אֵבֶר דִּמְחַבַּר, אֲבָל קוֹמֶץ דְּמִיפְרַת – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

כגון אבר דמחבר [שהוא מחובר], שהוא יחידה אחת, ואפשר לומר שכיון שחלק ממנו נשרף הרי כולו כבר "לחמו של מזבח", ויעלה כולו, אבל קומץ דמיפרת [שהוא מפורד], שמא מה שמשלה בו האש חוזרים ומעלים, והשאר אימא [אמור] שלא יעלה, קא משמע לן [משמיע לנו] שגם בקומץ הדין כן, ויעלה כולו.

אָמַר רַב אַחַאי: הִלְכָּךְ, הַאי קוֹמֶץ פִּיגּוּל דְּפַלְגֵיהּ מַחֵית אַאַרְעָא וּפַלְגֵיהּ אַסְּקֵיהּ אַמַּעֲרָכָה, וּמָשְׁלָה בּוֹ הָאוּר – מַסֵּיקְנָא לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ לְכַתְּחִלָּה.

אמר רב אחאי: הלכך [משום כך], שהקומץ נחשב כדבר אחד, האי [זה] קומץ פיגול דפלגיה מחית אארעא [שחציו מונח על הקרקע] ופלגיה אסקיה [וחציו העלהו] למערכה, ומשלה בו האור — מסיקנא ליה לכוליה [מעלים אותו את כולו] לכתחלה.

אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַפִּיגּוּל וְהַנּוֹתָר וְהַטָּמֵא שֶׁהֶעֱלָן לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ – פָּקַע אִיסּוּר מֵהֶן. אֲמַר רַב חִסְדָּא: מָרֵי דִּיכִי! מִזְבֵּחַ מִקְוֵה טָהֳרָה?! אָמַר רַבִּי זֵירָא: שֶׁמָּשְׁלָה בָּהֶן הָאוּר.

אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן: הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח — פקע איסור מהן. אמר רב חסדא בתמיהה: מרי דיכי [בעל ההלכה הזו], וכי מזבח מקוה טהרה הוא שמטהר את הטמא?! אמר ר' זירא: מדובר במקרה שמשלה בהן האור, ואז הם בטלים מאיסורם הראשון.

מְתִיב רַבִּי יִצְחָק בַּר בִּיסְנָא: אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – מִי שֶׁטּוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, יָצָא בָּשָׂר שֶׁאֵין טוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ; וְאִם אִיתָא – הֲרֵי טוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ עַל יְדֵי הָאוּר!

מתיב [מקשה] על כך ר' יצחק בר ביסנא מברייתא, שבה שנינו: אחרים אומרים: הכתוב "וטמאתו עליו" (ויקרא ז, כ), מדבר במי שטומאה פורחת ממנו כלומר, שעכשיו היא עליו, ויכולה לצאת ממנו על ידי מקוה, והוא אדם שנטמא. יצא בשר קדשים שנטמא, שאינו בכלל כתוב זה, לפי שאין טומאה פורחת ממנו שאם נטמא אין לו טהרה. ואם איתא [יש] מקום לדברי ר' יוחנן, הרי גם בשר טומאה פורחת ממנו על ידי האור של המזבח!

אָמַר רָבָא: עַל יְדֵי מִקְוֶה קָאָמְרִינַן. מִידֵי מִקְוֶה כְּתִיב? אֶלָּא אָמַר רַב פַּפָּא: בִּבְשַׂר שְׁלָמִים עָסְקִינַן, דְּלָא חֲזִי לְהַקְרָבָה.

אמר רבא: מה שנאמר שם שטומאה פורחת ממנו — על ידי מקוה קאמרינן [אומרים אנו], ולא בדרך אחרת. ומקשים: מידי [וכי] מקוה כתיב [כתוב שם]? הלוא נאמר בדרך הכללה שטומאה פורחת ממנו! אלא אמר רב פפא: בבשר שלמים עסקינן [עוסקים אנו] באותו כתוב, דלא חזי [שהוא אינו ראוי] להקרבה, שבשר השלמים נאכל ואינו עולה למזבח, ואין העלאתו על המזבח מועילה להפקיע את טומאתו.

רָבִינָא אָמַר: ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – מִי שֶׁטּוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם; יָצָא בָּשָׂר, דָּבָר שֶׁאֵין טוּמְאָה פּוֹרַחַת כְּשֶׁהוּא שָׁלֵם, אֶלָּא כְּשֶׁהוּא חָסֵר.

רבינא אמר: גם אם טומאה פוקעת מבשר שעלה על המזבח, פסוק זה אינו מדבר עליו, כי "וטמאתו עליו" כוונתו מי שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם, ש"עליו" משמעו — כמות שהוא, בשלמותו, יצא בשר שהוא דבר שאין טומאה פורחת כשהוא שלם, אלא כשהוא חסר, כשמושל בו האור על המזבח.

