הָא חִישֵּׁב בָּאֵימוּרִין – נִתְפַּגְּלוּ אֵימוּרִין עַצְמָן.

דייק כך: הא [הרי] אם חישב באימורין להקטירם למחר — נתפגלו אימורין עצמן וחייב על אכילתם משום פיגול, אבל בשר הפרים בכל מקרה אינו מתפגל.

תָּא שְׁמַע: פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים – מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ, נִשְׁחֲטוּ – הוּכְשְׁרוּ לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחוּסַּר כִּיפּוּרִים, וּבְלִינָה;

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מועלין בהן כלומר, הנהנה מהם חייב משום מעילה משעה שהוקדשו, ולאחר שנשחטו — הוכשרו ליפסל בנגיעה של טבול יום, ובנגיעה של מחוסר כיפורים, ובלינה אם עבר עליהם הלילה ולא נעשתה מצוותם.

מַאי לָאו – לִינַת בָּשָׂר? וּשְׁמַע מִינָּהּ: מִגּוֹ דְּפָסְלָה בְּלִינָה – פָּסְלָה בָּהּ מַחֲשָׁבָה!

מאי לאו [האם אין] הכוונה ללינת בשר שאף בשרם נפסל בלינה? ושמע מינה [ולמד מכאן] לענין פיגול, שהרי מגו דפסלה [מתוך שפוסלת] בלינה, פסלה [פוסלת] בה בבשר גם מחשבה של לינה, וחל עליו דין פיגול, כדברי ר' אלעזר!

לָא, לִינַת אֵימוּרִים. הָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן מוֹעֲלִין בָּהֶן עַל בֵּית הַדֶּשֶׁן עַד שֶׁיּוּתַּךְ הַבָּשָׂר, מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לִינַת בָּשָׂר! מִידֵי אִירְיָא? הָא כִּדְאִיתָא וְהָא כִּדְאִיתָא, רֵישָׁא אֵימוּרִים, וְסֵיפָא בָּשָׂר.

ודוחים: לא, הכוונה היא לפסול של לינת אימורים ולא בשר, וגם מחשבה מפגלת דווקא את האימורים. ומקשים: הא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנה בסוף אותה משנה]: כולן מועלין בהן על בית הדשן, שהוא מקום שריפתם, עד שיותך הבשר כלומר, עד שיישרף לגמרי, מכלל דרישא [שבראש המשנה] גם כן בלינת בשר מדובר! ודוחים: מידי איריא [כלום שייך הדבר]? הא כדאיתא והא כדאיתא [זה כמו שהוא וזה כמו שהוא], רישא [בראש] מדובר באימורים, וסיפא [ובסוף] מדובר בבשר.

מוֹתִיב (רָבָא) [רַבָּה]: וְאֵלּוּ שֶׁאֵין מְפַגְּלִין וְאֵין מִתְפַּגְּלִין: צֶמֶר שֶׁבְּרָאשֵׁי כְבָשִׂים, וְשֵׂעָר שֶׁבִּזְקַן תְּיָישִׁים, וְהָעוֹר, וְהָרוֹטֶב, וְהַקִּיפָה, וְהָאָלָל, וְהַמּוּרְאָה, וְהָעֲצָמוֹת, וְהַגִּידִין, וְהַקַּרְנַיִם, וְהַטְּלָפַיִם, וְהַשָּׁלִיל, וְהַשִּׁילְיָא, וַחֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין, וּבֵיצֵי תוֹרִין

מותיב [מקשה] רבא על שיטת ר' אלעזר ממה ששנינו בברייתא: ואלו שאין מפגלין ואין מתפגלין: צמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תיישים, והעור והרוטב והקיפה, והאלל והמוראה והעצמות, והגידין והקרנים והטלפים, והשליל והשיליא, וחלב המוקדשין וביצי תורין —

[כּוּלָּן] לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין, וְאֵין חַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, וְהַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר;

[כולן] לא מפגלין ולא מתפגלין, ואין חייבין עליהן משום פיגול או נותר או טמא, והמעלה מהן בחוץ — פטור, שאין הם קרבים על גב המזבח.

מַאי לָאו לֹא מְפַגְּלִין – הַזֶּבַח, וְלֹא מִתְפַּגְּלִין – מֵחֲמַת זֶבַח?

מאי לאו [האם אין] הכוונה שכולם לא מפגלין את הזבח אם חשב לאוכלם חוץ לזמנם, וגם לא מתפגלין מחמת זבח? ובכלל זה שליל ושיליא, ושלא כדברי ר' אלעזר שאמר שהזבח מפגל אותם!

לָא, לֹא מְפַגְּלִין אֶת הַזֶּבַח, וְלֹא מִתְפַּגְּלִין – מֵחֲמַת עַצְמָן. אִי הָכִי, הָא דְּקָתָנֵי סֵיפָא: כּוּלָּן לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין, הָא תּוּ לָמָּה לִי?

ודוחים: לא, הכוונה היא שלא הם מפגלין את הזבח, ולא מתפגלין מחמת עצמן, כלומר שאם חישב לאוכלם חוץ לזמנו — גם הם אינם נאסרים משום פיגול. אבל הזבח מפגל אותם. ומקשים: אי הכי [אם כך], הא דקתני סיפא [זה ששנה בסוף] פעם נוספת: כולן לא מפגלין ולא מתפגלין, הא תו [זו עוד] למה לי, אם לא בא להוסיף שאין מתפגלים גם מחמת הזבח?

וְלִיטַעֲמִיךְ, אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל, הָא תּוּ לָמָּה לִי? אֶלָּא, אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִיתְנָא נוֹתָר וְטָמֵא – תְּנָא פִּיגּוּל;

ומשיבים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מדייק מתוספת הדברים, מה שנאמר פעם שלישית: אין חייבין עליו משום פיגול, הא תו [זה עוד] למה לי? אלא חייב אתה להסביר שאין זה בא לחדש דין נוסף, אלא איידי דבעי למיתנא [מתוך שרצה לשנות] שאין חייבים עליהם משום נותר וטמא, תנא [שנה] בדרך אגב גם פיגול,

הָכָא נַמִי, אַיְּידֵי דְּבָעֵי לְמִיתְנֵי הַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – תְּנָא נַמִי: וְכוּלָּן לֹא מְפַגְּלִין וְלֹא מִתְפַּגְּלִין.

הכא נמי [כאן גם כן] יש לפרש באופן זה: איידי דבעי למיתני [מתוך שרצה לשנות] את הדין שהמעלה מהן בחוץ פטור, תנא נמי [שנה גם כן]: וכולן לא מפגלין ולא מתפגלין. ובאמת הזבח מפגל אותם, וכדברי ר' אלעזר.

רָבָא אָמַר: אַף אֲנַן נַמִי תָּנֵינָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַמּוּקְדָּשִׁים לֶאֱכוֹל שָׁלִיל אוֹ שִׁילְיָא בַּחוּץ – לֹא פִּיגֵּל, וְהַמּוֹלֵק אֶת הַתּוֹרִים לֶאֱכוֹל בֵּיצֵיהֶם בַּחוּץ – לֹא פִּיגֵּל.

רבא אמר: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] במשנתנו כדברי ר' אלעזר: השוחט את המוקדשים לאכול שליל או שיליא בחוץ — לא פיגל, והמולק את התורים לאכול ביציהם בחוץ — לא פיגל.

וְהָדַר תָּנֵי: חֲלֵב הַמּוּקְדָּשִׁין וּבֵיצֵי תוֹרִים – אֵין חַיָּיב עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּיגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא; הָא שָׁלִיל וְשִׁילְיָא – חַיָּיבִים.

והדר תני [והוא חוזר ושונה]: חלב המוקדשין וביצי תורים — אין חייב עליהן משום פיגול נותר וטמא, ונדייק מכאן: הא [הרי] על שליל ושיליא שלא שנו בהם דבר זה — חייבים משום פיגול!

אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינָּהּ: כָּאן – מֵחֲמַת הַזֶּבַח, כָּאן – מֵחֲמַת עַצְמָן, שְׁמַע מִינָּהּ.

אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] שכאן מחמת הזבח הריהם מתפגלים, כאן מחמת עצמן אם חישב בהם מחשבת חוץ לזמנם — לא פיגל בהם. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

תְּנַן הָתָם: וּבַעֲלֵי מוּמִין. רַבִּי עֲקִיבָא מַכְשִׁיר בְּבַעֲלֵי מוּמִים.

הברייתא שהביא רבה לעיל הוזכרה גם בדיון אחר. וכך תנן התם [שנינו שם] במשנה להלן, ברשימת הקרבנות הפסולים, שאם עלו למזבח ירדו ממנו: ובעלי מומין. ר' עקיבא מכשיר בבעלי מומים, שלדעתו, אם עלו — לא ירדו.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא הִכְשִׁיר רַבִּי עֲקִיבָא אֶלָּא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, הוֹאִיל וּכְשֵׁירִים בְּעוֹפוֹת. וְהוּא שֶׁקָּדַם הֶקְדֵּישָׁהּ אֶת מוּמָהּ.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: לא הכשיר ר' עקיבא אלא בדוקין (כעין קרומים) שבעין, ובמומים כיוצא בהם שאינם ניכרים, הואיל וכשירים בעופות. ועוד תנאי יש בענין זה: והוא, שקדם הקדישה את מומה שכשהקדיש את הבהמה היתה כשרה לגמרי, ואחר כך נפל בה מום. שכיון שחלה עליה קדושת קרבן, אם עלתה לא תרד.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: וּמוֹדֶה רַבִּי עֲקִיבָא בְּעוֹלַת נְקֵבָה, דִּכְמַאן דְּקָדַם מוּמָהּ לְהֶקְדֵּישָׁהּ דָּמֵי.

אמר ר' חייא בר אבא: ומודה ר' עקיבא בעולת נקבה כלומר, אם העלה נקבה כקרבן עולה על המזבח, ואין מקריבים עולה אלא מן הזכרים — דכמאן [שכמי] שקדם מומה להקדישה דמי [נחשבת], שהרי המום מצוי בה מתחילתה, ואם עלתה — תרד.

מְתִיב רַבִּי זֵירָא: הַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר, הָא מֵאִימָּן – חַיָּיב, וְהֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ – בְּעוֹלַת נְקֵבָה;

מתיב [מקשה על כך] ר' זירא ממה ששנינו בברייתא לעיל: המעלה מהן כגון מן השליל (העובר) בחוץ — פטור, שאינו ראוי להיות מוקרב על המזבח בפנים. ויש לדייק: הא [אבל] אם היה מעלה מבשר אימן בחוץ היה חייב, והיכי משכחת לה [ואיך אתה מוצא אותה]? רק בבשר עולת נקבה, שהרי בבשר בהמת שלמים (היכולה להיות נקבה) שאינו עולה על המזבח, אלא נאכל — אין חיוב על העלאה בחוץ.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא קָסָבַר רַבִּי עֲקִיבָא עוֹלַת נְקֵבָה אִם עָלְתָה לֹא תֵּרֵד, הָא מַנִּי – רַבִּי עֲקִיבָא הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אִם עָלְתָה תֵּרֵד – הָא מַנִּי?

ומעתה, אי אמרת בשלמא קסבר [נניח אם אתה אומר שסבור] ר' עקיבא בעולת נקבה שאם עלתה לא תרד, הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת ר' עקיבא היא, כי דבר המוקרב על המזבח, גם בדיעבד, חייבים על העלאתו בחוץ. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] עולת נקבה אם עלתה תרד שאין בה כלל דין הקרבה במזבח, הא מני [זו כשיטת מי היא]?

אֵימָא: הַמַּעֲלֶה מֵהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר, הָא מֵאֵימוּרֵי אִימָּן – חַיָּיב.

ואומרים: אימא [אמור] ודייק כך: המעלה מהן משליל בחוץ — פטור, הא [אבל] אם העלה מאימורי אימן — חייב, ודין זה יכול לחול גם על חטאת או שלמים, שבאים גם מן הנקבה ואימוריהם מוקטרים על המזבח.

וְהָא ״מֵהֶן״ קָתָנֵי, וְאִימָּן דּוּמְיָא דִּידְהוּ! אֶלָּא אֵימָא: הַמַּעֲלֶה מֵאֵימוּרֵיהֶן בַּחוּץ – פָּטוּר, הָא מֵאֵימוּרֵי אִימָּן – חַיָּיב.

ומקשים: והא [והרי] "מהן" קתני [הוא שונה] כלומר, מבשרם ולא מאימוריהן, ואימן דומיא דידהו [בדומה להם], שמעלה את הבשר ולא את האימורים! אלא אימא [אמור] ותקן כך: המעלה מאימוריהן בחוץ — פטור, הא [אבל] אם היה מעלה מאימורי אימן — חייב.

מתני׳ שְׁחָטוֹ עַל מְנָת לְהַנִּיחַ אֶת דָּמוֹ אוֹ אֵימוּרָיו לְמָחָר, אוֹ לְהוֹצִיאָן לַחוּץ רַבִּי יְהוּדָה פּוֹסֵל, וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִין. עַל מְנָת לִיתְּנָן עַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד, וְלִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִים לְמַעְלָן לְמַטָּה, וְאֶת הַנִּיתָּנִים לְמַטָּה לְמַעְלָן, וְאֶת הַנִּיתָּנִים

שחטו את הזבח על מנת להניח את דמו או אימוריו למחר, ולא על מנת להקריבם למחר, או על מנת להוציאן לחוץ ולא על מנת להקריבם בחוץ, ר' יהודה פוסל למרות שלא חישב על אכילה או הקטרה חוץ לזמנו או חוץ למקומו, וחכמים מכשירין. אם שחט על מנת ליתנן את הדמים על גבי הכבש שאינו מקום זריקת הדם, והוא פסול שם, או לתת את הדם על קיר המזבח, אבל שלא כנגד היסוד, או ליתן את הדמים הניתנים למעלן בחלקו העליון של המזבח למטה, ואת הניתנים למטה למעלן, ואת הניתנים