הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דּוּמְיָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר, וְהֵיכִי דָּמֵי – בִּשְׁנֵי בְנֵי אָדָם – מִצְטָרֵף, שְׁמַע מִינָּהּ.

הא [הרי] אם היה חושב לאכול ולאכול דומיא [בדומה] לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית, והיכי דמי [וכיצד הוא בדיוק] — בשני בני אדם שזה יאכל כחצי זית וזה יאכל כחצי זית — היה מצטרף. ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

בָּעֵי רָבָא: חִישֵּׁב לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בְּיָתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס, מַהוּ? לַאֲכִילַת גָּבוֹהַּ מְדַמִּינַן לֵיהּ, אוֹ לַאֲכִילַת הֶדְיוֹט מְדַמִּינַן לֵיהּ?

בעי [שאל] רבא: אם חישב לאכול כזית במשך זמן שהוא יתר מכדי אכילת פרס (חצי כיכר), מהו הדין? האם לאכילת גבוה מדמינן ליה [מדמים אנו אותו] ובאכילת מזבח (הקטרה) אין שיעור כמה זמן נמשכת השריפה, ובדרך כלל היא נמשכת זמן ארוך יותר, או לאכילת הדיוט מדמינן ליה [מדמים אנו אותו] וביותר משיעור אכילת פרס כזה אין זו נחשבת אכילה?

אֲמַר אַבַּיֵי, תָּא שְׁמַע: לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת – כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין. טַעְמָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר, הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל – מִצְטָרֵף; וְהָא הַקְטָרָה בְּיוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס הוּא!

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו במשנתנו: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר, שאין אכילה והקטרה מצטרפין. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] אם חישב לאכול ולהקטיר אינו מצטרף, הא [אבל] אם היה חושב בכגון זה לאכול ולאכול — היה מצטרף, והא [והרי] הקטרה של כזית בשר גם ביותר מכדי אכילת פרס הוא, משמע שאף אכילת הדיוט בשיעור זמן זה נחשבת לאכילה.

דִּלְמָא בְּהֶיסֵּק גָּדוֹל.

ודוחים: מכאן אין להוכיח, דלמא [שמא] מדובר במחשב על היסק גדול, שנשרף בו כזית בשר בפחות מכדי שיעור אכילת פרס, ודווקא באופן זה אכילות מצטרפות זו לזו.

״לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת – כָּשֵׁר״. טַעְמָא דְּלֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר, הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל – מִצְטָרֵף.

שנינו במשנה: שחט על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית — כשר. ומדייקים: טעמא [הטעם, דווקא] כשחושב לאכול ולהקטיר, הא [אבל] אם היה חושב לאכול חצי זית ולאכול עוד חצי זית דבר שאין דרכו לאכול — היה מצטרף.

הָא קָתָנֵי רֵישָׁא: לֶאֱכוֹל אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל (מִצְטָרֵף); אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל – אִין, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ – לָא!

אולם הא קתני רישא [הרי שנה בראשה של המשנה]: לאכול את שדרכו לאכול — מצטרף, ויש לדייק: את שדרכו לאכול — אין [כן], שאין דרכו — לא מצטרף!

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה: הָא מַנִּי – רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא, דְּאָמַר: מְחַשְּׁבִין מֵאֲכִילַת אָדָם לַאֲכִילַת מִזְבֵּחַ וּמֵאֲכִילַת מִזְבֵּחַ לַאֲכִילַת אָדָם. דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר – כָּשֵׁר, וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר פּוֹסֵל.

אמר ר' ירמיה: הא מני [הלכה זו שבסוף המשנה, כשיטת מי היא]? שיטת ר' אליעזר היא, שאמר: מחשבין מדברים הראויים לאכילת אדם לאכילת מזבח, ומדברים הראויים לאכילת מזבח לאכילת אדם, דתנן [ששנינו במשנה]: השוחט את הזבח לאכול דבר שאין דרכו לאכול, או להקטיר דבר שאין דרכו להקטיר חוץ למקומו או חוץ לזמנו — הרי זה כשר, ור' אליעזר פוסל.

אַבַּיֵי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן; וְלָא תֵּימָא: הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, אֶלָּא אֵימָא: הָא לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל.

אביי אמר: יש לפרש סופה של המשנה אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת רבנן [חכמים], הסבורים שאין מחשבת פסול חלה על דבר שאין דרכו לאכול. ולא תימא [ואל תאמר, תדייק]: לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר, הא [אבל] לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרף ופיגול. אלא אימא [אמור] כך: הא [אבל] לאכול כחצי זית ולאכול כחצי זית דבר שדרכו לאכול — מצטרף, למרות שהן שתי מחשבות נפרדות בשני חצאי זיתים.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן? אִי דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל קָא מַשְׁמַע לָן – מֵרֵישָׁא שְׁמַע מִינָּהּ: כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר – פָּסוּל, הָא כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר – פִּיגּוּל!

ושואלים: אם כן, מאי קא משמע לן [מה משמיע לנו] התנא בהלכה זו שלנו? אי [אם] דבר שדרכו לאכול קא משמע לן [משמיע לנו] שמצטרף זה לזה — הרי כבר מרישא שמע מינה [מראש המשנה נלמד] דבר זה, שהרי שנינו: כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר — פסול. ויש לדייק: הא [הרי] אם חשב כחצי זית שני למחר — יהיה זה פיגול!

אֶלָּא אִי לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר – מִדּוּקְיָא דְּרֵישָׁא שְׁמַע מִינָּהּ: לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל – אִין, שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל – לָא;

אלא, אי [אם] תאמר שבא להשמיענו את עצם ההלכה, שאם חשב לאכול ולהקטיר שאין מצטרפים — הרי מדוקיא דרישא שמע מינה [מהדיוק של תחילת המשנה נשמע דבר זה], ששנינו שם שאם חשב לאכול דבר שדרכו לאכול חוץ לזמנו — אין [כן] פיגול, אבל דבר שאין דרכו לאכול — לא, וממילא אינו מצטרף.

הָשְׁתָּא וּמָה לֶאֱכוֹל וְלֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל – לָא מִצְטָרֵף, לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר מִיבָּעֵי?

ונדייק מכאן: השתא [עכשיו, הרי] ומה שחשב לאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול — לא מצטרף, למרות שחשב על אכילה, אם חשב לאכול ולהקטיר מיבעי [נצרכה לומר] שאינו מצטרף? ולפי זה אין אנו למדים כל דבר חדש מסופה של המשנה!

לֶאֱכוֹל וּלְהַקְטִיר אִיצְטְרִיךְ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הָתָם הוּא דְּלָאו כִּי אוֹרְחֵיהּ קָא מְחַשֵּׁב, אֲבָל הָכָא דִּבְהַאי כִּי אוֹרְחֵיהּ וּבְהַאי כִּי אוֹרְחֵיהּ – אֵימָא לִיצְטָרֵף, קָא מַשְׁמַע לָן. הדרן עלך כל הזבחים שקבלו דמן

ודוחים: גם אם נדייק מתחילת המשנה, שלאכול ולאכול דבר שאין דרכו לאכול מצטרפים, עדיין לאכול ולהקטיר איצטריך [הוצרך לומר], שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: התם [שם] שחושב לאכול דבר שאין דרכו לאכול הוא שאינו מצטרף, משום דלאו כי אורחיה קא מחשב [שלא על אכילה שלא כדרכו הוא מחשב], אבל הכא [כאן] לאכול ולהקטיר, דבהאי כי אורחיה ובהאי כי אורחיה [שבזה מחשב כדרכו ובזה כדרכו] אימא ליצטרף [אמור שיצטרף], קא משמע לן [משמיע לנו] שאכילה והקטרה אינם מצטרפים.

מתני׳ כָּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ – שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה. שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים, וּבְנָשִׁים, וּבַעֲבָדִים, וּבִטְמֵאִים, וַאֲפִילּוּ בְּקָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִים נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר. לְפִיכָךְ הֵן פּוֹסְלִין בְּמַחֲשָׁבָה.