אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְהָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כִּי מַגַּעַת לְהוּ, רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּהֲדֵי הֲדָדֵי לָא פְּלִיגִי!

אמר ליה [לו] אביי לרב דימי: והא [והרי] רבה בר בר חנה אמר בשם ר' יוחנן: כי מגעת להו [כאשר אתה מקרב אותם] את דבריהם, יכול אתה לומר כי ר' מאיר ור' יוסי החלוק עליו במשנה בענין תמורה בהדי הדדי לא פליגי [אינם חולקים זה עם זה], ששניהם אינם אומרים "תפוס לשון ראשון", כאשר יבואר להלן. ואם כן, ר' מאיר אינו בשיטת ר' יהודה!

וְלָא פְּלִיגִי? וְהָא מִיפְלַג פְּלִיגִי! אֲמַר לֵיהּ: פְּלִיגִי בְּמַאי דִּפְלִיגִי, וְלָא פְּלִיגִי בְּמַאי דְּלָא פְּלִיגִי.

על כך תמה רב דימי: ולא פליגי [וכי אינם חולקים]? והא מיפלג פליגי [והרי חלוקים הם] כאמור במשנה! אמר ליה [לו]: פליגי במאי דפליגי [חלוקים הם במה שהם חלוקים], במקרה זה, ולא פליגי במאי דלא פליגי [ואינם חלוקים במה שאינם חלוקים] כלומר, יש להבין את מחלוקתם באופן שונה.

דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַכֹּל מוֹדִים הֵיכָא דְּאָמַר ״תָּחוּל זוֹ וְאַחַר כָּךְ (אָמַר) תָּחוּל זוֹ״ – דִּבְרֵי הַכֹּל לָא חָיְילָא; ״לֹא תָּחוּל זוֹ אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה זוֹ״ – דִּבְרֵי הַכֹּל חָיְילָא;

וכפי שאמר ר' יצחק בר יוסף אמר ר' יוחנן: הכל, גם ר' מאיר וגם ר' יוסי, מודים היכא דאמר [במקום שאומר] "תחול זו ואחר כך תחול זו", תמורת עולה ואחר כך תמורת שלמים — דברי הכל קדושת שלמים לא חיילא [אינה חלה], וגם לא לדעת ר' יוסי, לפי שכבר חלה עליה קדושת עולה. וכן מצד אחר, אם אומר "לא תחול זו אלא אם כן חלה זו" — לדברי הכל, וגם לדעת ר' מאיר, חיילא [חלה] גם קדושת שלמים.

כִּי פְּלִיגִי – דְּאָמַר: ״תְּמוּרַת עוֹלָה תְּמוּרַת שְׁלָמִים״, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: מִדַּהֲוָה לֵיהּ לְמֵימַר ״תְּמוּרַת עוֹלָה וּשְׁלָמִים״, וְאָמַר: ״תְּמוּרַת עוֹלָה תְּמוּרַת שְׁלָמִים״ – שְׁמַע מִינָּהּ מִיהֲדַר קָא הֲדַר בֵּיהּ.

כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה במקרה המסויים דאמר [שאומר] "תמורת עולה תמורת שלמים", ר' מאיר סבר [סבור]: מדהוה ליה למימר [מכיון שאם היה רוצה להחיל את שתי הקדושות היה לו לומר] "תמורת עולה ושלמים", ואמר במקום זה "תמורת עולה תמורת שלמים" — שמע מינה מיהדר קא הדר ביה [למד מכאן שהוא חוזר בו], שהתכוון מתחילה רק לתמורת עולה בלבד, ואחר כך התחרט ורצה להחיל עליה קדושת שלמים, וזה אינו יכול לעשות עוד.

וְרַבִּי יוֹסֵי: אִי אָמַר ״תְּמוּרַת עוֹלָה וּשְׁלָמִים״, הֲוָה אָמִינָא: פַּלְגָּא תְּמוּרַת עוֹלָה וּפַלְגָּא תְּמוּרַת שְׁלָמִים – לְהָכִי אָמַר ״תְּמוּרַת עוֹלָה תְּמוּרַת שְׁלָמִים״, לְמֵימְרָא דְּכוּלָּהּ עוֹלָה וְכוּלָּהּ שְׁלָמִים הָוְיָא.

ור' יוסי משיב על כך: אי אמר [אם היה אומר] "תמורת עולה ושלמים", הוה אמינא [הייתי אומר, מפרש] את דבריו כך: פלגא [חצי בהמה] הוא תמורת עולה ופלגא [וחצי] תמורת שלמים — להכי [משום כך] אמר "תמורת עולה תמורת שלמים", למימרא [לומר] שכולה עולה וכולה שלמים הויא [היא]. ונמצא לדרך זו, כי גם ר' מאיר אינו סבור שתפוס לשון ראשון!

אֲמַר לֵיהּ: הוּא אָמַר לָא פְּלִיגִי, וַאֲנָא אָמִינָא פְּלִיגִי.

אמר ליה [לו] רב דימי לאביי: הוא, רבה בר בר חנה, אמר בשם ר' יוחנן: לא פליגי [אינם חלוקים], ואנא אמינא: פליגי [ואני אומר: חלוקים הם], ור' מאיר חולק איפוא בשיטת ר' יהודה במשנתנו.

אֲמַר עוּלָּא וְאִיתֵימָא רַב אוֹשַׁעֲיָא: אֶפְשָׁר יָדְעִין חַבְרִין בַּבְלָאָה ״כַּזַּיִת״ ״כַּזַּיִת״ תְּנַן, אוֹ ״כַּזַּיִת וְכַזַּיִת״ תְּנַן?

ושבים לדון במחלוקת ר' יהודה וחכמים שבמשנתנו. אמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אושעיא: אפשר ידעין חברין בבלאה [האם יודעים חברינו הבבליים] האם "כזית" "כזית" תנן [שנינו] במשנתנו שאמר: "הריני שוחט על מנת לאכול כזית חוץ לזמנו, כזית חוץ למקומו", ובזה אמר ר' יהודה שחל על הקרבן דין פיגול מתחילה, או "כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו" תנן [שנינו] בו' החיבור?

״כַּזַּיִת״ ״כַּזַּיִת״ תְּנַן, אֲבָל ״כַּזַּיִת וְכַזַּיִת״ – דִּבְרֵי הַכֹּל עֵירוּב מַחֲשָׁבוֹת הָוֵי. אוֹ דִּלְמָא: ״כַּזַּיִת וְכַזַּיִת״ תְּנַן, דִּלְרַבִּי יְהוּדָה פְּרָטָא הָוֵי, וְכָל שֶׁכֵּן ״כַּזַּיִת כַּזַּיִת״?

וביאור משמעות השאלה: האם "כזית כזית" תנן [שנינו], אבל אם אמר "כזית חוץ לזמנו וכזית חוץ למקומו" בו' החיבור — דברי הכל עירוב מחשבות הוי [הוא], וגם לדעת ר' יהודה אין זה פיגול אלא רק פסול. או דלמא [שמא] "כזית וכזית" תנן [שנינו], שלר' יהודה, למרות שהו' מחברת, מכל מקום פרטא הוי [לשון פרט הוא], שמגדיר כל פרט לעצמו, ולכן חל על הקרבן דין פיגול כשאמר "כזית חוץ לזמנו", ואין מעורבת בו האמירה השניה של חוץ למקומו, וכל שכן שיהא הדין כן לדעתו אם אמר "כזית כזית", שם אין אפילו ו' המחברת בין שתי האמירות?

תָּא שְׁמַע, דִּבְעָא מִינֵּיהּ לֵוִי מֵרַבִּי: חִישֵּׁב לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת לְמָחָר בַּחוּץ, מַהוּ? אֲמַר לוֹ: זוֹ שְׁאֵילָה! עֵירוּב מַחֲשָׁבוֹת הָוֵי.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר, דבעא מיניה [ששאל אותו] לוי מרבי: אם חישב לאכול "כזית למחר בחוץ", מהו? אמר לו: זו שאילה! שאלה גדולה ויפה היא. ותשובתה, שאף לדעת ר' יהודה עירוב מחשבות הוי [הוא], ואין זה פיגול.

אָמַר לְפָנָיו רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי: לֹא מִשְׁנָתֵינוּ הִיא? לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ כַּזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר כַּזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת; הָא אִידָךְ – עֵירוּב מַחֲשָׁבוֹת הָוֵי!

אמר לפניו לרבי שמעון ברבי: מה גדולה יש בשאלה זו, וכי לא משנתינו היא? שהרי שנינו: לאכול כזית בחוץ כזית למחר, כזית למחר כזית בחוץ, כחצי זית בחוץ כחצי זית למחר, כחצי זית למחר כחצי זית בחוץ — הרי זה פסול ואין בו כרת, ועל כך חלק ר' יהודה ואמר, שאם מחשבת הזמן קדמה הרי זה פיגול. ויש לדייק: דווקא במקרה זה חולק ר' יהודה, הא אידך [אבל נוסח אחר] כגון "כזית למחר בחוץ" — עירוב מחשבות הוי [הוא], וכיון שאפשר לדייק דבר זה באופן פשוט מן המשנה, מה גדולה יש בשאלה זו?

אֲמַר לֵיהּ: הוּא שָׁאַל בִּי דְּבַר חָכְמָה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מִשְׁנָתֵינוּ. לְדִידָךְ דְּאַתְנֵיתָךְ תַּרְתֵּי – לָא קַשְׁיָא לָךְ.

אמר ליה [לו] רבי לר' שמעון בנו: הוא, לוי, שאל בי (אותי) דבר חכמה, ואת אמרת [ואתה אומר לי] משנתינו. לדידך דאתניתך תרתי [לך שלימדתי אותך שתים], ששניתי לך גם "כזית כזית" וגם נוסח "כזית וכזית" לא קשיא [קשה] לך, שמנוסח זה מכאן אפשר לדייק תשובה לשאלה.

לְדִידֵיהּ דְּלָא אַתְנִיתֵיהּ אֶלָּא חֲדָא, וְשַׁמְעִינְהוּ לְרַבָּנַן דְּקָא גָּרְסִי תַּרְתֵּי, וְסָבַר: דִּידִי דַּוְוקָא, וְדִידְהוּ עֵירוּב מַחֲשָׁבוֹת הָוֵי. אוֹ דִּלְמָא דִּידְהוּ דַּוְוקָא, וּלְדִידִי שַׁיּוּרֵי שַׁיֵּיר לִי, וּמִדְּשַׁיֵּיר לִי לְדִידִי הָא – שַׁיֵּיר לְהוּ לְדִידְהוּ נַמִי בְּהָךְ.

לדידיה דלא אתניתיה [לגרסה שלו שלא שניתי לו] אלא חדא [אחת], ושמעינהו לרבנן דקא גרסי תרתי [והוא שמע את החכמים שהם גורסים שתים], כפי ששניתי לך, גם "כזית כזית" וגם "כזית וכזית". וסבר [וסבור היה] כלומר, היה מסתפק בשאלה: דידי דווקא [האם גרסתי שלי, ששנה לי רבי, היא המדוייקת], שרק בזה חולק ר' יהודה, ודידהו [ושלהם] הנוסח הנוסף שהם גורסים עירוב מחשבות הוי [הוא]. או דלמא דידהו דווקא [שמא הנוסח שלהם הוא המדוייק] שגם ב"כזית כזית" וגם ב"כזית וכזית" חולק ר' יהודה, ולדידי [ולגרסה שלי] שיורי [שיור] שייר לי ולא הביא את כל המקרים בהם ר' יהודה חולק, ומדשייר לי לדידי הא [ומכיון ששייר לי לגרסה שלי דבר זה] ששנה להם, אולי שייר להו לדידהו נמי בהך [שייר להם לגרסה שלהם גם כן את זו] "כזית למחר בחוץ", ואולי גם בזה חלוק ר' יהודה.

וְהֵי אַתְנִיֵּיהּ? אִילֵימָא ״כַּזַּיִת וְכַזַּיִת״ אַתְנִיֵּיהּ – הַאי לָאו שִׁיּוּרָא הוּא! אֶלָּא ״כַּזַּיִת כַּזַּיִת״ אַתְנִיֵּיהּ.

עד כאן סיפור המעשה, ומכאן אנו יכולים להסיק לגבי שאלתו של עולא, מה נוסח המשנה של רבי, שיש לשאול: והי אתנייה [ואיך שנה לו] רבי ללוי, שיכול היה לוי לסבור כן? אילימא [אם תאמר] "כזית וכזית" אתנייה [שנה לו], שר' יהודה סבור שאין כאן עירוב מחשבות, למרות ו' החיבור — האי לאו שיורא הוא [זה אינו שיור] מה שלא שנה גם "כזית כזית", כי הוא מובן מאליו. אלא צריך לומר ש "כזית כזית" אתנייה [שנה לו], ומסופק היה לוי האם גם ב"כזית וכזית" חולק ר' יהודה.

וְתִיבָּעֵי לֵיהּ ״כַּזַּיִת וְכַזַּיִת״?

ושואלים: אם אכן היה הנוסח ששנה לו רבי, מדוע שאל לוי מה יהא הדין ב"כזית למחר בחוץ"? ותיבעי ליה [ותישאל לו] שאלה מוקדמת יותר: מה יהא הדין לדברי ר' יהודה אם אמר "כזית וכזית"!

סָבַר: אֶיבְעֵי מִינֵּיהּ חֲדָא דְשָׁמַעְנָא תַּרְתֵּי. דְּאִי בָּעֵינָא ״כַּזַּיִת וְכַזַּיִת״, הָא נִיחָא אִי אָמַר לִי כְּלָלָא – כָּל שֶׁכֵּן ״כַּזַּיִת לְמָחָר בַּחוּץ״. אֶלָּא אִי אָמַר לִי פְּרָטָא – אַכַּתִּי ״כַּזַּיִת לְמָחָר בַּחוּץ״ קָא מִיבָּעֲיָא לִי.

ומשיבים: סבר [סבור היה] לוי: איבעי מיניה חדא דשמענא תרתי [אשאל אותו שאלה אחת שאשמע ממנה שתים]. דאי בעינא [שאם אשאל אותו] מה דעת ר' יהודה במקרה של "כזית וכזית", הא ניחא אי אמר לי כללא [זה יהא נוח אם יאמר לי שהוא עושה את שני הדיבורים לכלל אחד] לדעת ר' יהודה, ויש כאן עירוב מחשבות, שאז יובן מכאן כי כל שכן "כזית למחר בחוץ", שהוא ביטוי אחד. אלא אי אמר לי פרטא [אם יאמר לי שפרט הוא] ששני דיבורים נפרדים הם, ואף בזה חולק ר' יהודה, אכתי [עדיין] השאלה "כזית למחר בחוץ" קא מיבעיא [תישאל] לי ומוטב איפוא לשאול שאלה שתענה על שני המקרים כאחד, שאם חולק הוא ב"כזית למחר בחוץ" ואין בזה עירוב מחשבות — כל שכן ב"כזית וכזית".

אִי הָכִי, הָשְׁתָּא נַמִי, הָתֵינָח אִי אֲמַר לֵיהּ ״כַּזַּיִת לְמָחָר בַּחוּץ״ פְּרָטָא – כָּל שֶׁכֵּן ״כַּזַּיִת וְכַזַּיִת״. אֶלָּא אִי אֲמַר לֵיהּ כְּלָלָא – אַכַּתִּי ״כַּזַּיִת וְכַזַּיִת״ מִיבָּעֵי לֵיהּ!

ומקשים: אי הכי [אם כך], ששיקול זה הנחה את לוי — לא הרויח דבר, שהרי השתא נמי [עכשיו גם כן] התינח אי אמר ליה [זה יהיה נוח אם אומר לו] "כזית למחר בחוץ" פרטא [פרט הוא], שהם נחשבים כשני דיבורים נפרדים — כל שכן "כזית וכזית", אלא אי אמר ליה כללא [אם היה אומר לו שכלל הוא], אכתי [עדיין] "כזית וכזית" מיבעי ליה [תישאל לו] מה דעת ר' יהודה בזה!

אִם כֵּן מִרְתַּח רָתַח:

ומשיבים: אם כן היתה התשובה, ש"כזית למחר בחוץ" כלל הוא, היה מקבל ממילא את התשובה לשאלתו השניה גם כן, שכן אז מרתח רתח [היה כועס עליו] רבי, על שלא שאל כהוגן, וכך היה אומר לו: