לִימֵּד עַל בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנִּיתָּן לַכֹּהֵן, שֶׁלֹּא מָצִינוּ לוֹ בְּכָל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ.

לימד פסוק זה על בכור בעל מום שניתן לכהן במתנה, והוא אוכל את בשרו. שלא מצינו דין דומה לו בכל התורה כולה, שקרבן בעל מום ניתן לכהנים לאכילה.

וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל? נָפְקָא לֵיהּ מִ״לְךָ יִהְיֶה״ דְּסֵיפָא.

ושואלים: ור' ישמעאל שדורש אחרת, מנין לו הלכה זו בבכור בעל מום? ומשיבים: נפקא ליה [יוצאת לו] הלכה זו ממה שנאמר: "כחזה התנופה וכשוק הימין לך יהיה" דסיפא [שבסוף] פסוק זה (במדבר יח, יח).

בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּמוֹקֵי לֵיהּ נַמִי בְּמַעֲשֵׂר וּפֶסַח – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״לֹא תִפְדֶּה כִּי קֹדֶשׁ הֵם״ – הֵם קְרֵיבִין, וְאֵין תְּמוּרָתָן קְרֵיבָה,

ושואלים מצד אחר: בשלמא [נניח] לדעת ר' יוסי הגלילי דמוקי ליה נמי [שמעמיד אותו פסוק גם כן] במעשר ופסח, היינו דכתיב [זהו שנאמר] שם: "לא תפדה כי קדש הם" (במדבר יח, יז), וההדגשה "הם" באה לומר שהם קריבין ואין תמורתן קריבה,

דִּתְנַן: תְּמוּרַת בְּכוֹר וּמַעֲשֵׂר – הֵן וּוְלָדָן וּוְלַד וְלָדָן עַד סוֹף כָּל הָעוֹלָם – הֲרֵי הֵן כִּבְכוֹר וּמַעֲשֵׂר, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים;

דתנן [ששנינו במשנה]: תמורת בכור ומעשר, גם הן התמורות עצמן, וגם ולדן וולד ולדן עד סוף כל העולם (כמה וכמה דורות) הרי הן כבכור ומעשר, ויאכלו במומן לבעלים, אבל אינם קרבים למזבח.

וּתְנַן, אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: שָׁמַעְתִּי שֶׁתְּמוּרַת פֶּסַח קְרֵיבָה, וּתְמוּרַת פֶּסַח אֵינָהּ קְרֵיבָה, וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.

וכן לענין תמורת הפסח תנן [שנינו במשנה], אמר ר' יהושע: שמעתי שתמורת פסח קריבה ותמורת פסח אינה קריבה, ואין לי לפרש את הדברים ששמעתי. וכמבואר להלן, תמורת הפסח עצמה אינה קרבה.

אֶלָּא לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל דְּמוֹקֵי לֵיהּ כּוּלֵּיהּ בִּבְכוֹר, מַעֲשֵׂר וּפֶסַח דְּלָא קְרֵיבָה תְּמוּרָתָן מְנָא לֵיהּ? מַעֲשֵׂר גָּמַר עֲבָרָה עֲבָרָה מִבְּכוֹר.

אלא לר' ישמעאל דמוקי ליה כוליה [שמעמיד אותו את הפסוק כולו] בבכור, מעשר ופסח דלא [שאין] קריבה תמורתן מנא ליה [מנין לו]? ומשיבים: לענין מעשר גמר [למד] בגזירה שווה "עברה" "עברה" מבכור, שנאמר בבכור: "והעברת כל פטר רחם לה' " וכו' (שמות יג, יב), ונאמר במעשר: "כל אשר יעבור תחת השבט" (ויקרא כז, לב),

פֶּסַח – בְּהֶדְיָא כָּתַב בֵּיהּ: ״כֶּשֶׂב״, מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אִם כֶּשֶׂב״ – לְרַבּוֹת תְּמוּרַת הַפֶּסַח אַחַר הַפֶּסַח, שֶׁתִּקְרַב שְׁלָמִים. יָכוֹל אַף לִפְנֵי הַפֶּסַח כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הוּא״.

פסח — בהדיא כתב ביה [במפורש כתוב בו] כלומר, אין זה בגזירה שווה, אלא יש כתוב מיותר לענין זה, שנאמר בדין השלמים: "ואם מן הצאן קרבנו... אם כשב הוא מקריב" (ויקרא ג, ו— ז), ודי היה במלה "כשב", מה תלמוד לומר "אם כשב" (ויקרא ג, ו— ז)? הרי "אם" זה בא לרבות תמורת הפסח כשהמיר בבהמה אחר הפסח, שתקרב שלמים כדין תמורת שלמים, כיון שהפסח עצמו אחר חג הפסח נעשה קרבן שלמים. יכול אף תמורת הפסח לפני הפסח יהא דינה כן? תלמוד לומר: "הוא" למעט, שתמורה זו אינה קרבה.

וְכָל הָנָךְ תַּנָּאֵי דְּמַפְּקִי לֵיהּ לְהַאי ״דַּם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ״ לִדְרָשָׁא אַחֲרִינָא, הַאי כָּל הַנִּיתָּנִין עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן שֶׁנְּתָנָן מַתָּנָה אַחַת שֶׁכִּיפֵּר, מְנָא לְהוּ? סָבְרִי לְהוּ כְּבֵית הִלֵּל, דְּאָמְרִי: אַף חַטָּאת שֶׁנְּתָנָהּ מַתָּנָה אַחַת כִּיפֵּר, וְיָלְפִינַן כּוּלְּהוּ מֵחַטָּאת.

ולסיכום הדיון שואלים: וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי [וכל אותם התנאים שמוציאים את זה] הכתוב "דם זבחיך ישפך" (דברים יב, כז) לדרשא אחרינא [לדרשה אחרת], האי [ההלכה הזו] שכל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן מתנה אחת שכיפר מנא להו [מנין להם]? ומשיבים: סברי להו [סבורים הם] כדעת בית הלל, דאמרי [שאומרים]: אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר, וילפינן כולהו [ולמדים הם את כל הקרבנות כולם] מחטאת.

״וְהַחַטָּאת – שְׁתֵּי מַתָּנוֹת״. אֲמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי?

שנינו במשנה: ואם נתן מן החטאת שתי מתנות — כיפר לדעת בית שמאי. ולדעת בית הלל, אף חטאת שנתנה מתנה אחת כיפר. אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של בית שמאי?

״קַרְנוֹת״ ״קַרְנוֹת״ ״קַרְנוֹת״ – הֲרֵי כָּאן שֵׁשׁ, אַרְבָּעָה לְמִצְוָה וּשְׁתַּיִם לְעַכֵּב.

נאמר בדין נתינת דם החטאת על המזבח: "קרנות" (ויקרא ד, כה) "קרנות" (ויקרא ד, ל) "קרנות" (ויקרא ד, לד) וכל אחד הוא לשון רבים — הרי כאן שש, ארבעה מהם למצוה שצריך לכתחילה לתת הדם על ארבע קרנות המזבח, ושתים שנשארו הרי הם לעכב, שאם לא נתן לפחות שתי מתנות על הקרנות — לא כיפר.

וּבֵית הִלֵּל: ״קַרְנֹת״ ״קַרְנֹת״ ״קַרְנוֹת״ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע, שָׁלֹשׁ לְמִצְוָה אַחַת לְעַכֵּב.

ושואלים: ובית הלל מה הם סבורים? ומסבירים: לדעתם הולכים אחר מסורת הכתיבה, ומכיון ש"קרנות" כתוב פעמיים חסר, נמצא כי "קרנת" "קרנת" "קרנות" — הרי כאן ארבע, שלש למצוה לכתחילה, ואחת היא גם לעכב, שאם לא נתן אפילו על אחת — לא התכפר.

וְאֵימָא: כּוּלְּהוּ לְמִצְוָה! כַּפָּרָה בִּכְדִי לָא אַשְׁכַּחַן.

ושואלים: ואימא כולהו [ואמור שכולם] למצוה כלומר ארבע קרנות לכתחילה, ובדיעבד יתכפר גם בלא זה! ומשיבים: כפרה בכדי [בחינם] בלי זריקת דם כלל לא אשכחן [מצאנו].

וְאִיבָּעֵית אֵימָא, הַיְינוּ טַעְמָא דְּבֵית הִלֵּל: אַהֲנֵי מִקְרָא וְאַהֲנֵי מָסוֹרֶת, אַהֲנֵי מִקְרָא – לִטְפוּיֵי חֲדָא, וְאַהֲנֵי מָסוֹרֶת – לְבַצּוּרֵי חֲדָא.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], היינו טעמא [זהו הטעם] של בית הלל: אהני [הועיל] המקרא הדרך שקוראים בה את המלה, שהיא לשון רבים, ואהני [והועילה] המסורת של הכתיבה, שהיא לשון יחיד, ובאופן זה: אהני [הועיל] המקרא לטפויי חדא [להוסיף עוד קרן אחת], ואהני [והועילה] מסורת לבצורי חדא [להוריד אחת], ואם כן נמצא שכאילו כתוב שם חמש, ארבע למצוה ואחת לעכב.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״לְטֹטָפֹת״ ״לְטֹטָפֹת״ ״לְטוֹטָפוֹת״ – הֲרֵי כָּאן אַרְבַּע, אַהֲנֵי קְרָא וְאַהֲנֵי מָסוֹרֶת – חֲמִשָּׁה בָּתֵּי בָּעֵי לְמֶיעֱבַד!

ושואלים: אלא מעתה לפי דרך זו של דרשת המקראות, מה שנאמר בתפילין של ראש "לטטפת" "לטטפת" "לטוטפות" — הרי כאן ארבע, ומכאן למדים שיש ארבעה בתים בתפילין של ראש, מדוע לא נאמר גם כאן באותה שיטה: אהני קרא ואהני מסורת [הועיל מקרא והועילה המסורת], ואם כן חמשה בתי [בתים] בעי למיעבד [צריך לעשות]!

סָבַר לָהּ כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: ״טֹט״ בְּכַתְפֵי שְׁתַּיִם, ״פַּת״ בְּאַפְרִיקִי שְׁתַּיִם.

ומשיבים: סבר לה [סבור הוא] כדעת ר' עקיבא, שאמר שאין אנו למדים דין זה ממספר הפעמים שהוזכר "טוטפות", אלא מדרשת המילה "טטפת", כי טט בלשון כתפי פירושו שתים, פת בלשון אפריקי פירושו שתים.

אֶלָּא מֵעַתָּה, ״בַּסֻּכֹּת״ ״בַּסֻּכֹּת״ ״בַּסּוּכּוֹת״ – אַהֲנֵי מִקְרָא וְאַהֲנֵי מָסוֹרֶת, חַמְשָׁא דַּפְנָתָא בָּעֵי לְמֶיעֱבַד!

ועוד שואלים על שיטת מדרש זו: אלא מעתה, נאמר "בסכת" "בסכת" "בסוכות", שלפי המסורת נאמרה פעמיים לשון יחיד ("סכת"), ופעם אחת לשון רבים ("סוכות"), ולמדו מכאן שצריך ארבע דפנות לסוכה, מדוע לא נאמר גם פה לפי אותה שיטה: אהני [הועיל] המקרא בלשון רבים ללמד על שש דפנות, ואהני [והועילה] המסורת ללמד על ארבע דפנות, אם כן חמשא דפנתא בעי למיעבד [חמש דפנות צריך לעשות]!