סְמִיכָה נַמִי כְּתִיב: ״לִפְנֵי ה׳״! אֶפְשָׁר דִּמְעַיֵּיל יְדֵיהּ וְסָמֵיךְ. שְׁחִיטָה נַמִי, אֶפְשָׁר דְּעָבֵיד סַכִּין אֲרוּכָּה וְשָׁחֵיט!

סמיכה נמי כתיב [גם כן נאמר בה]: "לפני ה' "! ומשיבים: מכך אי אפשר היה ללמוד שהיא בטהורים דווקא, שהרי אפשר דמעייל ידיה וסמיך [שמכניס ידו וסומך]. ואומרים: והרי שחיטה נמי [גם כן] אפשר דעביד [שעושה] סכין ארוכה ושחיט [ושוחט]!

הָא מַנִּי – שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי הִיא. דְּתַנְיָא: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳״ – וְלֹא הַשּׁוֹחֵט לִפְנֵי ה׳. שִׁמְעוֹן הַתִּימְנִי אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁיִּהְיוּ יָדָיו שֶׁל שׁוֹחֵט לִפְנִים מִן הַנִּשְׁחָט – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה׳״, שׁוֹחֵט אֶת בֶּן הַבָּקָר יְהֵא לִפְנֵי ה׳.

ומשיבים: הא מני [זו כשיטת מי היא]? שיטת שמעון התימני היא, שהוא סבור שגם השוחט צריך להיות בעזרה. דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר "ושחט את בן הבקר לפני ה' "(ויקרא א, ה) ויש ללמוד מכאן שבן הבקר צריך להיות לפני ה', בעזרה, ולא השוחט לפני ה', אלא יכול לעמוד בחוץ ולשחוט בפנים. שמעון התימני אומר: מנין שיהיו ידיו של שוחט לפנים מן הנשחט? תלמוד לומר: "ושחט את בן הבקר לפני ה' ", ללמד שמי ששוחט את בן הבקר יהא לפני ה'.

אָמַר עוּלָּא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: טָמֵא שֶׁהִכְנִיס יָדוֹ לִפְנִים – לוֹקֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע״ וגו׳, מַקִּישׁ בִּיאָה לִנְגִיעָה, מַה נְּגִיעָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ נְגִיעָה, אַף בִּיאָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ בִּיאָה.

ובשאלה האם ביאה במקצת של הטמא לעזרה נחשבת ביאה, אמר עולא אמר ריש לקיש: טמא שהכניס ידו לפנים — לוקה, שעבר על לאו הכתוב בתורה, שנאמר לגבי טומאת יולדת: "בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבוא" (ויקרא יב, ד), מקיש (משווה) הכתוב בפסוק זה ביאה לנגיעה, מה נגיעה אפילו במקצת בחלק מגופו שמה נגיעה, אף ביאה במקצת שמכניס רק חלק מגופו שמה ביאה.

אֵיתִיבֵיהּ רַב הוֹשַׁעֲיָא לְעוּלָּא: מְצוֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּעֶרֶב הַפֶּסַח, וְרָאָה קֶרִי בּוֹ בַּיּוֹם וְטָבַל,

איתיביה [הקשה לו] רב הושעיא לעולא ממה ששנינו בברייתא: מצורע שחל יום שמיני שלו לטהרתו להיות בערב הפסח, וראה קרי (נפלטה ממנו שכבת זרע) בו ביום וטבל, והוא צריך להגיע לשער העזרה, ולהכניס בהונותיו לעזרה כדי שיזו עליהם מדם האשם, וכך יטהר ויוכל לאכול את הפסח בערב.

אָמְרוּ חֲכָמִים: אַף עַל פִּי שֶׁאֵין טְבוּל יוֹם אַחֵר נִכְנָס – זֶה נִכְנָס, מוּטָב יָבוֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת וְיִדְחֶה עֲשֵׂה שֶׁאֵין בּוֹ כָּרֵת.

אמרו חכמים: אף על פי שאין טבול יום אחר של טומאת קרי נכנס למקדש, זה נכנס עד לשער העזרה, ומדוע? מוטב יבוא חיוב עשה של הקרבת קרבן פסח שיש בו כרת למי שמבטלו, וידחה עשה של שילוח הטמאים מן המחנה, שאין בו כרת.

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: דְּבַר תּוֹרָה אֲפִילּוּ עֲשֵׂה אֵין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעֲמֹד יְהוֹשָׁפָט בִּקְהַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּבֵית ה׳ לִפְנֵי הֶחָצֵר הַחֲדָשָׁה״. מַאי ״חָצֵר הַחֲדָשָׁה״? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁחִידְּשׁוּ בָּהּ דְּבָרִים (הַרְבֵּה), וְאָמְרוּ: טְבוּל יוֹם אַל יִכָּנֵס לְמַחֲנֵה לְוִיָּה.

ור' יוחנן אמר: דבר תורה אפילו איסור עשה אין בו בטבול יום להיכנס למקדש, שנאמר: "ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' לפני החצר החדשה" (דברי הימים ב כ, ה), ושאלו: מאי [מה] פירוש "חצר החדשה"? אמר ר' יוחנן: שחידשו בה דברים הרבה, ואמרו: טבול יום אל יכנס למחנה לויה, משמע שמן התורה מותר לו להיכנס!

וְאִי אָמְרַתְּ בִּיאָה בְּמִקְצָת שְׁמָהּ בִּיאָה – הֵיכִי מְעַיֵּיל יְדֵיהּ בַּבְּהוֹנוֹת? אִידִי וְאִידִי עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת הוּא!

ומעתה, הקושיה על עולא: ואי אמרת [ואם אתה אומר] שביאה במקצת שמה ביאה, אם כן היכי מעייל ידיה [איך המצורע כשהוא טבול יום מכניס את ידיו] לעזרה בבהונות כדי להיטהר? והרי במקרה זה אידי ואידי [זה וזה] עשה שיש בו כרת הוא, שהרי טבול יום הנכנס לעזרה חייב כרת!

אֲמַר לֵיהּ: מִטּוּנָךְ, שָׁאנֵי מְצוֹרָע, הוֹאִיל וְהוּתַּר לְצָרַעֲתוֹ הוּתַּר לְקִירְיוֹ.

אמר ליה [לו] עולא לרב הושעיא: מטונך [ממשאך] כלומר, ממה שאתה בא להכביד ולהקשות עלי — משם אני מביא ראיה לשיטתי, כי שאני [שונה] מצורע, שהתירה לו התורה להכניס בהונותיו לעזרה כדי להיטהר, למרות שהוא מחוסר כיפורים, ולכן הואיל והותר בביאה במקצת לצרעתו הותר גם לענין קיריו. אבל מכל מקום — ביאה במקצת נחשבת ביאה.

אֲמַר רַב יוֹסֵף, קָסָבַר עוּלָּא: רוּבָּן זָבִים וְנַעֲשׂוּ טְמֵאֵי מֵתִים, הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לְטוּמְאָתָן – הוּתְּרוּ לְזִיבָתָן.

בעקבות דברים אלה אמר רב יוסף: קסבר [סבור הוא] עולא שאם היו רובן של ישראל זבים בערב הפסח, ואינם מותרים לעשות את הפסח בטומאה, ונעשו טמאי מתים, ואם היה הציבור, כולו או רובו, טמא מת מותר לו להקריב פסח בטומאה, הואיל והותרו לטומאתן לענין טומאת מת — הותרו גם לזיבתן.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: מִי דָּמֵי? טוּמְאָה אִישְׁתְּרַאי, זִיבָה לָא אִישְׁתְּרַאי!

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? במצורע שראה קרי, הרי הותר הטמא מתחילה, ושוב אינו נאסר בגלל טומאה אחרת. אבל הזבים הרי מתחילה נדחו מהקרבה, וכשנוספה להם טומאת מת — טומאה (טומאת המת) אישתראי [הותרה], זיבה שכבר היתה בו לא אישתראי [הותרה]!

אֲמַר לֵיהּ: דִּלְמָא הָכִי קָאָמַר מָר: רוּבָּן טְמֵאֵי מֵתִים וְנַעֲשׂוּ זָבִים, הוֹאִיל וְהוּתְּרוּ לְטוּמְאָתָן – הוּתְּרוּ לְזִיבָתָן? אֲמַר לֵיהּ: אִין.

הוסיף ואמר ליה [לו] אביי: דלמא הכי קאמר מר [כך אמר אדוני] שכך צריך לתקן את הדברים: אם היו מתחילה רובן טמאי מתים ונעשו זבים, הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן. אמר ליה [לו] רב יוסף: אין [כן], לכך התכוונתי.

וְאַכַּתֵּי לָא דָּמֵי, מְצוֹרָע הֶיתֵּירָא הוּא, הוֹאִיל וְאִישְׁתְּרֵי – אִישְׁתְּרֵי. טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא, לְהָא אִידְּחַאי, לְהָא לָא אִידְּחַאי!

ומקשים: ואכתי לא דמי [ועדיין אינו דומה] לדברי עולא, שכן מצורע היתירא [היתר] הוא, הואיל ואישתרי אישתרי [הואיל והותר הותר], אבל טומאה בהקרבת הפסח הלוא רק דחויה היא ולא היתר גמור, ולכן אפשר לומר: להא אידחאי, להא לא אידחאי [לזה, לענין טומאת מת נדחתה, לזה, לענין טומאת זב לא נדחתה]!

אֲמַר לֵיהּ רָבָא: אַדְּרַבָּה, אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא: מְצוֹרָע הֶיתֵּירָא הוּא, לְהָא אִישְׁתְּרַאי וּלְהָא לָא אִישְׁתְּרַאי. טוּמְאָה דְּחוּיָה הוּא, מַה לִּי חַד דִּחוּיָא מַה לִּי שְׁתֵּי דְחִיּוֹת.

אמר ליה [לו] רבא: אדרבה, איפכא מסתברא [גדולה מזו, ההיפך הוא המסתבר]! משום שמצורע היתירא [היתר] הוא, שהתורה התירה לו במפורש להכניס בהונותיו כדי להיטהר, ולא הותר כן לשאר טמאים, אפשר לומר: להא אישתראי ולהא לא אישתראי [לזה הותרה הכניסה, ולזה לא הותרה], ואילו טומאה דחויה הוא בטמאי מת, וכיון שנדחתה, מה לי חד דחויא [דחיה אחת] מה לי שתי דחיות?