אֲבָל יוֹתֶרֶת וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת, דְּלָא כְּתִיבָן בְּגוּפֵיהּ – אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לָן.

אבל יותרת ושתי כליות, דלא כתיבן בגופיה [שאינן כתובות בו עצמו] בפר העלם דבר — אימא [אמור] שלא יילמדו ממנו, על כן קא משמע לן [משמיע לנו] בהיקש נוסף שגם לענין זה שניהם שווים.

אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן לְרַב פַּפָּא: וְהָא תַּנָּא, ״פַּר יוֹם הַכִּפּוּרִים לְכָל מַה שֶּׁאָמַר בָּעִנְיָן״ קָאָמַר! תַּנָּאֵי הִיא, תַּנָּא דְּבֵי רַב מְרַבֵּי הָכִי, תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לָא מְרַבֵּי הָכִי.

אמר ליה [לו] רב הונא בריה [בנו] של רב נתן לרב פפא: והא [והרי] התנא, "פר יום הכפורים לכל מה שאמר בענין" קאמר [אומר], שלמדים את כל האמור בפר העלם דבר מהיקש אחד! ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא לגבי דרך הדרשה בענין זה, תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של רב מרבי הכי [מרבה כך] בהיקש אחד, ואילו תנא דבי [התנא מבית מדרשו] של ר' ישמעאל לא מרבי הכי [אינו מרבה כך], וסבור שצריך לימוד נוסף לענין יותרת וכליות.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה נֶאֶמְרוּ יוֹתֶרֶת וּשְׁתֵּי כְלָיוֹת בְּפַר כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְלֹא נֶאֶמְרוּ בְּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁזָּעַם עַל אוֹהֲבוֹ, וּמִיעֵט בְּסִרְחוֹנוֹ מִפְּנֵי חִיבָּתוֹ.

אגב הדיון בהלכות אלו מביאים: תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מפני מה נאמרו יותרת ושתי כליות בפר כהן משיח, ולא נאמרו בפר העלם דבר של צבור? משל למלך בשר ודם שזעם על אוהבו שחטא כלפיו, ומיעט בסרחונו כלומר מיעט לדבר על קלקלתו מפני חיבתו. וכך עם ישראל הם אהוביו של הקדוש ברוך הוא, ולכן ממעט בפרטים הנוגעים לקרבן חטאתם.

וְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מִפְּנֵי מָה נֶאֶמְרָה ״פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ״ בְּפַר כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וְלֹא נֶאֱמַר בְּפַר הֶעְלֵם דָּבָר שֶׁל צִבּוּר? מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁסָּרְחָה עָלָיו מְדִינָה, אִם מִיעוּטָהּ סָרְחָה – פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ מִתְקַיֶּימֶת, אִם רוּבָּהּ סָרְחָה – אֵין פָּמַלְיָא שֶׁלּוֹ מִתְקַיֶּימֶת.

ועוד תנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מפני מה נאמרה "והזה... את פני פרכת הקדש" (ויקרא ד, ו) בהזאת דמו של פר כהן משיח, ולא נאמר בפר העלם דבר של צבור, ששם נאמר רק "והזה את פני הפרוכת" (ויקרא ד, יז)? משל למלך בשר ודם שסרחה (חטאה) עליו מדינה, אם מיעוטה סרחה — פמליא שלו מתקיימת, הריהו ממשיך לנהוג עם הקרובים אליו כרגיל, אבל אם רובה של המדינה סרחה — אין פמליא שלו מתקיימת, וגם הקרובים אליו אינם נפגשים עמו ממש, כרגיל. וכך כאשר העם כולו חוטא, אין הכהן המזה על הפרוכת נחשב כעומד ממש מול הקודש.

״לְפִיכָךְ אִם נָתַן כּוּלָּן כְּתִיקְנָן״ כו׳. תְּנַן הָתָם: פִּיגֵּל בַּקּוֹמֶץ וְלֹא בַּלְּבוֹנָה, בַּלְּבוֹנָה וְלֹא בַּקּוֹמֶץ, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת,

שנינו במשנה שכל מתנות הדם שעל מזבח הפנימי כולן מעכבות, לפיכך אם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה, במחשבת חוץ לזמנו — פסול ואין בו כרת. תנן התם [שנינו שם] במסכת מנחות, לגבי הקטרת הקומץ והלבונה, ששניהם מתירים את המנחה באכילה: אם פיגל בקומץ ולא בלבונה, בלבונה ולא בקומץ, שהקטיר אחד מהם על מנת לאכול את השיריים למחר, ר' מאיר אומר: פיגול הוא וחייבין עליו כרת,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין בּוֹ כָּרֵת עַד שֶׁיְּפַגֵּל בְּכָל הַמַּתִּיר.

וחכמים אומרים: אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, גם בקומץ וגם בלבונה.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לָא תֵּימָא טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר דְּקָסָבַר מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר, אֶלָּא הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁנָּתַן אֶת הַקּוֹמֶץ בְּמַחֲשָׁבָה, וְהַלְּבוֹנָה בִּשְׁתִיקָה; קָסָבַר: כָּל הָעוֹשֶׂה – עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה.

אמר ר' שמעון בן לקיש: לא תימא [אל תאמר] כי טעמא [הטעם] של ר' מאיר, שאמר שהוא פיגול, הריהו משום דקסבר [שהוא סבור] בכלל ש מפגלין גם אם חשב מחשבת חוץ לזמנו רק בחצי מתיר, אלא הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שתחילה נתן את הקומץ על המזבח כדי להקטירו במחשבה לאכול את השיריים למחר, ואחר כך נתן את הלבונה בשתיקה כלומר, בסתם. וטעם הדבר, כי קסבר [סבור] ר' מאיר: כל העושה — על דעת ראשונה הוא עושה, ומה שעשה בלבונה עשה על דעת מחשבת חוץ לזמנו שחישב תחילה בקומץ.

מִמַּאי – מִדְּקָתָנֵי: לְפִיכָךְ אִם נָתַן כּוּלָּן כְּתִיקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; הָא אַחַת שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ וְכוּלָּן כְּתִיקְנָן – פִּיגּוּל.

ממאי [ממה] מסיק, לומד ריש לקיש דבר זה? מדקתני [ממה ששונה] התנא במשנתנו: לפיכך אם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה — פסול ואין בו כרת, ונדייק מכאן: הא [אבל] אם נתן אחת בתחילה שלא כתיקנה, במחשבת חוץ לזמנו, וכולן כתיקנן — פיגול.

מַנִּי? אִילֵימָא רַבָּנַן – הָא אָמְרִי רַבָּנַן: אֵין מְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר! אֶלָּא רַבִּי מֵאִיר;

ונברר: מני [כשיטת מי היא]? אילימא רבנן [אם תאמר כשיטת חכמים] בענין מי שפיגל בקומץ ולא בלבונה — הא אמרי רבנן [הרי אמרו חכמים] בפירוש: אין מפגלין בחצי מתיר, והרי נתן מתנה אחת כתיקנה! אלא בהכרח שיטת ר' מאיר היא, שאמר כי גם אם פיגל בקומץ ולא בלבונה — פיגול הוא.

וְאִי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר מִשּׁוּם דִּמְפַגְּלִין בַּחֲצִי מַתִּיר הוּא – אֲפִילּוּ כִּדְקָתָנֵי נַמִי! לָאו מִשּׁוּם דְּקָסָבַר: כָּל הָעוֹשֶׂה – עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה?

ואולם אי טעמא [אם הטעם] של ר' מאיר משום שמפגלין בחצי מתיר הוא, אם כן אפילו כדקתני נמי [כפי ששונה התנא גם כן], כשנתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה — גם אז פיגול הוא לדעת ר' מאיר, שהרי פיגל בחצי מתיר! אלא לאו [האם לא] משום דקסבר [שהוא סבור]: כל העושה — על דעת ראשונה הוא עושה? ולפיכך, אם פיגל במתנה ראשונה — פיגול הוא, ואם ראשונה כתיקנה — אינו פיגול.

אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: לְעוֹלָם רַבָּנַן הִיא, וּמַאי ״כְּתִיקְנָן״ – כְּתִיקְנָן לְפִיגּוּל.

אמר ר' שמואל בר יצחק: לעולם אפשר לומר כי משנתנו שיטת רבנן [חכמים] היא, שאין מפגלים בחצי מחיר, ומאי [ומהו] "כתיקנן" שנאמר שם? כתיקנן לפיגול כלומר, שעשה אותן במחשבה שמפגלת. ומשמיעה לנו המשנה כי למרות שעשה את כל ההזאות הראשונות במחשבת פיגול — אין אומרים שהאחרונה שנעשתה בשתיקה נעשתה על דעת הראשונה.

וְהָא מִדְּקָתָנֵי: לְפִיכָךְ, אִם נָתַן כּוּלָּן כְּתִיקְנָן וְאַחַת שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָן – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, מִכְּלָל דְּ״תִיקְנָהּ״ לְהֶכְשֵׁירָהּ הוּא דַּאֲתָא!

ומקשים: והא מדקתני [והרי ממה ששנה]: לפיכך אם נתן כולן כתיקנן ואחת שלא כתיקנה — פסול ואין בו כרת, ומשמע שבגלל האחת שנעשתה שלא כתיקנה הוא נפסל, מכלל דברים אלה אתה למד שהביטוי "תיקנה" להכשירה הוא דאתא [להכשר הוא שבא], ולא לפיגול!

אָמַר רָבָא: מַאי ״שֶׁלֹּא כְּתִיקְנָהּ״ – חוּץ לִמְקוֹמוֹ. רַב אַשִׁי אָמַר: שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.

אמר רבא: בכל זאת ניתן לפרש "כתיקנן" למחשבת פיגול, כי מאי [מהו] "שלא כתיקנה"? הרי זו מחשבת חוץ למקומו, שיש בה כדי לפסול את הקרבן, וכך לגרום שלא יהא זה פיגול, שהרי לא קרבו כל המתירים כראוי. רב אשי אמר: יש לפרש "שלא כתיקנה" במשנתנו — שנתן מתנה אחת במחשבת שלא לשמו של הקרבן, ובחטאת מחשבה שלא לשמה פוסלת.

מִכְּלָל דְּכִי לָא עָבֵיד לָהּ חוּץ לִמְקוֹמוֹ וְשֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ מִחַיַּיב!

ומקשים: על כל פנים, מכלל הדברים אתה למד דכי לא עביד לה [שכאשר אינו עושה אותה] במחשבת חוץ למקומו ושלא לשמו, אלא בשתיקה — מחייב [חייב] ופיגול הוא, וזה ודאי אינו כשיטת החכמים!

אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא: פִּיגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת – תְּנָא נַמִי סֵיפָא: פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

ודוחים: אין לדייק מלשון הלכה זו, לפי שלא נאמרה בדווקא, אלא איידי דתנא רישא [מתוך ששנה בתחילה], בחטאת החיצונה, שאם חישב במתנה הראשונה חוץ לזמנו ובמתנה שניה חוץ למקומו הרי זה פיגול וחייבין עליו כרת, תנא נמי סיפא [שנה גם כן בסוף] בחטאת פנימית מקרה דומה, שאם חישב באחרונה מחשבת חוץ למקומו (או שלא לשמו) — פסול ואין בו כרת. ואין לדייק מכאן שאם לא חשב מחשבה כזאת, אלא עשה בשתיקה, שפיגול הוא. על כל פנים, דחינו את ראייתו של ריש לקיש בהבנת דברי ר' מאיר.

מֵיתִיבֵי: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּדָמִים הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן,

ועוד מיתיבי [מקשים] על דבריו, ממה ששנינו בברייתא: במה דברים אמורים? שעושה פיגול גם כאשר חושב מחשבת חוץ לזמנו רק במתנה הראשונה — בדמים הניתנין על מזבח החיצון, שמתנה אחת מתירה את הקרבן,