מַאי לָאו אַפַּלְגֵּיהּ דְּמִזְבֵּחַ, כִּדְאָמְרִי אֱינָשֵׁי ״טְהַר טִיהֲרָא דְּיוֹמָא״? אֲמַר רָבָא בַּר שֵׁילָא: לָא, אַגִּילּוּיֵיהּ, דִּכְתִיב: ״וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר״.

מאי לאו אפלגיה [האם אין הכוונה שהיזה על חציו], אמצע גובהו של המזבח, כדאמרי אינשי [כמו שאומרים בני אדם]: טהר טיהרא דיומא [צהרו צהרי היום] כלומר, אמצע היום? ונמצא שיש דמים במזבח הפנימי למעלה — על הקרנות שבראשו, ולמטה — על צידו! אמר רבא בר שילא: לא, הכוונה שהיה מזה אגילוייה [על המקום הגלוי בראש המזבח], שהיה מנקה אותו מן הדשן של הקטורת. וזהו ענין "טהרו", כפי דכתיב [שנאמר]: "וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, י).

וְהָאִיכָּא שִׁירַיִם! שִׁירַיִם לָא מְעַכְּבִי.

ומקשים: ועדיין, האם לא מצאנו דמים שחציים למעלה וחציים למטה? והאיכא [והרי יש] שירים, ששופכים אותם ליסוד המזבח, גם בקרבן חטאת שדמו ניתן למעלה! ומשיבים: שירים לא מעכבי [אינם מעכבים] את הכפרה, אבל דמים מעכבים אינם ניתנים חציים למעלה וחציים למטה.

וְהָאִיכָּא שִׁירַיִם הַפְּנִימִים, דְּאִיכָּא דְּמַאן דְּאָמַר מְעַכְּבִי! בְּחַד מָקוֹם קָאָמְרִינַן.

ומקשים: והאיכא [והרי יש] שירים הפנימים כלומר, שיריים של הקרבנות שמזים מדמם על קרנות המזבח הפנימי, ששופכים אותם ליסוד המזבח (החיצון), דאיכא דמאן דאמר מעכבי [שיש מי שאומר שהם מעכבים]! ומשיבים: מה שנאמר שאין דמים ניתנים חציים למעלה וחציים למטה, בחד מקום קאמרינן [במקום אחד אנו אומרים], ואילו שיריים של הקרבנות הפנימיים אינם ניתנים בפנים, אלא במזבח החיצון.

תַּנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁבְּחַטָּאת, וְאַחַת שֶׁבְּכָל הַזְּבָחִים – מַתִּירוֹת.

שנינו במשנה כי לדעת בית שמאי, אם נתן שתי מתנות בחטאת — כיפר, ובשאר זבחים — מתנה אחת, ולדעת בית הלל גם בחטאת מתנה אחת מכפרת. ובענין זה תניא [שנויה ברייתא]: ר' אליעזר בן יעקב אומר, בית שמאי אומרים: שתי מתנות שבחטאת כלומר, אם היזה שתי הזאות בלבד, וכן מתנה אחת שבכל שאר הזבחים, הואיל והן מכפרות (בדיעבד) — הן מתרת את הזבח באכילה, למרות שלא היזה על כל קרנות המזבח,

וּמְפַגְּלוֹת. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: אַחַת שֶׁבְּחַטָּאת, וְאַחַת שֶׁבְּכָל הַזְּבָחִים מַתֶּרֶת וּמְפַגֶּלֶת.

והן גם מפגלות שאם חישב באותן שתי מתנות החטאת מחשבת חוץ לזמנו, או באחת משאר הקרבנות — הרי זה עושה את הקרבן פיגול. בית הלל אומרים: אחת שבחטאת ואחת שבכל הזבחים — מתרת ומפגלת.

מַתְקִיף לָהּ רַב אוֹשַׁעֲיָא: אִם כֵּן, לִיתְנְיֵיהּ גַּבֵּי קוּלֵּי בֵית שַׁמַּאי וְחוּמְרֵי בֵית הִלֵּל!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אושעיא: אם כן, ליתנייה [שישנה] את ההלכה הזו לגבי [אצל] שאר המקרים שיש בהם קולי בית שמאי וחומרי בית הלל שהוזכרו במסכת עדיות, כי לדעת בית הלל הפיגול בחטאת חל גם אם חישב במתנה אחת מחשבת חוץ לזמנו, ולדעת בית שמאי דווקא כשחישב בשתים!

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: כִּי אִיתְשִׁיל – לְהֶתֵּירָא אִיתְשִׁיל, דְּהָווּ לְהוּ בֵּית שַׁמַּאי לְחוּמְרָא.

אמר ליה [לו] רבא: כי איתשיל [כאשר נשאל הדבר] ונחלקו בו, להתירא איתשיל [לגבי היתר נשאל] כלומר, לא לענין הפיגול, אלא לגבי ההיתר לכהנים לאכול את הבשר, דהוו להו [שהריהם נמצאים] בית שמאי סבורים לחומרא, שאינם מתירים את הבשר באכילה אלא לאחר שתי מתנות, ומשום כך לא נשנה הדבר כקולי בית שמאי.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת שֶׁבַּחַטָּאוֹת אֵינָן בָּאוֹת בַּלַּיְלָה, וּבָאוֹת לְאַחַר מִיתָה, וְהַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ חַיָּיב.

אמר ר' יוחנן: שלש מתנות אחרונות שבחטאות למרות שאינן מעכבות את הכפרה (לדעת בית הלל, שהלכה כמותם), מכל מקום אינן באות בלילה, מאחר והדם נפסל בשקיעת החמה. והן באות לאחר מיתה אם מתו הבעלים לאחר מתנה אחת, שהרי כבר נתכפרו בראשונה. וכיון שמצוה ליתנן על המזבח, המעלה מהן בחוץ מחוץ למקדש — חייב.

אָמַר רַב פַּפָּא: יֵשׁ מֵהֶן כִּתְחִלָּתוֹ, וְיֵשׁ מֵהֶן כְּסוֹפוֹ;

אמר רב פפא: יש מהן בשלוש מתנות אלה, דברים שדנים אותן כתחלתו כלומר כדם חטאת לכל דבר, ויש מהן שדנים אותן כסופו, כשיירי הדם.

חוּץ, וְלַיְלָה, זָרוּת, וּכְלִי שָׁרֵת, קֶרֶן, וְאֶצְבַּע, כִּיבּוּס, וְשִׁירַיִם – כִּתְחִלָּתָן.

והוא הולך ומפרט: לגבי החיוב אם נזרק הדם בחוץ, ולגבי האיסור לזרוק בלילה, לגבי איסור זרות שזר שזרק את הדם בפנים חייב מיתה, ולענין הצורך לעשות זאת בכלי שרת, וכן להזות על קרן המזבח דווקא, ושצריך לעשות את ההזיה באצבע, וכן לענין כיבוס דם חטאת שניתז על הבגד, ולענין הצורך לשפוך את השירים של מתנות אלה על יסוד המזבח — הרי זה כתחלתן כהזאה ראשונה.

וּבָאוֹת לְאַחַר מִיתָה, לָא שָׁרְיָא, וְלָא מְפַגְּלָא, וְלָא עַיְילָא לְגַוַּאי – כְּסוֹפָן.

אבל אין הדין כן לענין המיתה, שיכול להזות דם מתנות אלה לאחר שמתו הבעלים, וכן נתינת דם זה לא שריא ולא מפגלא [אינה מתרת את הבשר באכילה, שכבר הותר בראשונה, ואינה מפגלת אם חישב מחשבת חוץ לזמנו], וכן לא עיילא לגואי [אינה נכנסת לפנים] שאם נכנס דמן של מתנות אלה להיכל — אינו פוסל את החטאת, שלדברים אלה דנים אותן כסופן כאילו היו שיירי דם חטאת.

אֲמַר רַב פַּפָּא: מְנָא אָמִינָא לָהּ? דִּתְנַן: נִיתַּז מִן הַצַּוָּאר עַל הַבֶּגֶד – אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס, מִן הַקֶּרֶן וּמִן הַיְּסוֹד – אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס; הָא מִן הָרָאוּי לַקֶּרֶן – טָעוּן כִּיבּוּס!

ולגבי דין כיבוס שיש במתנות אלה, אמר רב פפא: מנא אמינא לה [מנין אני אומר אותה] את ההלכה הזו? דתנן [ששנינו במשנה] להלן: אף שדם חטאת שניתז על הבגד טעון כיבוס, אם ניתז דם החטאת ישירות מן הצואר של הבהמה על הבגד — אינו טעון כיבוס, לפי שלא נתקבל הדם בכלי. וכן אם ניתז מן הקרן לאחר שהוזה עליה הדם, ומן היסוד לאחר שנשפכו עליו השיריים — אינו טעון כיבוס. ונדייק: ניתז מן הקרן אינו טעון כיבוס, הא [אבל] אם ניתז מן הדם הראוי לקרן — טעון כיבוס, ושלוש מתנות אלה הרי צריכות להינתן על הקרן.

וְלִיטַעֲמֵיךְ, מִן הַיְּסוֹד אֵינוֹ טָעוּן כִּיבּוּס, הָא מִן הָרָאוּי לַיְּסוֹד טָעוּן כִּיבּוּס? ״אֲשֶׁר יִזֶּה״ כְּתִיב, פְּרָט לָזֶה שֶׁכְּבָר הוּזָּה!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך], יכול אתה גם לדייק ממה ששנינו: ניתז מן היסוד אינו טעון כיבוס, הא [אבל] ניתז מן הדם הראוי ליסוד כלומר, לאחר שניתן מן הדם על הקרנות, טעון כיבוס? והרי "אשר יזה דמה על הבגד" (ויקרא ו, כ) כתיב [נאמר], פרט לזה שכבר הוזה!

הָא מַנִּי? רַבִּי נְחֶמְיָה; דִּתְנַן, רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר: שְׁיָרֵי הַדָּם שֶׁהִקְרִיבָן בַּחוּץ – חַיָּיב.

אלא הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' נחמיה היא, דתנן [ששנינו במשנה], ר' נחמיה אומר: שירי הדם שהקריבן בחוץ — חייב, ולדעתו אף שיירי דם החטאת הריהם כדם החטאת עצמו, וממילא גם טעונים כיבוס. אבל לדעת חכמים שאינם סבורים כמוהו, לא ניתן לדייק באופן זה מן המשנה.

אֵימַר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי נְחֶמְיָה לְעִנְיַן הַעֲלָאָה, מִידֵי דְּהָוֵי אַאֵיבָרִים וּפְדָרִים, לְעִנְיַן כִּיבּוּס מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ? אִין,

ומקשים: וגם לשיטת ר' נחמיה, האם ניתן לדייק כן? אימר דשמעת ליה [אמור ששמעת אותו] את ר' נחמיה אומר דבר זה לענין העלאה בחוץ, מידי דהוי [כמו שהוא הדין] לגבי איברים ופדרים, שאף שאינם מעכבים את הכפרה, מכל מקום אם מעלה אותם בחוץ חייב. אבל לענין כיבוס מי [האם] שמעת ליה [אותו] שמחייב בדם השיריים? ומשיבים: אין [כן], שמענו אותו גם בענין זה.