וְאַף עַל גַּב דְּתַרְתֵּי לָאו דַּוְקָא, תַּרְתֵּי מִיהָא דַּוְקָא.

ומוסיפים: ואף על גב דתרתי [ואף על פי ששתים] מארבע הוכחות אלה הן לאו דוקא [אינן מדוייקות], תרתי מיהא דוקא [שתים מהן על כל פנים מדוייקות].

מַאי שְׁנָא שִׁינּוּי בְּעָלִים דְּלָא הָוֵי פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ? מַחֲשָׁבָה בְּעָלְמָא; שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ נַמִי מַחֲשָׁבָה בְּעָלְמָא הוּא. אֶלָּא, כֵּיוָן דְּאַחְשְׁבָהּ פְּסָלָהּ – הָכָא נַמִי כֵּיוָן דְּאַחְשְׁבָהּ פְּסָלָהּ!

ומסבירים: מה שנאמר ששינוי קודש פסולו בגופו אינו מדוייק, שכן מאי שנא [במה שונה] שינוי בעלים שאנו אומרים דלא הוי [שאין הוא] פסולו בגופו? משום שהוא מחשבה בעלמא [בלבד] ואינו נוגע לגוף הקרבן, אם כן, שינוי קודש נמי [גם כן] מחשבה בעלמא [בלבד] הוא! אלא אומר אתה: כיון דאחשבה [שחשב אותה] פסלה בשינוי קודש, הכא נמי [כאן גם כן], בשינוי בעלים כיון דאחשבה [שחשב אותה] פסלה! וכן מה שנאמר שדווקא שינוי קודש ישנו לאחר מיתה, אינו נכון

וּלְרַב פִּנְחָס בְּרֵיהּ דְּרַב מָרִי, דְּאָמַר: יֵשׁ שִׁינּוּי בְּעָלִים לְאַחַר מִיתָה, תַּרְתֵּי מִיהָא אִיכָּא לְמִיפְרַךְ!

לדעת רב פנחס בריה [בנו] של רב מרי שאמר: יש שינוי בעלים גם לאחר מיתה. אולם תרתי מיהא איכא למיפרך [שתים על כל פנים יש מקום לפרוך]. ואם כן אין ללמוד משינוי קודש לשינוי בעלים!

אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: אָמַר קְרָא ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״ – וְלֹא עַל חֲבֵירוֹ.

אלא אמר רב אשי מקור אחר, שאמר קרא [המקרא בקרבן עולה]: "ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ד), לדייק: הכפרה (שנעשית על ידי זריקת הדם) צריך שתהיה עליו ולא על חבירו.

וְהַאי לְהָכִי הוּא דְּאָתָא? הַאי מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו״, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֶת שֶׁעָלָיו – חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, וְאֶת שֶׁאֵינוֹ עָלָיו – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחֲרָיוּתוֹ;

ושואלים: וכי האי [כתוב זה] להכי [לכך] הוא דאתא [שבא]? האי מיבעי ליה לכדתניא [הרי כתוב זה נצרך לו לכמו ששנויה ברייתא]: נאמר "ונרצה לו לכפר עליו", ר' שמעון אומר: את שקיבל עליו להקריב (שאמר "הרי עלי עולה") — הוא זה שחייב באחריותו, שאם אבד או מת חייב להביא קרבן אחר. ואת שאינו עליו, שלא הקדיש אלא בהמה מסויימת, כגון שאמר "הרי זו עולה", ולא קיבל על עצמו התחייבות כללית להביא קרבן מסוג זה — אינו חייב באחריותו.

וְאָמַר רַב יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: מַאי טַעְמָא? כֵּיוָן דַּאֲמַר ״עָלַי״ – כְּמַאן דְּטָעוּן לֵיהּ אַכִּתְפֵיהּ דָּמֵי!

ואמר רב יצחק בר אבדימי: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כיון שאמר "הרי עלי עולה", כמאן דטעון ליה אכתפיה דמי [כמי שטעון לו הקרבן על כתפו הוא נחשב] וחייב בו עד שיביאו בפועל!

רַב אַשִׁי מִ״וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר״ קָאָמַר.

ומשיבים: רב אשי מ"ונרצה לו לכפר" קאמר [הוא אומר], מן המלה "לו" — דווקא כשהוא לו, לשמו. ולא מן ההדגשה "עליו".

אַשְׁכַּחַן זְבִיחָה וּזְרִיקָה, קַבָּלָה מְנָלַן?

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה לענין זביחה וזריקה שצריך שיעשה עבודות אלו לשם הבעלים, קבלה מנלן [מנין לנו] שמצוה שתיעשה לשם הבעלים?

וְכִי תֵּימָא לֵילַף מִזְּבִיחָה וּזְרִיקָה – מַה לִּזְבִיחָה וּזְרִיקָה שֶׁכֵּן עֲבוֹדָה שֶׁחַיָּיבִין עָלֶיהָ בַּחוּץ!

וכי תימא לילף [ואם תאמר שתלמד] מזביחה וזריקה, יש לדחות: מה לזביחה וזריקה שכן עבודה שחייבין עליה מיתה אם עשאה בחוץ (מחוץ למקדש), ואין הדין כן בקבלה!

אֶלָּא אָמַר רַב אַשִׁי: אָתְיָא מֵאֵיל נָזִיר, דִּכְתִיב: ״וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים״ – שֶׁתְּהֵא עֲשִׂיָּיתוֹ לְשֵׁם שְׁלָמִים; וְאִם אֵינוֹ עִנְיָן לְשִׁינּוּי קוֹדֶשׁ, דְּנָפְקָא לֵיהּ מֵהָתָם – תְּנֵהוּ עִנְיָן לְשִׁינּוּי בְּעָלִים.

אלא אמר רב אשי: אתיא [באה, נלמדת] הלכה זו מאיל נזיר, דכתיב [שנאמר]: "ואת האיל יעשה זבח שלמים" (במדבר ו, יז) שתהא עשייתו לשם שלמים. ואם אינו ענין לשינוי קודש, דנפקא ליה מהתם [שיוצא לו משם] ממקור אחר כמו שהוכחנו לעיל (עמוד א), תנהו ענין לשינוי בעלים.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בַּר אַבָּא לְרָבָא, אֵימָא: ״יַעֲשֶׂה״ – כְּלָל, ״זֶבַח״ – פְּרָט, כְּלָל וּפְרָט – אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מַה שֶּׁבַּפְּרָט, זְבִיחָה אִין, מִידֵי אַחֲרִינָא לָא!

אמר ליה [לו] רב אחא בר אבא לרבא, אימא [אמור] כך: "יעשה" — הרי זה כלל, "זבח" — פרט, ולפי שיטת מדרשי ההלכה: כלל ופרט — אין בכלל אלא מה שבפרט, ונאמר לפיכך: זביחה — אין [כן], צריך שיעשהו לשם בעליו, מידי אחרינא [דבר אחר] כגון קבלה — לא!

אִי כְּתִיב ״יַעֲשֶׂה שְׁלָמִים זֶבַח״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ, הָשְׁתָּא דִּכְתִיב: ״יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים״ – הֲוָה לֵיהּ כְּלָל שֶׁאֵינוֹ מָלֵא, וְכָל כְּלָל שֶׁאֵינוֹ מָלֵא – אֵין דָּנִין אוֹתוֹ בִּכְלָל וּפְרָט.

ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] "יעשה שלמים זבח" — הייתי מפרש כדקאמרת [כמו שאמרת], שהכלל הוא "יעשה שלמים", והפרט — "זבח", ואולם השתא דכתיב [עכשיו שנאמר] "יעשה זבח שלמים", נמצא כי "יעשה" הוה ליה [הריהו] כלל שאינו מלא, שאינו מוגדר בשלימות, וכל כלל שאינו מלא — אין דנין אותו בכלל ופרט.

רָבִינָא אָמַר: לְעוֹלָם דָּנִין, וְ״לַה׳״ – חָזַר וְכָלַל.

רבינא אמר: לעולם דנין כאן בכלל ופרט, ומה שכתוב בסוף "לה' "— חזר וכלל לדונו במידת כלל ופרט וכלל (כמבואר להלן).

אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּיפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא לָא דָּמֵי כְּלָלָא קַמָּא לִכְלָלָא בַּתְרָא, כְּלָלָא קַמָּא מְרַבֶּה עֲשִׂיּוֹת וְתוּ לָא, כְּלָלָא בַּתְרָא – כָּל לַה׳, וַאֲפִילּוּ שְׁפִיכַת שִׁירַיִים וְהַקְטָרַת אֵימוּרִין! הָא תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בִּכְלָלֵי וּפְרָטֵי דָּרֵישׁ כִּי הַאי גַּוְונָא.

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: והא לא דמי כללא קמא לכללא בתרא [והרי אינו דומה הכלל הראשון לכלל האחרון], שכן כללא קמא [הכלל הראשון] מרבה עשיות ותו לא [ולא עוד], כלומר, רק דברים שהם עבודות הכרחיות עבור הקרבן, ואילו כללא בתרא [הכלל האחרון] הוא כל דבר שהוא לה', ואפילו שפיכת שיריים והקטרת אימורין! השיב לו: הא תנא דבי [הרי התנא בבית מדרשו] של ר' ישמעאל בכללי ופרטי דריש כי האי גוונא [בכללים ופרטים דורש כעין זה], ולפיכך יש בכגון זה כלל ("יעשה") ופרט ("זבח") וכלל ("לה' "), ויש לדורשו לפי מידה זו:

כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל – אִי אַתָּה דָּן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט, מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – עֲבוֹדָה וּבָעֵינַן לִשְׁמָן, אַף כֹּל – עֲבוֹדָה וּבָעֵינַן לִשְׁמָן.

כלל ופרט וכלל אי (אין) אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט (שחיטה) מפורש שהוא עבודה ובעינן [וצריכים אנו] שתהיה לשמן של בעלים, אף כל שהוא עבודה בכלל זה, ובעינן [וצריכים אנו] שיהיו לשמן לשם הבעלים.

אִי מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – עֲבוֹדָה וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בַּחוּץ, אַף כָּל עֲבוֹדָה וְחַיָּיבִין עָלֶיהָ בַּחוּץ; שְׁחִיטָה וּזְרִיקָה אִין, קַבָּלָה וְהוֹלָכָה לָא!

ומקשים: אי [אם] אתה דן כעין הפרט, יש לדקדק יותר בהגדרה, ולומר: מה הפרט מפורש שהוא עבודה וחייבין עליה בחוץ (אם עשה אותה מחוץ למקדש), אף כל שהוא עבודה וחייבין עליה בחוץ בכלל זה, ולפיכך: שחיטה וזריקה — אין [כן], קבלה והולכה — לא!

אִי נַמִי, מַה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ – דָּבָר הַטָּעוּן צָפוֹן וְיֶשְׁנוֹ בַּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, אַף כָּל הַטָּעוּן צָפוֹן וְיֶשְׁנוֹ בַּחַטָּאוֹת הַפְּנִימִיּוֹת; שְׁחִיטָה וְקַבָּלָה אִין, זְרִיקָה לָא!

אי נמי [או גם כן] נאמר כך: מה הפרט מפורש דבר הטעון צפון (שצריך שייעשה רק בצפון העזרה) וישנו בחטאות הפנימיות, אף כל הטעון צפון וישנו בחטאות הפנימיות בכלל זה. ולפי זה, שחיטה וקבלה — אין [כן], זריקה שהוא על קרנות המזבח, וחלקו בדרום — לא!

אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי, וְאִיכָּא לְמֵימַר הָכִי, שְׁקוּלִין הֵן וְיָבֹאוּ שְׁנֵיהֶן. לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: וַחֲדָא חֲדָא תֵּיקוּ בְּמִילְּתָא.

ומשיבים: איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי [אפשר לומר כך ואפשר לומר כך], ומשום כך שקולין הן ויבאו שניהן. לישנא אחרינא [בלשון אחרת] אמרו זאת: וחדא חדא תיקו במילתא [ואחת אחת מהן תעמוד בעניינה].

אִיבָּעֵית אֵימָא: זְרִיקָה מִדְּרַב אַשִׁי נָפְקָא.

איבעית אימא [אם תרצה אמור] הסבר אחר: זריקה מדרב אשי נפקא [יוצאת], מ"ונרצה לו לכפר עליו" (ראה לעיל), ולפיכך אנו דנים כעין הפרט לרבות קבלה.

אַשְׁכַּחַן אֵיל נָזִיר, שְׁאָר שְׁלָמִים מְנָלַן?

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא דין זה באיל נזיר, שמצוה לעשות לשם הבעלים שאר שלמים מנלן [מנין לנו]?

וְכִי תֵּימָא נֵילַף מֵאֵיל נָזִיר, מַה לְּאֵיל נָזִיר שֶׁכֵּן יֵשׁ עִמָּהֶן דָּמִים אֲחֵרִים!

וכי תימא נילף [ואם תאמר שנלמד] מאיל נזיר, יש לדחות: מה לאיל נזיר שכן יש עמהן דמים אחרים כלומר, שאינו בא כקרבן לבדו, אלא עם קרבנות אחרים (חטאת ועולה)!

אִם כֵּן, נִכְתּוֹב ״ שְׁלָמָיו״, מַאי ״שְׁלָמִים״? לְרַבּוֹת כָּל שְׁלָמִים.

ומשיבים: אם כן, נכתוב [שיכתוב הפסוק] "שלמי", מאי [מהו] שלמים? לרבות כל שלמים.

אַשְׁכַּחַן שְׁלָמִים, שְׁאָר כָּל קֳדָשִׁים מְנָלַן?

ושואלים: אשכחן [מצאנו] איפוא ראיה לשלמים, שצריך לעשותם לשמם ולשם הבעלים, שאר כל קדשים מנלן [מנין לנו]?

וְכִי תֵּימָא, נֵילַף מִשְּׁלָמִים – מַה לִּשְׁלָמִים שֶׁכֵּן טְעוּנִין סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק!

וכי תימא נילף [ואם תאמר נלמד] הלכה זו משלמים, יש לדחות: מה לשלמים, שכן טעונין סמיכה ונסכים ויש בהם תנופת חזה ושוק, ולא כל הקרבנות הם כיוצא בזה!

אֶלָּא, אָמַר קְרָא: ״זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה וְלַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים״, הִקִּישָׁן הַכָּתוּב לִשְׁלָמִים: מַה שְּׁלָמִים – בֵּין שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ בֵּין שִׁינּוּי בְּעָלִים בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ, אַף כֹּל – בֵּין שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ בֵּין שִׁינּוּי בְּעָלִים בָּעֵינַן לִשְׁמָהּ.

אלא אמר קרא [המקרא]: "זאת התורה לעלה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים" (ויקרא ז, לז), הקישן הכתוב את כל הקרבנות כולם לשלמים: מה שלמים בין לענין שינוי קודש בין לענין שינוי בעלים בעינן [צריכים אנו] שיהיו לשמה, אף כל הקרבנות בין שינוי קודש בין שינוי בעלים בעינן [צריכים אנו] שיהיו לשמה.

אֵימָא: הֵיכָא דְּשָׁחֵיט לְהוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ לִיפַּסְלוּ!

ושואלים: אם כן, אימא [אמור]: היכא דשחיט להו [במקום שהוא שוחט אותם] שלא לשמה ליפסלו [ייפסלו], ולא כמו שאמרנו במשנה שהם כשרים!

אָמַר קְרָא: ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ״ וגו׳, הַאי נְדָבָה? נֵדֶר הוּא! [אֶלָּא], אִם כְּמָה שֶׁנָּדַרְתָּ עָשִׂיתָ – יְהֵא נֵדֶר, וְאִם לָאו – יְהֵא נְדָבָה.

ומשיבים: אמר קרא [המקרא]: "מוצא שפתיך תשמר ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך נדבה" (דברים כג, כד), האי [זו] נדבה היא? הרי נדר הוא, כמו שנאמר "כאשר נדרת"! [אלא], אם כמה שנדרת עשית — יהא נדר ותצא בו ידי חובה, ואם לאו (ששינית בו) — יהא נדבה, ועל כל פנים אינו נפסל.

וְאִיצְטְרִיךְ ״מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ״ וְאִיצְטְרִיךְ ״זֹאת הַתּוֹרָה״; דְּאִי כָּתַב רַחֲמָנָא ״מוֹצָא״, הֲוָה אָמִינָא

ומעירים: ואיצטריך [והוצרך] לומר הפסוק "מוצא שפתיך", ואיצטריך [והוצרך] ההיקש מ"זאת התורה", דאי כתב רחמנא [שאילו היתה כותבת התורה] רק "מוצא שפתיך תשמור", הוה אמינא [הייתי אומר]: