וּפָסוּל. תְּיוּבְתָּא דְּרֵישׁ לָקִישׁ! תְּיוּבְתָּא.

ופסול משום כך. ואם כן תיובתא [קושיה חמורה] על דברי ריש לקיש! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דבריו.

״וְכוּלָּן שֶׁקִּיבְּלוּ״ כו׳. בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: פָּסוּל מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁירַיִם?

שנינו במשנה: וכולן כל הפסולים לעבודה שקיבלו את הדם חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם נותר דם הנפש בבהמה — יחזור הכשר ויקבל את הדם. בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: פסול שזרק את הדם, מהו שיעשה את הדם שנותר בבהמה שירים של דם שנזרק, שאינם ראויים עוד לזריקה. או שמא מה שעשה הפסול אינו נחשב כזריקה, ויחזור ויזרוק?

אֲמַר לֵיהּ: אֵין עוֹשֶׂה שִׁירַיִם אֶלָּא חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, הוֹאִיל וּמְרַצֶּה לְפִיגּוּלוֹ.

אמר ליה [לו]: אין זריקה פסולה עושה שירים אלא כשזורק (כהן כשר) את הדם במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, הואיל והוא מרצה כלומר, הואיל והיא נחשבת כזריקה לענין פיגולו.

רַב זְבִיד מַתְנֵי הָכִי: בְּעָא מִינֵּיהּ רֵישׁ לָקִישׁ מֵרַבִּי יוֹחָנָן: כּוֹס פָּסוּל מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה שִׁירַיִם? אֲמַר לֵיהּ: פָּסוּל גּוּפֵיהּ מַאי סְבִירָא לָךְ? אִי פָּסוּל מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם – כּוֹס פָּסוּל נַמִי מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם, אִי פָּסוּל לָא מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם – כּוֹס פָּסוּל נַמִי לָא מְשַׁוֵּי שִׁירַיִם!

ואילו רב זביד מתני הכי [היה שונה את הענין הזה כך], בעא מיניה [שאל אותו] ריש לקיש מר' יוחנן: כוס של דם פסול, כגון שיצא חוץ לעזרה, ועבר וזרקו, מהו שיעשה את הדם שנותר בבהמה שירים שאינם ראויים עוד לזריקה? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: פסול גופיה [עצמו] שזרק את הדם מאי סבירא לך [מה אתה סבור] בדינו? אי [אם] פסול שזרק את הדם משוי [עושה] שירים — כוס פסול נמי משוי [גם כן עושה] שירים, אי [אם] פסול לא משוי [אינו עושה] שירים, כוס פסול נמי לא משוי [גם כן אינו עושה] שירים!

רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מַתְנֵי הָכִי: בְּעָא מִינֵּיהּ אַבַּיֵי (מֵרָבָא) [מֵרַבָּה]: כּוֹס מַהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה אֶת חֲבֵירוֹ, דָּחוּי אוֹ שִׁירַיִם?

ואילו רב ירמיה מדיפתי מתני הכי [היה שונה כך], בעא מיניה [שאל אותו] אביי מרבה: אם קיבל הדם ביותר מכוס אחד, והשלים באחד מהם את זריקת הדם על קרנות המזבח, אותו כוס מהו שיעשה את חבירו, דחוי לגמרי, ונשפך לאמה העוברת בעזרה, או שירים שמצוה לשופכם על יסוד המזבח?

אֲמַר לֵיהּ: פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא: לְמַעְלָה הוּא אוֹמֵר: ״אֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ״, לְמַטָּה הוּא אוֹמֵר: ״וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ״;

אמר ליה [לו]: דבר זה פלוגתא [מחלוקת] של ר' אלעזר בר' שמעון ורבנן [וחכמים]. דתניא [ששנויה ברייתא] בענין שיירי דם חטאת החיצונה: למעלה, בחטאת הנשיא, הוא אומר: "את דמו ישפך על יסוד מזבח העולה" (ויקרא ד, כה), למטה בחטאת יחיד הוא אומר: "ואת כל דמה ישפך אל יסוד המזבח" (ויקרא ד, לד), ויש כאן הדגשה — "כל דמה".

מִנַּיִן לְחַטָּאת שֶׁקִּיבֵּל דָּמָהּ בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת וְנָתַן מַתָּנָה אַחַת מִזֶּה, וּמַתָּנָה אַחַת מִזֶּה, שֶׁכּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְּסוֹד – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ״.

וכך יש להבין את שני הכתובים: מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן מתנה אחת על המזבח מכוס זה ומתנה אחת מכוס זה, על כל אחת מקרנות המזבח, מנין ששיירי כל הכוסות כולן נשפכין ליסוד? תלמוד לומר: "ואת כל דמה ישפך".

יָכוֹל נָתַן אַרְבַּע מַתָּנוֹת מִכּוֹס אֶחָד יְהוּ כּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְּסוֹד? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת דָּמוֹ״. הָא כֵּיצַד? הוּא נִשְׁפָּךְ לַיְּסוֹד, וְהֵן נִשְׁפָּכִין לָאַמָּה.

יכול אם נתן ארבע מתנות של החטאת מכוס אחד יהו כולן, כל שאר הכוסות, נשפכין ליסוד? תלמוד לומר: "ואת דמו" ולא "כל דמו", הא [הרי] כיצד? הוא, אותו דם בכוס שהיזו ממנו כדין — נשפך ליסוד, והן, שאר הכוסות — דחויים הם ונשפכין לאמה (לתעלה העוברת בעזרה).

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִנַּיִן לְחַטָּאת שֶׁקִּיבֵּל דָּמָהּ בְּאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת וְנָתַן אַרְבַּע מַתָּנוֹת מִכּוֹס אֶחָד, שֶׁכּוּלָּן נִשְׁפָּכִין לַיְּסוֹד – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאֶת כָּל דָּמָהּ יִשְׁפֹּךְ״. וְהָכְתִיב: ״וְאֶת דָּמוֹ יִשְׁפֹּךְ״! אֲמַר רַב אַשִׁי: הַהוּא לְמַעוּטֵי שִׁירַיִם שֶׁבְּצַוַּאר בְּהֵמָה.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: מנין לחטאת שקיבל דמה בארבעה כוסות ונתן ארבע מתנות מכוס אחד, שכולן נשפכין ליסוד? תלמוד לומר: "ואת כל דמה ישפך". ושואלים: והכתיב [והרי נאמר]: "ואת דמו ישפך", ומשמע — לא כל דמו! אמר רב אשי: ההוא למעוטי [אותו כתוב בא למעט] שירים שבצואר בהמה, שלא נתקבלו כלל בכלי כדי לזורקם, והוא אינו נשפך ליסוד, אלא לאמה.

״קִיבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל״ כו׳.

שנינו במשנה שלושה מקרים דומים: קיבל הכשר את הדם ונתן לפסול — יחזיר לכשר ויזרוק. קיבל בימינו ונתן לשמאלו — יחזיר לימינו. קיבל בכלי קודש ונתן לכלי חול — יחזיר לכלי קודש.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן פָּסוּל, הֲוָה אָמִינָא: מַאי פָּסוּל – טָמֵא, דַּחֲזִי לַעֲבוֹדַת צִיבּוּר, אֲבָל שְׂמֹאל – לָא.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שיאמרו כל המקרים הללו, דאי אשמעינן [שאם היה משמיע לנו] רק כשנתן לפסול, הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה פירוש] "פסול" כאן? טמא, שאינו דחוי לגמרי, דחזי [שהרי הוא ראוי] לעבודת ציבור, ולכן אין הדם נפסל בכך, אבל אם נתן לשמאל שאינו ראוי בשום אופן לקבלת הדם והולכתו — לא.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן שְׂמֹאל – דְּאִית לֵיהּ הֶכְשֵׁירָא בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים, אֲבָל כְּלִי חוֹל – לָא.

ואי אשמעינן [ואילו היה משמיע לנו] גם בנותן ליד שמאל שיחזיר לימין ויזרוק, היינו אומרים שהוא משום דאית ליה הכשירא [שיש לו הכשר] ביום הכיפורים, שהכהן הגדול מכניס את כף הקטורת בשמאל, אבל כלי חול — לא.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן כְּלִי חוֹל – מִשּׁוּם דַּחֲזוּ לְקִדּוּשִׁינְהוּ, אֲבָל הָנָךְ – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ואי אשמעינן [ואם היה משמיע לנו] רק בנותן לכלי חול, שאין הדם נפסל בו משום דחזו לקדושינהו [שראויים כלים אלה לקדש אותם] ולעשותם כלי שרת, אבל הנך [האחרים], פסול ושמאל, שאין אפשרות להכשירם — אימא [אמור] שלא, לכן צריכא [צריך] שייאמרו כולם.

וְלֶיהֱוֵי לֵיהּ דָּחוּי! אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אַשִׁי, הָכִי אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: הָא מַנִּי – חָנָן הַמִּצְרִי הוּא, דְּלֵית לֵיהּ דְּחוּיִין.

ולגופו של דין המשנה שואלים: וליהוי ליה [ושיהיה הדם נחשב] כדחוי לאחר שנתקבל ביד הפסול, או בשמאל או בכלי חול! אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי, הכי [כך] אמר רב ירמיה מדיפתי משמיה [משמו] של רבא: הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? כדעת חנן המצרי הוא, דלית ליה [שאין לו] כלל דין דחויין, שקרבן שנדחה לשעתו אינו נדחה לגמרי.

דְּתַנְיָא, חָנָן הַמִּצְרִי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ דָּם בַּכּוֹס – מֵבִיא חֲבֵירוֹ וּמְזַוֵּוג לוֹ.

דתניא [ששנויה ברייתא], חנן המצרי אומר: אם אבד השעיר המשתלח ביום הכיפורים, אפילו היה הדם של בן זוגו, המוקרב לה', בכוס — אין אותו דם נדחה, אלא מביא חבירו (שעיר אחר להשתלח) ומזווג לו להיות בן זוגו, וזורק את הדם כראוי.

רַב אַשִׁי אָמַר: כָּל שֶׁבְּיָדוֹ לָא הָוֵי דָּחוּי.

רב אשי אמר הסבר אחר למשנתנו: כל שבידו לתקן לא הוי [אין זה נקרא] דחוי, והרי מדובר כאן כשחוזרים ומקבלים את הדם כראוי.

אֲמַר רַב שַׁיָּיא: כְּוָותֵיהּ דְּרַב אַשִׁי מִסְתַּבְּרָא; מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאִית לֵיהּ דְּחוּיִין – רַבִּי יְהוּדָה, דִּתְנַן: וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נִשְׁפַּךְ הַדָּם – יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ – יִשָּׁפֵךְ הַדָּם.

אמר רב שייא: כוותיה [כשיטתו] של רב אשי מסתברא [מסתבר], שכן מאן שמעת ליה דאית ליה [מי שמעת אותו שיש לו, שהוא סבור] דין דחויין? ר' יהודה, דתנן [ששנינו במשנה], ועוד אמר ר' יהודה: אם נשפך הדם של השעיר המוקרב לה' מן הכוס — ימות המשתלח, וכן אם מת המשתלח — ישפך הדם. הרי שסבור הוא שהשעיר המשתלח, או במקרה ההפוך — דם השעיר לה', נדחה לגמרי.

וְשָׁמְעִינַן לֵיהּ דְּאָמַר: כָּל שֶׁבְּיָדוֹ – לָא הָוֵי דָּחוּי, דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס אֶחָד הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבֶת וְזוֹרְקוֹ זְרִיקָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד. שְׁמַע מִינָּהּ: כָּל שֶׁבְּיָדוֹ לָא הָוֵי דָּחוּי, שְׁמַע מִינָּהּ.

ושמעינן ליה דאמר [ושמענו אותו שהוא אומר]: כל דבר שבידו לא הוי [אינו נחשב] דחוי, דתניא [ששנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: לאחר שנשחטו קרבנות הפסח בעזרה, כוס אחד היה ממלא מדם התערובת שעל הרצפה, וזורקו זריקה אחת על המזבח כנגד היסוד, כדינו של קרבן פסח, שאם נשפך דמו של אחד מהם מן הכלי לרצפה, יוכשר בדרך זו. שמע מינה [למד מכאן] שלמרות שנשפך הדם מן הכלי בתחילה, כל שבידו לא הוי [אינו נחשב] דחוי. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

גּוּפָא, תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כּוֹס אֶחָד הָיָה מְמַלֵּא מִדַּם הַתַּעֲרוֹבֶת, שֶׁאִם יִשָּׁפֵךְ אֶחָד מֵהֶם נִמְצָא שֶׁהוּא מַכְשִׁירוֹ. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי יְהוּדָה: וַהֲלֹא לֹא נִתְקַבֵּל בִּכְלִי! מְנָא יָדְעִי? אֶלָּא, שֶׁמָּא לֹא נִתְקַבֵּל בִּכְלִי! אָמַר לָהֶן:

גופא [לגופו] של הדבר שהזכרנו קודם: תניא [שנויה ברייתא], ר' יהודה אומר: כוס אחד היה ממלא מדם התערובת, שאם ישפך אחד מהם, מן הכוסות שקיבלו בהם את דם הפסחים, נמצא שהוא מכשירו. אמרו לו לר' יהודה: והלא דם זה של התערובת לא נתקבל בכלי! ושואלים: מנא ידעי [מנין יודעים] חכמים שלא נתקבל? שמא נתקבל ונשפך מן הכלי! אלא כך צריך לומר: הרי ספק הוא, שמא לא נתקבל בכלי! אמר להן: