הֲרֵי לוֹג [הַבָּא] בִּפְנֵי עַצְמוֹ, דִּלְכוּלֵּי עָלְמָא מַתְּנוֹתָיו שָׁרוּ לֵיהּ – וְלָא מְפַגְּלִין לֵיהּ! דְּתַנְיָא: לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע – חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, מִפְּנֵי שֶׁדָּם מַתִּירוֹ לִבְהוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

הרי לוג שמן הבא בפני עצמו, שהביאו המצורע לאחר שהביא קרבנו, דלכולי עלמא [שלדעת הכל] מתנותיו של הלוג עצמו שרו ליה [מתירות אותו] לכהנים, ולמרות זאת לא מפגלין ליה [אינן מפגלות אותו]! דתניא [ששנויה ברייתא]: לוג שמן של מצורע חייבין עליו משום פיגול, מפני שדם מתירו לבהונות, דברי ר' מאיר.

אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי מֵאִיר: וַהֲלֹא אָדָם מֵבִיא אֲשָׁמוֹ עַכְשָׁיו, וְלוֹג מִיכָּן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים! אָמַר לָהֶן: אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא בַּבָּא עִם הָאָשָׁם.

אמרו לו לר' מאיר: והלא אדם מביא אשמו עכשיו, ולוג שמן מיכן ועד עשרה ימים, משמע שלא הדם הוא המתיר! אמר להן ר' מאיר: אף אני לא אמרתי שחייבים על אכילת לוג שמן משום פיגול אלא בלוג הבא עם האשם. הרי שאפילו לדעת ר' מאיר הסבור שמפגלים בלוג שמן — לא מתנותיו מפגלות אותו, אלא דם האשם!

אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: לְעוֹלָם רַבִּי מֵאִיר הִיא, וּסְמֵי מִיכָּן נְסָכִים. אָמַר אַבַּיֵי: לְעוֹלָם לָא תִּסְמֵי, וְתָנָא לוֹג הַבָּא עִם הָאָשָׁם, וְהוּא הַדִּין לִנְסָכִים הַבָּאִין עִם הַזֶּבַח. וַהֲדַר תָּנָא נְסָכִים הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן, וְהוּא הַדִּין לְלוֹג הַבָּא לִפְנֵי עַצְמוֹ.

אלא אמר ר' ירמיה: לעולם ברייתא זו שיטת ר' מאיר היא, וסמי [ומחוק] מיכן מנחת נסכים מרשימת הדברים שאין בהם פיגול, כדי שלא תהיה סתירה. אמר אביי: לעולם לא תסמי [אל תמחק], ותנא [והתנא שונה] לוג הבא עם האשם, והוא הדין לנסכים הבאין עם הזבח, שסבור ר' מאיר שמפגלים בהם. והדר תנא [וחוזר ושונה] נסכים הבאין בפני עצמן שאין מפגלים בהם, והוא הדין ללוג הבא לפני עצמו.

״חַטַּאת הָעוֹף – דָּמָהּ מַתִּיר אֶת בְּשָׂרָהּ לַכֹּהֲנִים״. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּתָנֵי לֵוִי.

שנינו במשנה: חטאת העוף — דמה מתיר את בשרה לכהנים. ומבררים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שבשרה נאכל לכהנים? ומביאים לענין זה ברייתא דתני [ששנה] לוי על הכתוב בענין מתנות כהונה: "וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש כל קרבנם לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם אשר ישיבו לי קדש קדשים לך הוא ולבניך" (במדבר יח, ט), והברייתא מסבירה מה באה לרבות התוספת "כל" בכל אחד מן הפרטים שבפסוק זה:

״כָּל קָרְבָּנָם״ – לְרַבּוֹת לוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצוֹרָע. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: ״מִן הָאֵשׁ״ כָּתַב רַחֲמָנָא, וְהַאי לָאו מוֹתָר מִן הָאֵשׁ הוּא – קָא מַשְׁמַע לָן.

"כל קרבנם" — לרבות לוג שמן של מצורע, שניתן לכהנים למאכל. ומסבירה הגמרא מדוע יש צורך בריבוי מיוחד: כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: "מן האש" כתב רחמנא [כתבה התורה] בפסוק זה, והאי [וזה] לוג השמן, למרות שהוא קרבן, לאו [לא] מותר מן האש הוא, שהרי לא הועלה ממנו דבר על המזבח, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת הוא לכהנים.

״לְכָל מִנְחָתָם״ – לְרַבּוֹת מִנְחַת עוֹמֶר וּמִנְחַת הַקְּנָאוֹת. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: ״וְאָכְלוּ אוֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם״, וּמִנְחַת הָעוֹמֶר – לְהַתִּיר אָתְיָא, וּמִנְחַת קְנָאוֹת – לְבָרֵר עָוֹן קָאָתְיָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

וממשיכה הברייתא: "לכל מנחתם" — לרבות מנחת עומר ומנחת הקנאות (מנחת סוטה). ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], כי הואיל ונאמר לגבי אכילת הכהנים מן הקדשים: "ואכלו אותם אשר כפר בהם" (שמות כט, לג), ואם כן, רק דבר הבא לכפר ניתן להם לאכילה, ואלה אינם באים לכפר, כי מנחת העומר להתיר את התבואה החדשה אתיא [באה], ומנחת קנאות לברר עון קאתיא [באה], כחלק מבדיקת המים המאררים, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שאף אלה בכלל המנחות הנאכלות לכהנים.

״וּלְכָל חַטָּאתָם״ – לְרַבּוֹת חַטַּאת הָעוֹף. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: נְבֵילָה הִיא.

וממשיכה הברייתא: "ולכל חטאתם" — לרבות חטאת העוף. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאינה נאכלת לפי שנבילה היא, שהרי היא נמלקת מן העורף (ויקרא ה, ח) ואינה נשחטת מן הצואר, כדין עוף של חולין, על כן משמיע לנו שהיא נאכלת לכהנים.

״לְכָל אֲשָׁמָם״ – לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: לְהַכְשִׁיר קָאָתוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

"לכל אשמם" — לרבות אשם נזיר שנטמא, ואשם מצורע. ומסבירים: סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] שאינם ניתנים לכהנים לאכילה, כיון שלהכשיר קאתו [הם באים] ולא לכפר, כי אשם נזיר מכשירו להתחיל מחדש את נזירותו, ואשם מצורע מכשירו לאכול קדשים, והרי נאמר "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט, לג), קא משמע לן [משמיע לנו] שהם נאכלים לכהנים.

אֲשַׁם מְצוֹרָע בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא: לְרַבּוֹת אֲשַׁם נָזִיר כַּאֲשַׁם מְצוֹרָע.

ושואלים: אשם מצורע כיצד יכול היית לומר שאין אוכלים אותו? בהדיא כתיב ביה [במפורש כתוב בו] שהכהנים אוכלים אותו (ויקרא יד, יג)! אלא, כוונת הדברים היא: לרבות אשם נזיר, לומר שדינו כאשם מצורע.

״אֲשֶׁר יָשִׁיבוּ״ – זֶה גֶּזֶל הַגֵּר, ״לְךָ הוּא״ – שֶׁלְּךָ יִהְיֶה, אֲפִילּוּ לְקַדֵּשׁ בּוֹ אֶת הָאִשָּׁה.

וממשיכה הברייתא: מה שנאמר "אשר ישיבו" — זה גזל הגר שהגוזל מאת הגר שאין יורשים כלל, צריך לתת לכהנים את הקרן והחומש, ונאמר כאן: "לך הוא" — כלומר שלך יהיה, ויהא כשלך לכל דבר, אפילו לקדש בו את האשה.

תַּנְיָא, רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי: פִּיגֵּל בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ – פִּיגֵּל, בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים – לֹא פִּיגֵּל.

