אִם הִצִּיל בְּמֵת חָמוּר – שֶׁכֵּן חֲלוּקָה בְּאוֹהָלִין, תַּצִּיל בִּכְלִי חֶרֶשׂ הַקַּל – שֶׁאֵין חֲלוּקִין בְּאוֹהָלִין?

אם הציל במת למרות שדינו חמור — שכן עושים חלוקה באוהלין שמנהג בני אדם לחלוק אוהל במחיצה, וכל חלק נחשב כחדר נפרד לעצמו, תציל מחיצה בכלי חרש הקל, שאין כלי חרס חלוקין באוהלין אין נוהגים לחלקם במחיצות?

הָתֵינַח לְרַבָּנַן, לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?

ומשיבים: התינח [נניח דבר זה] לרבנן [לדעת חכמים] הסבורים שאין המחיצה מצילה, אבל לר' אליעזר מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הרי לדעתו מחיצה מצילה גם בתנור!

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר קַל וָחוֹמֶר קָאָמַר.

ומשיבים: ר' אליעזר סבור כרב, לגבי העיקרון שמה שאינו מינו — אינו מועיל בו, אבל לענין מחיצה בתנור — קל וחומר קאמר [הוא אומר], ממת לשרץ, ובגללו הוא סבור שאף דבר שאינו מינו מועיל בו.

אִי הָכִי, הָתָם נַמִי לֵימָא קַל וָחוֹמֶר: קֳדָשִׁים מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים, חוּלִּין לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

ומקשים: אי הכי [אם כך], שדוחים סברת שאינו מינו מפני קל וחומר, התם נמי לימא [שם, בחטאת ששחטה לשם חולין, גם כן נאמר] קל וחומר: אם קדשים מחללין קדשים, חולין לא כל שכן שמחללים?

אֶלָּא, טַעְמָא דְּרַב כְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מַאי טַעְמָא דְּרַב? ״וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה׳״ – קֳדָשִׁים מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים, וְאֵין חוּלִּין מְחַלְּלִין קֳדָשִׁים.

אלא צריך לומר כי טעמא [טעמו] של רב הוא כדברי ר' אלעזר, שאמר ר' אלעזר: מאי טעמא [מה הטעם] של רב? נאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' "(ויקרא כב, טו), לומר שקדשים דווקא מחללין קדשים, ואין חולין מחללין קדשים.

אַלְמָא, אֲתָא קְרָא אַפְּקֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֶר, הָכָא נַמִי: לֵיתֵי ״תּוֹכוֹ״ לַפְּקֵיהּ מִקַּל וָחוֹמֶר!

ומדייקים: אלמא אתא קרא אפקיה [מכאן שבא המקרא והוציא אותו] מקל וחומר שיש בו. אם כן, הכא נמי [כאן גם כן] במחיצת התנור, שלמד ר' אליעזר מקל וחומר שמחיצה מועילה בתנור (למרות שאינה מינו) ליתי [שיבוא המקרא] "כל אשר ב"תוכו" לומר שמחיצה אינה מצילה בו, לפקיה [ויוציא אותו] מקל וחומר!

הַאי ״תּוֹכוֹ״ מִיבָּעֵי לֵיהּ לְאוֹכָלִין שֶׁגִּיבְּלָן בְּטִיט וְהִכְנִיסָן לַאֲוִיר תַּנּוּר; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וּבִנְגִיעָה לֹא מִטַּמֵּא, בַּאֲוִירוֹ נַמִי לֹא מִטַּמּוּ, [קָא מַשְׁמַע לָן].

ומשיבים: האי "תוכו" מיבעי ליה ["תוכו" זה נצרך לו] לדין אחר, לאוכלין שגיבלן (לש אותם) בטיט ועטף אותם מכל צד, והכניסן לאויר תנור, סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ובנגיעה לא מטמא האוכל, אם יגע בו השרץ, משום שהטיט חוצץ — באוירו של תנור טמא נמי [גם כן] לא מטמו [מיטמאים] האוכלים, [קא משמע לן [משמיע לנו]] בהדגשה "כל אשר בתוכו", שבכל זאת נטמאים האוכלים, כיוון שהם נמצאים בתוך חללו.

וְרַבָּנַן: הָנָךְ לָא צְרִיכִי קְרָא.

ומן הצד האחר, רבנן [חכמים] החולקים על ר' אליעזר, מה הם משיבים? הם סבורים שהנך לא צריכי קרא [דברים אלה אינם צריכים מקרא] והם מובנים מעצמם, שהרי האוכלים מצויים בחלל הכלי.

רַב יוֹסֵף בַּר אַמִי רָמֵי שִׁינּוּי קוֹדֶשׁ אַשִּׁינּוּי בְּעָלִים, וּמְשַׁנֵּי.

אגב כך מביאים עוד דיונים באותו ענין, רב יוסף בר אמי רמי [השליך, הראה סתירה] משינוי קודש על שינוי בעלים ומשני [ומתרץ].

מִי אָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ לְשֵׁם חַטָּאת – כְּשֵׁירָה, לְשֵׁם עוֹלָה – פְּסוּלָה; אַלְמָא דְּלָאו מִינָהּ מַחֲרִיב בָּהּ, דְּמִינָהּ לָא מַחֲרִיב בָּהּ?

וכך הקשה, מי [האם] אמר רב לענין שינוי קודש: חטאת ששחטה לשם חטאת אחרת, לכפר על שגגה אחרת שבידו — כשירה, לשם עולה — פסולה; אלמא דלאו [מכאן שדבר שאינו] מינה (לשם עולה) מחריב בה, פוסלה, אבל דבר שהוא מינה (לשם חטאת אחרת) לא מחריב בה, אינו פוסלה?

וְהָאָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב חַטָּאת – פְּסוּלָה, עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב עוֹלָה – כְּשֵׁרָה; אַלְמָא דְּבַר מִינָהּ מַחֲרִיב בָּהּ, דְּלָאו מִינָהּ לָא מַחֲרִיב בָּהּ!

והאמר [והרי אמר] רב, לענין שינוי בעלים: חטאת ששחטה שלא לשם הבעלים, אלא על מי שמחוייב חטאת — פסולה, אבל אם שחטה על מי שמחוייב עולה — כשרה, אלמא [מכאן] דבר [שבן] מינה (אדם אחר שחייב חטאת) מחריב בה, דלאו [שאינו] מינה (שאינו מחויב חטאת) לא מחריב בה!

וּמְשַׁנֵּי: הָתָם ״וְשָׁחַט אֹתָהּ לְחַטָּאת״ אָמַר רַחֲמָנָא, וַהֲרֵי חַטָּאת לְשֵׁם חַטָּאת נִשְׁחֲטָה;

ומשני [ומתרץ]: התם [שם], לענין שינוי קודש — "ושחט אתה לחטאת" (ויקרא ד, לג) אמר רחמנא [אמרה התורה], והרי חטאת לשם חטאת נשחטה, ולכן היא כשירה.

הָכָא ״וְכִפֶּר עָלָיו״ כְּתִיב, עָלָיו – וְלֹא עַל חֲבֵירוֹ, חֲבֵירוֹ דּוּמְיָא דִּידֵיהּ, שֶׁמְּחוּיָּיב כַּפָּרָה כְּמוֹתָהּ.

הכא [כאן], לענין שינוי בעלים — "וכפר עליו" (ויקרא ד, כו) כתיב [נאמר] — "עליו" ולא על חבירו, ויש ללמוד כי חבירו שפוסל, הרי זה דומיא דידיה [בדומה לו], שמחוייב כפרה כמותה, ולא מי שמחוייב עולה.

רַב חֲבִיבָא רָמֵי שִׁינּוּי בְּעָלִים אַ״תּוֹךְ תּוֹכוֹ״, וּמְשַׁנֵּי.

ועוד בענין זה, רב חביבא רמי [השליך, הראה סתירה] משינוי בעלים על תוך תוכו, ומשני [ומתרץ].

וּמִי אָמַר רַב: חַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָהּ עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב [חַטָּאת – פְּסוּלָה, עַל מִי שֶׁמְּחוּיָּיב] עוֹלָה – כְּשֵׁירָה; אַלְמָא, דְּמִינָהּ מַחֲרִיב בָּהּ, לָאו מִינָהּ לָא מַחֲרִיב בָּהּ?

וכך הקשה, ומי [והאם] אמר רב: חטאת ששחטה על מי שמחוייב [חטאת — פסולה, על מי שמחוייב] עולה — כשירה; אלמא [מכאן] שדבר שהוא מינה מחריב בה, לאו [דבר שאינו] מינה לא מחריב בה?

וְהָתַנְיָא: ״תּוֹכוֹ״ – וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ, אֲפִילּוּ כְּלִי שֶׁטֶף מַצִּיל!

והתניא [והרי שנויה ברייתא]: "תוכו" ולא תוך תוכו, אפילו כלי שטף מציל, הרי שדבר שאינו מינו גם כן נחשב כלי כדי להציל בתוכו!

וּמְשַׁנֵּי: אַרְבָּעָה ״תּוֹכוֹ״ כְּתִיבִי (תּוֹכוֹ): תּוֹךְ, תּוֹכוֹ, תּוֹךְ, תּוֹכוֹ;

ומשני [ומתרץ]: ארבעה פעמים "תוכו" כתיבי [כתובים] שם (תוכו). כלומר, המלה "תוכו" כתובה שתי פעמים, והיה יכול לכתוב "תוך" ונכתב תוכו, "תוך" ונכתב "תוכו", ואם כן הרי הם כארבע פעמים.

חַד – לְגוּפֵיהּ, וְחַד – לִגְזֵירָה שָׁוָה,

וכך למדים: חד לגופיה [אחד נצרך לגופו] שכלי חרס מטמא באוירו, וחד [ואחד מהם] לגזירה שוה, שכשם שהכלי מטמא מה שבתוכו אף שלא נגע בו, כך הכלי מקבל טומאה משרץ הנמצא בתוכו למרות שאינו נוגע בכלי.

חַד – תּוֹכוֹ שֶׁל זֶה וְלֹא תּוֹכוֹ שֶׁל אַחֵר, אִידָךְ – תּוֹכוֹ וְלֹא תּוֹךְ תּוֹכוֹ, וַאֲפִילּוּ כְּלִי שֶׁטֶף מַצִּיל.

חד [אחד] בא לומר: תוכו של זה ולא תוכו של אחר, שאם היה שרץ בתוך כלי שאינו כלי חרס — אינו מטמא באוירו (אלא רק אם נגע בו). אידך [והאחר] — תוכו ולא תוך תוכו, לומר שאפילו כלי שטף שהיה בתוך כלי חרס שיש בו שרץ מציל על האוכלים שבו, ואם כן הרי זו גזירת הכתוב, שאף דבר שאינו מינו מציל בו.