חזור
זבחים
דף מז:מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכֶּבֶת. שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְאִם לֹא נָתַן – לֹא עִיכֵּב. אֵלּוּ וְאֵלּוּ נִשְׂרָפִין אַבֵּית הַדֶּשֶׁן.
מתנה אחת מהן מעכבת. שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון, ואם לא נתן את השיירים לא עיכב. אלו ואלו, הן פר ושעיר של יום הכיפורים והן פרים ושעירים הנשרפים, נשרפין אחר כך על בית הדשן מקום מחוץ לירושלים ששם היו משליכים את דשן המזבח.
רש"י
פרים הנשרפים פר העלם ופר כהן משיח שאין נאכלין לכהנים אלא נשרפין חוץ לירושלים כדכתיב בהו אל שפך הדשן ישרף (ויקרא ד׳:י״ב) וילפינן בסדר יומא (דף סח.) שהוא חוץ לירושלים:
ושעירים הנשרפים שעירי עבודת כוכבים שהוקשו לפר העלם לכל דבריהם בפרק בית שמאי (שם):
הזיה על הפרוכת כתיב בהו אבל בין הבדים לא כתיב בהו כדכתיב בפר יום הכפורים והזה באצבעו על פני הכפרת וגו' (ויקרא ט״ז:י״ד):
תוספות
אלו ואלו נשרפין אבית הדשן פירש בקונטרס דפר יום הכיפורים אתי מהיקישא דפר העלם כדאמר בפרק בית שמאי (לעיל זבחים לט.) לפר זה פר יום הכיפורים ואם תאמר והא אין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש ופר העלם בגופיה לא כתיב ביה אל בית הדשן ומפר כהן המשיח אתי כדכתיב בפר העלם (ויקרא ד׳:כ״א) כאשר שרף את הפר הראשון והיינו היקש כמו ושחט החטאת במקום העולה דקרי ליה היקש לקמן (זבחים דף מח.) ולפירש"י דפרק בית שמאי (לעיל זבחים מ.) דילפינן פר יום הכיפורים לאת בדם וטבילה מפר כהן משיח אם כן נימא דמצינו למילף נמי שריפת בית הדשן אבל לפר"ת דהתם קשיא ויש לומר דאיכא תרי היקישי בפר העלם ועשה כאשר עשה לפר דדרשינן מיניה פרק בית שמאי (גם זה שם) זה פר כהן משיח בין לעכב בהזאות כמשיח בין לאגמורי יותרת ושתי הכליות בפר העלם ממשיח הוא הדין דניגמר לענין שריפה פר העלם ממשיח וכי הדר וכתב בפר העלם וכאשר שרף (הילכך) הוה ליה כמאן דכתיב בגופיה ועוד יש לומר הא דנשרפין חוץ לג' מחנות יליף לקמן בסוף טבול יום (זבחים דף קה:) מדכתיב תלת אל מחוץ למחנה שלישית אי כתב בכולהו ואין זה אלא כגילוי מילתא בעלמא דמחוץ למחנה דכתב בכל חד וחד במחנה שלישית קאמר הילכך אתי שפיר פר יום הכיפורים מפר העלם ואייתר לו התם מחוץ למחנה דכתיב בפר יום הכיפורים לרבנן לומר לך כיון שיצא מחוץ למחנה אחת השורפו מטמא בגדים ולרבי שמעון לג"ש ללמד מפרה מה כאן שלשה מחנות אף להלן שלשה מחנות מה להלן למזרחה של ירושלים אף כאן למזרחה של ירושלים ומיהו בית הדשן ודאי קשה דנהי דשלשה מחנות הוי כמאן דכתיב בגופיה בית הדשן לא כתיב בגופיה דאפשר חוץ לג' מחנות שלא במקום דשן ואם כן הא דבעי מקום דשן הוי דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש ושמא גם זה חשוב גילוי מילתא בעלמא היא דכל הנשרפין חוץ לשלש מחנות נשרפין במקום הדשן (אחר) השתא אתי שפיר שעיר יוה"כ דלא איתקש לפר העלם אי נמי כולהו ילפינן בית הדשן בג"ש דמחוץ למחנה מכהן משיח ואין לפרש דאתי מריבויא דחטאת חטאת דכתיב בפר ושעיר של יום הכפורים דדרשינן לקמן בסוף התערובת (זבחים דף פג.) ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו מה ת"ל חטאת חטאת שיכול דאין לי דמטמא בגדים ונשרפין בבית הדשן אלא אלו בלבד מנין לרבות פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים ת"ל חטאת חטאת דברי רבי יהודה דעל כרחין נשרפין אבית הדשן כדי נסבה דהא עיקר על שפך הדשן בפר כהן משיח כתיב אלא משום מטמא בגדים נקט דלא כתיב בהו וכן מוכיח דר' מאיר פליג עליה וקאמר אינו צריך הרי הוא אומר לכפר שאין תלמוד לומר לכפר לימד על כל המתכפרים בפנים ששורפן מטמא בגדים ושמא כי היכי דיליף מריבויא דחטאת חטאת טומאת בגדים בכולהו מפר ושעיר של יום הכפורים הכי נמי הוה יליף מינייהו מההוא ריבויא גופיה בית הדשן מפר ושעיר של יום הכפורים:
גמ׳ וְנִיתְנֵי נַמִי: וְקִיבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן! כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲשַׁם מְצוֹרָע דְּקִיבּוּל דָּמוֹ בַּיָּד הוּא – שַׁיְירֵיהּ.
על המשפט הראשון במשנה: קדשי קדשים שחיטתן בצפון, שואלים: וניתני נמי [ושישנה גם כן]: וקיבול דמן בכלי שרת בצפון, השווה בכל קדשי הקדשים! ומשיבים: כיון דאיכא [שיש] בין קדשי הקדשים אשם מצורע, שקיבול דמו ביד הוא, שמקבל הכהן חלק מדמו ביד, שייריה [שייר אותו] את הדין הזה, ולא הביאו במשנה.
רש"י
מתנה אחת מהן מעכבת כדאמרן בפ' בית שמאי (לעיל זבחים לט.) מועשה כאשר עשה:
אלו ואלו של יום הכפורים ושאר הנשרפין:
נשרפין אבית הדשן למקום שמוציאין שם את הדשן של מזבח החיצון דכתיב ביה והוציא את הדשן אל מחוץ למחנה (ויקרא ו) ובפרים הנשרפים כתיב אל שפך הדשן (שם ד) ושל יום הכפורים הקישו לפר העלם כדאמרינן בפרק ב"ש (לעיל זבחים לט.) לפר זה פר יום הכפורים:
וְלָא? וְהָא קָתָנֵי לָהּ לְקַמָּן: אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע – שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן, וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן!
ומקשים: וכי לא שנה שמקבל דמו של אשם מצורע בכלי? והא קתני לה לקמן [והרי שנה את הדבר הזה במשנה לפנינו, בהמשך]: אשם נזיר ואשם מצורע — שחיטתן בצפון, וקבול דמן בכלי שרת בצפון!
רש"י
גמ' וניתני נמי ברישא גבי סתם של קדשי קדשים וקבול דמן כי היכי דתנא שחיטתן:
אשם מצורע קיבול דמו ביד כדיליף לקמן שמקבל דמו לתוך כפו:
שייריה משום דלא פסיקא ליה למיתנייה בהדי כללי דשאר קדשים שכל קבול דמן בכלי:
מֵעִיקָּרָא סָבַר: קִיבּוּל דָּמוֹ בַּיָּד הוּא, שַׁיְירֵיהּ. וְכֵיוָן דְּלָא סַגֵּי לֵיהּ אֶלָּא בִּכְלִי – הֲדַר תַּנְיֵיהּ.
ומשיבים: מעיקרא [מתחילה] כששנה את משנתנו, סבר: קיבול דמו של אשם מצורע הרי גם ביד הוא, ולכן שייריה [שייר אותו], וכיון שבאמת לא סגי ליה [אפשר לו] אלא שיקבלו את דמו גם בכלי, הדר תנייה [חזר ושנה אותו].
דְּתַנְיָא: ״וְלָקַח״, יָכוֹל בִּכְלִי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְנָתַן״, מַה נְּתִינָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן – אַף לְקִיחָה בְּעַצְמוֹ שֶׁל כֹּהֵן.
דתניא [ששנויה ברייתא]: "ולקח הכהן מדם האשם" (ויקרא יד, יד) — יכול יקח את הדם הזה בכלי? תלמוד לומר מיד אחר כך: "ונתן הכהן על תנוך אוזן המיטהר וגו'" (ויקרא יד, יד), מה נתינה בעצמו (בגופו) של כהן שנותן את הדם באצבעו, וכפי שלמדו מנתינת השמן על המצורע — אף לקיחה של הדם, קבלתו, בעצמו של כהן.
רש"י
וכיון דלא סגי ליה נמי בלא קבלת כלי כדיליף לקמן שני כהנים מקבלין את דמו אחד ביד ואחד בכלי הדר תנייה בהדיא ולא כללו:
תוספות
מה נתינה בעצמו של כהן פי' בקונטרס מדכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מינייהו ותימה א"כ הוי היקשא מבנין אב ולקמן (זבחים דף נא.) מיבעיא לן אי דבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בהיקש ונראה לי לקיחה מנתינה נמי הוי בנין אב וילפינן מנתינה דידיה ולא מנתינה דשאר קרבנות ולקמן אמרינן דילפינן שפיר בנין אב מבנין אב. ברו"ך:
אף לקיחה ולקח מדם האשם בעצמו של כהן תימה דגבי חטאת נמי כתיב (ויקרא ד׳:כ״ה) ולקח ונתן ולא אמר מה נתינה בעצמו של כהן אף לקיחה בעצמו של כהן ושמא הכא דריש משום דמייתר דכתיב במצורע (שם יד) עשיר ועני ואע"ג דבתורת כהנים דריש מקמאי אבתרא סמיך ונראה לי דבחטאת כתיב ולקח מדם החטאת באצבעו ונתן אם כן לאו בידו מקבל דבאצבע לא אפשר לקבל אלא על כרחין בכלי קאמר ואצבעו היינו דעביד אוזן לשפת מזרק כדאמר לעיל פרק שני (זבחים דף כד.) אבל באשם לא כתיב באצבע ומשום דלא נימא ולקח באצבעו היינו וטבל דוקא ולא מיירי בקבלה להכי איצטריך לגזירה שוה דגמרינן מויקח חצי הדם וישם באגנות בת"כ. ברו"ך:
יָכוֹל אַף לַמִּזְבֵּחַ כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא״, מָה חַטָּאת טְעוּנָה כְּלִי – אַף אָשָׁם טָעוּן כְּלִי. נִמְצֵאתָ אַתָּה אוֹמֵר: אֲשַׁם מְצוֹרָע שְׁנֵי כֹהֲנִים מְקַבְּלִין אֶת דָּמוֹ, אֶחָד בַּיָּד וְאֶחָד בִּכְלִי, זֶה שֶׁקִּיבְּלוֹ בִּכְלִי – בָּא לוֹ אֵצֶל מִזְבֵּחַ, וְזֶה שֶׁקִּיבְּלוֹ בַּיָּד – בָּא לוֹ אֵצֶל מְצוֹרָע.
יכול אף למזבח כן? כלומר, שאף לצורך זריקת הדם על המזבח יקח את הדם בידו? תלמוד לומר: "כי כחטאת האשם הוא" (ויקרא יד, יג), ללמד: מה חטאת טעונה כלי לקבלה, אף אשם טעון כלי. נמצאת אתה אומר: אשם מצורע שני כהנים מקבלין את דמו, אחד מקבל ביד ואחד בכלי, זה שקיבלו בכלי בא לו אצל מזבח ומזה, וזה שקיבלו ביד בא לו אצל מצורע ונותן מן הדם על תנוך אוזנו ועל בהונותיו.
רש"י
ולקח באשם מצורע כתיב ולקח הכהן מדם האשם ונתן על תנוך וגו' (ויקרא י״ד:כ״ה) מה נתינה בעצמו של כהן באצבעו דכתיב אצבע גבי שמן ויליף דם מיניה:
תוספות
מה חטאת טעונה כלי כו' פירש בקונטרס דילפינן לקיחה לקיחה בתורת כהנים כתיב בחטאת ולקח הכהן מדם החטאת וכתיב בעולת סיני ויקח משה חצי הדם וישם באגנות ותימה הוה ליה דבר הלמד בגזירה שוה חוזר ומלמד בהיקשא דכחטאת האשם ובעיא היא לקמן (זבחים דף נ.) ולא איפשיטא למאן דאמר בתר מלמד אזלינן ומיהו בחנם פירש בקונטרס דילפינן לקיחה לקיחה דלקמן בסוף דם חטאת (זבחים דף צז:) משמע דאתיא בהיקשא דזאת התורה מזבחי שלמי ציבור דקאמר מה עולה טעונה כלי אף כל טעון כלי מאי כלי אילימא מזרק בזבחי שלמי ציבור נמי כתיב ויקח משה חצי הדם וישם באגנות פירוש וכיון דהדר איתקש כולהו לשלמים דכתיב בהאי קרא וילפינן מיניה התם מה שלמים מפגלין ומתפגלין כלי נמי תילף משלמים דהתם נמי שלמים הוו בסיני ומיהו מכל מקום קשה עדיין דהוה ליה דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בהיקש יש לומר דבההוא היקשא דוזאת התורה כתב נמי אשם ואיתקוש כמו של שלמים וכל אשמות בכלל אפילו אשם מצורע אלא דהוה אמינא דמעטיה קרא מקבלת כלי ונדרשיה ביד דבעצמו של כהן הלכך אתא כחטאת האשם לגלויי דלא בא הכתוב להוציאו מקבלת כלי לגמרי וקשה גזירה שוה דלקיחה מסיני למה לי לילף כולהו משלמים יש לומר דחטאת ילפינן משלמים לקבלת כלי מהיקשא וגזירה שוה דלקיחה לקיחה איצטריך למיהוי כמאן דכתיב בגופיה דחטאת והדר ילפינן אשם מחטאת בהיקשא דכחטאת האשם ולא גמרינן מעיקרא אשם משלמים בהיקישא דזאת התורה כדילפינן לענין פיגול דאם כן גזרה שוה דלקיחה לקיחה למה [לי]: