וְכִי מִכָּאן אַתָּה לָמֵד? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר ״בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעוֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת״! הָא לְמָה יָצָא – לִקְבּוֹעַ לוֹ מָקוֹם, שֶׁאִם לֹא שְׁחָטָהּ בַּצָּפוֹן – פָּסוּל.

ויש לשאול: וכי מכאן אתה למד? והלא כבר נאמר באופן כללי, לגבי החטאות כולן: "זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (ויקרא ו, יח)! אלא הא לשם מה יצא ונאמר הדבר בשעיר הנשיא? לקבוע לו מקום זה בלבד, שאם לא שחטה בצפון — פסול אפילו בדיעבד.

אַתָּה אוֹמֵר לְכָךְ יָצָא, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁזֶּה טָעוּן צָפוֹן וְאֵין אַחֵר טָעוּן צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הָעוֹלָה״, זֶה בָּנָה אָב לְכָל חַטָּאוֹת שֶׁיְּהוּ טְעוּנוֹת צָפוֹן.

ושואלים: אתה אומר לכך יצא, או אינו בא אלא להדגיש: "ושחט אותו", לומר שרק שעיר חטאת זה של נשיא טעון צפון ואין שעיר אחר טעון צפון? תלמוד לומר בשעירת חטאת של יחיד: "ושחט את החטאת במקום העולה" (ויקרא ד, כט) זה בנה אב מכאן לימדה התורה לכל חטאות שיהו טעונות צפון, ואם כן נאמר בשעיר נשיא דין צפון לומר שהוא לעיכוב. עד כאן הברייתא בענין שעיר נשיא.

אַשְׁכַּחַן שְׂעִיר נָשִׂיא בֵּין לְמִצְוָה בֵּין לְעַכֵּב. שְׁאָר חַטָּאוֹת נַמִי אַשְׁכַּחַן לְמִצְוָה, לְעַכֵּב מְנָא לָן?

ושואלים: אשכחן [מצאנו] אפוא כתוב לגבי שעיר נשיא בין למצוה בין לעכב, וכן בשאר חטאות נמי אשכחן [גם כן מצאנו] דין זה למצוה, לעכב מנא לן [מנין לנו]?

דִּכְתִיב בְּכִשְׂבָּה וּכְתִיב בִּשְׂעִירָה.

ומשיבים: מתוך דכתיב [שנאמר] דין שחיטת צפון בכשבה של חטאת (ויקרא ד, כט) וכתיב [ונאמר] גם בשעירה של חטאת (ויקרא ד, לג).

אֶלָּא ״אֹתוֹ״ לָמָּה לִי?

ושבים לדון בברייתא, ושואלים: כיון שלמדנו שכל החטאות כולן צריכות להישחט בצפון, אלא "אתו" האמור בשעיר נשיא (ויקרא ד, כד) למה לי? והרי אין ממעטים ממנו שעירים אחרים!

מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן, וְאֵין שְׂעִיר נַחְשׁוֹן בַּצָּפוֹן.

ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [נצרך לו לכמו ששנויה ברייתא]: אותו בצפון, ואין שעיר נחשון נשחט בצפון כלומר, שעיר החטאת שהקריב נחשון נשיא שבט יהודה (ושאר הנשיאים) בחנוכת המשכן, שהובא כמתנה ולא כדי לכפר על חטא, ללמד שאין דינו כשאר חטאות, ואינו טעון סמיכה.

וְתַנְיָא: ״וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר״ – לְרַבּוֹת שְׂעִיר נַחְשׁוֹן לִסְמִיכָה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְרַבּוֹת שְׂעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה לִסְמִיכָה.

ומדוע יש כלל צורך במיעוט זה? כי תניא [שנויה ברייתא] אחרת בענין שעיר נשיא, שנאמר: "וסמך ידו על ראש השעיר" (ויקרא ד, כד) ויכול היה לומר "על ראשו", שהרי מדובר שם על השעיר, אלא בא לרבות שעיר נחשון לסמיכה, אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: לרבות שעירי עבודה זרה לסמיכה, שלא הוזכרה בו.

סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאִיתְרַבּוּ לִסְמִיכָה – אִיתְרַבּוּ נַמִי לְצָפוֹן, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומעתה, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ואיתרבו [ולשיטת ר' יהודה התרבו] בפסוק זה שעירי חטאות הנשיאים לסמיכה — איתרבו נמי [התרבו גם כן] שיצטרכו לשוחטם לצפון, קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

מַתְקִיף לָהּ רָבִינָא: הָנִיחָא לְרַבִּי יְהוּדָה, לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: הניחא [זה נוח] לשיטת ר' יהודה, לשיטת ר' שמעון, שלא ריבה שעיר נחשון לסמיכה מן האמור בשעיר נשיא, מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב טָבִי לְרָבִינָא: וּלְרַבִּי יְהוּדָה מִי נִיחָא? לְמַאי דְּאִיתְרַבֵּי – אִיתְרַבֵּי, וּמַאי דְּלָא אִיתְרַבֵּי – לָא אִיתְרַבֵּי!

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב טבי לרבינא: ולר' יהודה, שריבה סמיכה בשעיר נחשון, מי ניחא [האם זה נוח]? מדוע בגלל ריבוי זה צריך למעט שעיר נחשון משחיטה בצפון? הרי בפשטות יש לומר: למאי דאיתרבי איתרבי [למה שהתרבה התרבה] לענין סמיכה, ומאי [ומה] שלא איתרבי [התרבה] לא איתרבי [התרבה]!

וְכִי תֵּימָא, אִי לָא מַעֲטֵיהּ קְרָא, הֲוָה אָמִינָא: תֵּיתֵי בְּבִנְיַן אָב – אִם כֵּן, סְמִיכָה גּוּפָהּ תֵּיתֵי מִבִּנְיַן אָב! אֶלָּא מִדּוֹרוֹת לָא גָּמְרִינַן – הָכִי נַמִי מִדּוֹרוֹת לָא גָּמְרִינַן!

וכי תימא [ואם תאמר] שאין זה בגלל הריבוי לענין סמיכה, אלא אי [אם] לא מעטיה קרא [היה המקרא ממעט אותו] את שעיר נחשון משחיטת צפון, הוה אמינא תיתי [הייתי אומר שיבוא, יילמד] בבנין אב ככל חטאת — דבר זה לא ייתכן, כי אם כן, ששעיר נחשון בכלל כל החטאות הוא, סמיכה גופה [עצמה] תיתי [תבוא, תילמד] מבנין אב, ומדוע נלמדה מריבוי הכתובים? אלא טעם הדבר הוא שמקרבן של דורות לא גמרינן [למדים אנו] בבנין אב לקרבן הנשיאים שהיה רק לשעתו, ולכן הוצרכנו לריבוי לענין סמיכה. ולפי זה הכי נמי [כך גם כן] לענין שחיטת צפון, מדורות לא גמרינן [למדים אנו], ואם כן, לא הוצרכנו כלל למעט שעיר נחשון מדין זה!

וְאֶלָּא: אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן, וְאֵין שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן.

ואלא "ושחט אותו בצפון" מה הוא בא למעט? לומר: אותו בצפון ואין שוחט חייב להיות בצפון.

שׁוֹחֵט מִדְּרַבִּי אֲחִיָּא נָפְקָא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אֲחִיָּא אוֹמֵר: ״וְשָׁחַט אֹתוֹ עַל יֶרֶךְ הַמִּזְבֵּחַ צָפוֹנָה״ מַה תַּלְמוּד לוֹמַר?

ומקשים: דינו של שוחט מדברי ר' אחיא נפקא [יוצא]! דתניא [ששנויה ברייתא], ר' אחיא אומר: "ושחט אתו על ירך המזבח צפונה" האמור בקרבן עולה (ויקרא א, יא) — מה תלמוד לומר "אותו"?

לְפִי שֶׁמָּצִינוּ עוֹמֵד בַּצָּפוֹן וּמְקַבֵּל בַּצָּפוֹן, וְאִם עָמַד בַּדָּרוֹם וְקִיבֵּל בַּצָּפוֹן פָּסוּל, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתוֹ״ – אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְאֵין הַשּׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן!

לפי שמצינו שהכהן עומד בצפון ומקבל בצפון, ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול, יכול אף זה השוחט יהא דינו כן? תלמוד לומר "אתו על ירך המזבח צפונה", אותו הקרבן בצפון ואין השוחט עצמו חייב להיות בצפון!

אֶלָּא: אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְאֵין בֶּן עוֹף בַּצָּפוֹן. דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֵא בֶּן עוֹף טָעוּן צָפוֹן? וְדִין הוּא: וּמַה בֶּן צֹאן שֶׁלֹּא קָבַע לוֹ כֹּהֵן – קָבַע לוֹ צָפוֹן, בֶּן עוֹף שֶׁקָּבַע לוֹ כֹּהֵן – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתוֹ״.

אלא כך צריך ללמוד מ"אותו" האמור בשעיר נשיא: אותו בצפון ואין מליקת בן עוף צריכה להיות בצפון. דתניא [ששנויה ברייתא] על אותו פסוק האמור בעולה מן הצאן "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה" (ויקרא א, יא): יכול יהא בן עוף טעון צפון? ודין הוא: ומה בן צאן שלא קבע לו כהן שישחטנו, אלא כל אדם יכול לעשות זאת (ראה לעיל זבחים לב,א) — קבע לו צפון, בן עוף שקבע לו כהן שרק כהן הוא המולק אותו — אינו דין שיקבע לו צפון? תלמוד לומר "אתו" למעט בן עוף.

מַה לְּבֶן צֹאן שֶׁכֵּן קָבַע לוֹ כְּלִי!

ומקשים: והרי אין כאן כלל קל וחומר, שנצטרך למעטו מ"אותו", כי מה לבן צאן שהוא חמור מעוף — שכן קבע לו הכתוב כלי לשחיטתו, ועוף נמלק בציפורנו של הכהן!

אֶלָּא: אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְאֵין פֶּסַח בַּצָּפוֹן.

אלא כך מדייקים מ"אותו": אותו שעיר נשיא נשחט בצפון ואין פסח נשחט בצפון.

דְּתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: יָכוֹל יְהֵא פֶּסַח טָעוּן צָפוֹן? וְדִין הוּא: וּמָה עוֹלָה, שֶׁכֵּן לֹא קָבַע לוֹ זְמָן לִשְׁחִיטָתוֹ – קָבַע לוֹ צָפוֹן, פֶּסַח שֶׁקָּבַע לוֹ זְמָן לִשְׁחִיטָתוֹ – אֵינוֹ דִּין שֶׁיִּקְבַּע לוֹ צָפוֹן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֹתוֹ״.

דתניא [ששנויה ברייתא] נוספת לגבי "אותו" האמור בקרבן עולה (לעיל זבחים לב,א), ר' אליעזר בן יעקב אומר: יכול יהא פסח טעון צפון? ולכאורה דין הוא: ומה עולה שכן לא קבע לו זמן לשחיטתו בכל זאת קבע לו צפון, פסח שקבע לו זמן לשחיטתו בארבעה עשר בניסן אינו דין שיקבע לו צפון? תלמוד לומר "אתו" למעט את הפסח.

מַה לְּעוֹלָה שֶׁכֵּן כָּלִיל!

ומקשים: והרי אין כאן קל וחומר, כי מה לעולה שכן היא עולה כליל, וקרבן פסח נאכל!

מֵחַטָּאת. מַה לְּחַטָּאת שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת!

ומציעים: מכל מקום ניתן ללמוד קל וחומר לפסח מחטאת שאין לה זמן קבוע, ואינה כליל, ושחיטתה בצפון. ודוחים גם קל וחומר זה: מה לחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות!

מֵאָשָׁם. מַה לְּאָשָׁם שֶׁכֵּן קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים! מִכּוּלָּן נַמִי, שֶׁכֵּן קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים!

ומציעים: נלמד מאשם. ודוחים: מה לאשם שכן קדשי קדשים! ומוסיפים: מכולן נמי [גם כן], מעולה וחטאת, אי אפשר ללמוד, שכן כולם קדשי קדשים! אם כן חוזרת השאלה למקומה: מה למדנו מ"אותו"?

לְעוֹלָם כְּדַאֲמָרַן מֵעִיקָּרָא: אוֹתוֹ בַּצָּפוֹן וְאֵין שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן. וּדְקַשְׁיָא לָךְ: מִדְּרַבִּי אֲחִיָּא נָפְקָא לָן – לָאו לְמַעוּטֵי שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן, אֶלָּא: אֵין שׁוֹחֵט בַּצָּפוֹן, אֲבָל מְקַבֵּל בַּצָּפוֹן.

ומשיבים: לעולם יש לומר כדאמרן מעיקרא [כמו שאמרנו מתחילה]: אותו בצפון ואין שוחט בצפון. ודקשיא לך [ומה שהיה קשה לך]: הרי דבר זה מדברי ר' אחיא לענין עולה נפקא לן [יוצא לנו]! על כך יש להשיב: "אותו" האמור בשעיר לאו למעוטי [לא למעט] שוחט בצפון הוא בא, כפי שדרש ר' אחיא מ"אותו" שבעולה, אלא להוסיף וללמוד ממיעוט זה דבר נוסף: אין שוחט צריך להיות בצפון — אבל מקבל הדם צריך להיות בצפון.

מְקַבֵּל מִ״לָקַח״ ״וְלָקַח״ נָפְקָא! ״לָקַח״ ״וְלָקַח״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ.

ושואלים: הלוא מקבל שצריך להיות בצפון, ממה שיכול היה לכתוב "ולקח" וכתב "לקח" נפקא [יוצא], כפי שלמדנו בעמוד הקודם, כאילו נאמר "לו יקח"! ומשיבים: הלימוד הזה של "לקח" "ולקח" לא משמע ליה [אינו נשמע לו] כלומר, אין החכם שבברייתא בענין שעיר מקבל אותו.

אַשְׁכַּחַן שְׁחִיטָה בְּעוֹלָה לְמִצְוָה, קַבָּלָה נַמִי לְמִצְוָה אַשְׁכַּחַן, שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה לְעַכֵּב מְנָלַן?

אשכחן [מצאנו] מקור לכך ששחיטה בעולה בצפון למצוה, כפי שהתבאר בסוף העמוד הקודם, קבלה בעולה נמי [גם כן] למצוה אשכחן [מצאנו] כמבואר שם, אולם שחיטה וקבלה בצפון לעכב מנלן [מנין לנו]? מנין שאם לא שחט עולה או קיבל דמה בצפון הרי היא פסולה?

אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה, וְאִיתֵימָא רַבָּה בַּר שֵׁילָא: קַל וָחוֹמֶר, וּמָה חַטָּאת הַבָּאָה מִכֹּחַ עוֹלָה – מְעַכֶּבֶת, עוֹלָה שֶׁבָּאָה חַטָּאת מִכֹּחָהּ – אֵינוֹ דִּין שֶׁמְּעַכֶּבֶת?

אמר רב אדא בר אהבה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר שילא: קל וחומר, ומה חטאת הבאה מכח עולה שהרי נאמר "ושחט את החטאת במקום העולה" מעכבת, כפי שלמדנו בראש עמוד זה ממה ששנה בה הכתוב דין צפון — עולה שבאה חטאת מכחה אינו דין שמעכבת?

מַה לְּחַטָּאת שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת עַל חַיָּיבֵי כָרֵיתוֹת!

ודוחים: אין להוכיח מכאן, כי מה לחטאת שיש בה חומרה יתירה, שכן מכפרת על חייבי כריתות!

אֲמַר רָבִינָא: הָא קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: כְּלוּם מָצִינוּ טָפֵל חָמוּר מִן הָעִיקָּר?

אמר רבינא, הא קשיא ליה [זה היה קשה לו] לרב אדא בר אהבה: כלום מצינו טפל חמור מן העיקר? שהרי העיקר הוא העולה, והחטאת נלמדת ממנה, וכיצד יהא הדבר הנלמד חמור יותר מאשר מקורו!

אֲמַר לֵיהּ מָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי לְרָבִינָא: וְלָא?

אמר ליה [לו] מר זוטרא בריה [בנו] של רב מרי לרבינא: ולא מצאנו דבר כגון זה?