ובענין פיגול בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, שדמם ניתן על מזבח הפנימי, שלדעת התנא של משנתנו מפגלים בעבודתם, ולדעת ר' שמעון במשנה אין בהם פיגול, תניא [שנויה ברייתא], ובה דעה נוספת. ר' אלעזר אומר משום (בשם) ר' יוסי הגלילי: אם פיגל בפרים הנשרפים ובשעירים הנשרפים בדבר הנעשה בחוץ (בעזרה) — פיגל, אם פיגל בדבר הנעשה בפנים (בהיכל או בקדש הקדשים) — לא פיגל,

כֵּיצַד? הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי שׁוֹחֵט לְהַזּוֹת מִדָּמוֹ לְמָחָר״ – לֹא פִּיגֵּל, שֶׁמַּחֲשָׁבָה בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בִּפְנִים לֹא פִּיגֵּל. הָיָה עוֹמֵד בִּפְנִים, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי מַזֶּה עַל מְנָת לְהַקְטִיר אֵימוּרִים וְלִשְׁפּוֹךְ שִׁירַיִם לְמָחָר״ – לֹא פִּיגֵּל, שֶׁמַּחֲשָׁבָה בִּפְנִים בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ.

כיצד? היה עומד בחוץ בזמן השחיטה, ואמר: "הריני שוחט להזות מדמו למחר בתוך ההיכל" — לא פיגל, שהמחשב מחשבה בחוץ בנוגע לדבר הנעשה בפנים לא פיגל. וכן היה עומד בפנים בזמן ההזאה, ואמר: "הריני מזה מדם החטאת על מנת להקטיר אימורים על המזבח החיצון ולשפוך שירים על יסוד המזבח החיצון למחר" — לא פיגל, מפני שחישב מחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ.

אֲבָל הָיָה עוֹמֵד בַּחוּץ, וְאָמַר: ״הֲרֵינִי שׁוֹחֵט לִשְׁפּוֹךְ שִׁירַיִם לְמָחָר״ אוֹ: ״לְהַקְטִיר אֵימוּרִים לְמָחָר״ – פִּיגֵּל, שֶׁמַּחֲשָׁבָה בַּחוּץ בְּדָבָר הַנַּעֲשֶׂה בַּחוּץ.

אבל היה עומד בחוץ בזמן השחיטה, ואמר: "הריני שוחט לשפוך שירים למחר או להקטיר אימורים למחר" — פיגל, שהיא מחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי קְרָא? ״כַּאֲשֶׁר יוּרָם מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים״, וְכִי מַה לָּמַדְנוּ מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים מֵעַתָּה?

אמר ר' יהושע בן לוי: מאי קרא [מה המקרא] המלמד על זה? שנאמר בהרמת האימורים מפר כהן משיח, שהוא אחד מן הפרים הנשרפים: "כאשר יורם משור זבח השלמים" (ויקרא ד, י), וכי מה למדנו משור זבח השלמים מעתה? שהרי נתפרש בשור זה כל מה שנתפרש שם!

אֶלָּא: מַקִּישׁ פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ לְשׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים, מַה שּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים – עַד שֶׁיְּהוּ מַעֲשָׂיו וּמַחְשְׁבוֹתָיו עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, אַף פַּר כֹּהֵן מָשִׁיחַ – עַד שֶׁיְּהוּ מַחְשְׁבוֹתָיו וּמַעֲשָׂיו עַל הַמִּזְבֵּחַ הַחִיצוֹן.

אלא מקיש (משווה הכתוב) פר כהן משיח לשור זבח השלמים, מה שור זבח השלמים אין בו פיגול עד שיהו מעשיו ומחשבותיו על מזבח החיצון שהרי שם זובחים אותו — אף פר כהן משיח אין בו פיגול עד שיהו מחשבותיו ומעשיו על המזבח החיצון.

אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֶלְעָזָר שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב: הלכה כר' אלעזר שאמר משום ר' יוסי.

אֲמַר רָבָא:

אמר רבא: