מַה לְּחַטָּאת שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת!

ודוחים: ודלמא [ושמא] אין למדים בגזירה שווה זו מחטאת לאשם בגלל סיבה אחרת, משום דאיכא למיפרך [שיש מקום לפרוך] את הגזירה השווה ולומר: מה לחטאת שהיא חמורה שכן מכפרת על חייבי כריתות!

קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים יְתֵירֵי כְּתִיבִי.

ומשיבים: לא ניתן היה לפרוך גזירה שווה זו מעצמה, כי קדשי קדשים יתירי כתיבי [מיותרים כתובים], ובמקרה כזה לא ניתן לפרוך גזירה שווה. ולפיכך, מה שאין למדים מחטאת לאשם בגזירה שווה אינו אלא משום שהיא נלמדה בהיקש.

דָּבָר הַלָּמֵד מֵהֶיקֵּשׁ חוֹזֵר וּמְלַמֵּד בְּקַל וָחוֹמֶר,

וממשיכים לדון בצירופי מידות. ותחילה אומרים: דבר הלמד מהיקש חוזר ומלמד בקל וחומר,