גּוּפָא: ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

גופא [ודנים לגופה] של הברייתא שהבאנו קודם, שבה מנסים חכמים להוכיח כי הכתוב "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה" (ויקרא ז, כ), מדבר בטמא האוכל בשר שלמים. וכך שנויה הברייתא: "וטמאתו עליו" — בטומאת הגוף טומאת האדם האוכל (ולא טומאת הבשר הנאכל) הכתוב מדבר.

אַתָּה אוֹמֵר: בְּטוּמְאַת הַגּוּף, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּטוּמְאַת בָּשָׂר? נֶאֱמַר כָּאן: ״טֻמְאָתוֹ״ וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: ״טֻמְאָתוֹ (עָלָיו) [בוֹ]״, מַה לְּהַלָּן בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר – אַף כָּאן בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

ויש לשאול: אתה אומר: בטומאת הגוף, או אינו אלא מדובר בטומאת בשר, שהרי "הנפש" היא לשון נקבה, והבשר הוא לשון זכר, ולפיכך משמע שהבשר הוא הטמא! נאמר כאן: "טמאתו עליו", ונאמר להלן: "טמאתו (עליו) [בו]", ("כל הנוגע במת... ולא יתחטא... טמא יהיה עוד טומאתו בו", במדבר יט, יג), מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר, אף כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנֶאֶמְרוּ קֳדָשִׁים בִּלְשׁוֹן רַבִּים, וְנֶאֶמְרָה טוּמְאָה בִּלְשׁוֹן יָחִיד – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר. רַבִּי אוֹמֵר: ״וְאָכַל״ – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר. אֲחֵרִים אָמְרוּ: ״וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו״ – מִי שֶׁטּוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ, יָצָא בָּשָׂר שֶׁאֵין טוּמְאָה פּוֹרַחַת מִמֶּנּוּ.

ר' יוסי אומר ראיה אחרת: הואיל ונאמרו בפסוק זה (ויקרא ז, כ) קדשים בלשון רבים ("שלמים") ונאמרה טומאה בלשון יחיד ("עליו"), משמע כי "וטומאתו עליו" בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת השלמים. רבי אומר ראיה אחרת: נאמר בפסוק שאחר כך "ואכל", "ונפש כי תגע בכל טמא... ואכל מבשר זבח השלמים" (ויקרא ז, כא), ומכאן שבטומאת הגוף הכתוב מדבר. אחרים אמרו: הביטוי "וטמאתו עליו" הוא עצמו מוכיח שמדובר במי שטומאה פורחת ממנו כגון אדם, שעכשיו טומאתו עליו, ויכולה היא לסור מעליו, יצא מכלל זה בשר שלאחר שנטמא אין טומאה פורחת ממנו. עד כאן לשון הברייתא, ומעתה דנים בה.

אָמַר מָר: רַבִּי אוֹמֵר: ״וְאָכַל״ – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר. מַאי מַשְׁמַע? אָמַר רָבָא: כָּל קְרָא דְּלָא מְפָרֵשׁ לֵיהּ רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי, וְכָל מַתְנִיתָא דְּלָא מְפָרְשָׁא לָהּ רַב זְעֵירִי – לָא מִיפַּרְשָׁא.

אמר מר [החכם], רבי אומר: "ואכל" — בטומאת הגוף הכתוב מדבר. ותוהים: מאי משמע [מה המשמעות], כלומר, מה משמעה של הוכחה זו מפסוק אחר? ומביאים בענין זה מה שאמר רבא: כל קרא דלא מפרש ליה [מקרא שאין מפרש אותו] רב יצחק בר אבודימי, וכל מתניתא דלא מפרשא לה [וכל משנה, ברייתא, שאין מפרש אותה] (רב) זעירי — לא מיפרשא [אינה מתפרשת], שהם הפרשנים הגדולים למקרא ולמשנה.

הָכִי אָמַר רַב יִצְחָק בַּר אֲבוּדִימִי: הוֹאִיל וּפָתַח הַכָּתוּב בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה וְסִיֵּים בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה, וּלְשׁוֹן זָכָר בָּאֶמְצַע – בְּטוּמְאַת הַגּוּף הַכָּתוּב מְדַבֵּר.

הכי [כך] אמר ר' יצחק בר אבודימי: בפסוק הבא (אליו התייחס רבי) נאמר "ונפש כי תגע בכל טמא... ואכל מבשר זבח השלמים... ונכרתה הנפש ההיא מעמיה", ובהתאם לכך נפרש כי גם בפסוק הקודם שאנו דנים בו, הואיל ופתח בו הכתוב בלשון נקבה ("והנפש") וסיים בלשון נקבה ("ונכרתה") ולשון זכר באמצע ("וטמאתו עליו"), משמע שבטומאת הגוף הכתוב מדבר.

מַתְנִיתָא – דְּתַנְיָא: אִם נֶאֶמְרוּ קַלּוֹת לָמָּה נֶאֶמְרוּ חֲמוּרוֹת, וְאִם נֶאֱמַר חֲמוּרוֹת לָמָּה נֶאֱמַר קַלּוֹת? אִם נֶאֱמַר קַלּוֹת וְלֹא חֲמוּרוֹת, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל הַקַּלּוֹת בְּלָאו וְעַל הַחֲמוּרוֹת בְּמִיתָה – לְכָךְ נֶאֱמַר חֲמוּרוֹת. וְאִם נֶאֱמַר חֲמוּרוֹת וְלֹא נֶאֶמְרוּ קַלּוֹת, הָיִיתִי אוֹמֵר: עַל הַחֲמוּרוֹת יְהֵא חַיָּיב, וְעַל הַקַּלּוֹת יְהֵא פָּטוּר – לְכָךְ נֶאֱמַר קַלּוֹת.

מתניתא [הברייתא] שרבא רומז לפירושו של זעירי עליה, אף היא באותו נושא של אכילת קדשים בטומאת הגוף. דתניא [ששנויה ברייתא] בענין זה: אם נאמרו קלות למה נאמרו חמורות, ואם נאמר חמורות למה נאמר קלות? אם נאמר קלות ולא חמורות, הייתי אומר: על הקלות יהא חייב רק באיסור לאו (ובעונש מלקות) ועל החמורות יתחייב במיתה, לכך נאמר חמורות. ואם נאמר חמורות ולא נאמרו קלות, הייתי אומר: על החמורות יהא חייב ועל הקלות יהא פטור לגמרי, לכך נאמר קלות. ברייתא זו סתומה היא, שאף שיודעים אנו שהיא עוסקת באכילת קדשים בטומאה, אין זה ברור בדיוק למה היא מתייחסת.

מַאי ״קַלּוֹת״ וּמַאי ״חֲמוּרוֹת״? אִילֵימָא ״קַלּוֹת״ – מַעֲשֵׂר, ״חֲמוּרוֹת״ – תְּרוּמָה; הָיִיתִי אוֹמֵר בְּמִיתָה? הָשְׁתָּא נַמִי הָא בְּמִיתָה!

ומבררים: מאי [מהן] הקלות ומאי [ומהן] החמורות? אילימא [אם תאמר] שקלות הן אכילת מעשר שני בטומאת הגוף, חמורות הן אכילת תרומה בטומאת הגוף, ואילו היה נאמר בתורה האיסור רק באכילת מעשר ולא בתרומה, הייתי אומר שהאוכל תרומה הוא במיתה? והרי השתא נמי [עכשיו גם כן] שנאמר הכתוב בתרומה, הא [הרי זו ההלכה] שהאוכל תרומה בטומאת הגוף דינו במיתה בידי שמים!

[וְתוּ], וְאִי לֹא נֶאֱמַר הָיִיתִי אוֹמֵר בְּמִיתָה? דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן!

ותו [ועוד] יש להקשות על הברייתא לפירוש זה: ואי [ואם] לא נאמר חמורות אלא קלות, הייתי אומר שעונשן של החמורות במיתה? כיצד אפשר לומר כך? הלוא כלל הוא בדיני קל וחומר, דיו לבא מן הדין להיות כנדון שאם למדים חמורות מקלות בקל וחומר, אין להחמיר בנדון יותר מן המקור. ואם דינו של טמא האוכל מעשר בלאו, כלומר בעונש מלקות — לא היה דינה של תרומה חמור ממנו!

אֶלָּא: ״קַלּוֹת״ – טוּמְאַת שֶׁרֶץ, ״חֲמוּרוֹת״ – טוּמְאַת מֵת;

אלא, צריך לפרש שקלות הן טומאת שרץ, חמורות הן טומאת מת, שכן הכתוב באותה פרשה מונה את שתיהן: "והנוגע בכל טמא נפש... או איש אשר יגע בכל שרץ" (ויקרא ז, ה).

וּבְמַאי? אִי בִּתְרוּמָה – אִידִי וְאִידִי הוּא בְּמִיתָה! וְתוּ, לְכָךְ נֶאֶמְרוּ חֲמוּרוֹת דִּבְלָאו? הָא בְּמִיתָה הִיא! (וְאִי לֹא נֶאֱמַר הָיִיתִי אוֹמֵר בְּמִיתָה? דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן!)

ונברר: ובמאי [במה] מדובר? אי [אם] מדובר בתרומה — אידי ואידי [זה וזה] הוא במיתה, שאין הבדל בהלכה במה נטמאו, אלא כל טמא האוכל תרומה חייב מיתה! ותו [ועוד], כיצד ניתן לפרש מה שנאמר שם: לכך נאמרו חמורות — לומר שאינן במיתה, וכוונת הדברים שהן באיסור לאו (לא תעשה)? הא [הרי] תרומה במיתה היא! (ואי [ואם] לא נאמר הייתי אומר במיתה? דיו לבא מן הדין להיות כנדון!) הרי שלא ניתן לפרש קלות וחמורות באופן זה לגבי תרומה.

וְאִי בַּאֲכִילַת מַעֲשֵׂר,

ואי [ואם] באכילת מעשר מדובר, גם על כך קשה: