כִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין וְיִפָּסֵל?

כפסולי המוקדשין בעלי מומים ויפסל?

תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ…מַעְשַׂר דְּגָנְךָ״ וגו׳, מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר, מַה מַּעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ – אַף בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶירְתָּהּ!

תלמוד לומר "ואכלת לפני ה' אלהיך... מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך" (דברים יד, כג), מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה!

אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הָנֵי מִילֵּי – בְּכוֹר דְּלָאו בַּר הַרְצָאָה הוּא, אֲבָל קֳדָשִׁים דִּבְנֵי הַרְצָאָה נִינְהוּ – אֵימָא לָא לִירְצוּ, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומשיבים: עדיין איצטריך [הוצרך] גם כתוב זה, שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הני מילי [דברים אלה] אמורים לגבי בכור, דלאו בר הרצאה [שלא בן ריצוי] הוא, שהרי אינו בא לכפר, אבל קדשים אחרים שבני הרצאה נינהו [הם] אימא [אמור] שלא לירצו [ירצו], קא משמע לן [משמיע לנו] שלא.

וְאַכַּתִּי, מֵהָתָם נָפְקָא: ״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ – וְלֹא בְּקָרְבָּנְךָ חֵטְא!

ומקשים עוד: ואכתי מהתם נפקא [ועדיין משם יוצאת הלכה זו]? הלוא נאמר: "כי תדור נדר לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' אלקיך מעמך והיה בך חטא" (דברים כג, כב), לומר: בך חטא ולא בקרבנך חטא!

וּבֶן עַזַּאי: הַהוּא מִבָּעֵי לֵיהּ: ״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ – וְלֹא בְּאִשְׁתְּךָ חֵטְא; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמִינָא: הוֹאִיל וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, וְאִיתֵימָא רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין אִשְׁתּוֹ שֶׁל אָדָם מֵתָה אֶלָּא אִם כֵּן מְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ מָמוֹן וְאֵין לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִם אֵין לְךָ לְשַׁלֵּם לָמָּה יִקַּח מִשְׁכָּבְךָ מִתַּחְתֶּיךָ״ – בְּהַאי עָוֹן דְּ״בַּל תְּאַחֵר״ נַמִי מֵתָה, קָא מַשְׁמַע לָן.

ומסבירים: ובן עזאי, ההוא מבעי ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללימוד אחר: "והיה בך חטא" להדגיש: ולא באשתך חטא. שכן סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר], הואיל ואמר ר' אלעזר ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' יוחנן: אין אשתו של אדם מתה אלא אם כן מבקשין ממנו ממון שנדר ואין לו, שנאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך" (משלי כב, כו), אם כן בהאי עון [בעון זה] של "בל תאחר" נמי [גם כן] מתה, קא משמע לן [משמיע לנו] שעל חטא זה אין אשתו נענשת.

אֲחֵרִים אוֹמְרִים: בְּמַחֲשָׁבָה הוּא נִפְסָל, וְאֵינוֹ נִפְסָל בַּשְּׁלִישִׁי. וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, ״לֹא יֵחָשֵׁב״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ?

בברייתא בעמוד הקודם נאמר, אחרים אומרים: מן המלים "לא יחשב" למדים כי במחשבה הוא נפסל הקרבן בפסוק זה, ואינו נפסל ביום השלישי. ושואלים: ור' אליעזר, שמוכיח דבר זה באופן אחר, הביטוי "לא יחשב" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]?

מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יַנַּאי, דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי: מִנַּיִן לְמַחֲשָׁבוֹת שֶׁמּוֹצִיאוֹת זוֹ מִזּוֹ – שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵחָשֵׁב״, לֹא יְעָרֵב בּוֹ מַחֲשָׁבוֹת אֲחֵרוֹת.

ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו הדבר] לכמו שאמר ר' ינאי, שאמר ר' ינאי: מנין למחשבות שמוציאות זו מזו, ואם חשב גם מחשבת פסול, כגון חוץ למקומו, אין הקרבן נעשה פיגול? שנאמר: "לא יחשב", לא יערב בו מחשבות אחרות.

וְרַב מָרִי מַתְנֵי, אָמַר רַבִּי יַנַּאי: מִנַּיִן לַמְחַשֵּׁב בְּקָדָשִׁים שֶׁהוּא לוֹקֶה – תַּלְמוּד לוֹמַר: ״לֹא יֵחָשֵׁב״.

ורב מרי מתני [היה שונה] כך, אמר ר' ינאי: מנין למחשב בקדשים מחשבה שאינה ראויה שהוא לוקה כדין העובר על מצות לא תעשה? תלמוד לומר "לא יחשב".

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרַב מָרִי: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה הוּא, וְכָל לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה אֵין לוֹקִין עָלָיו! אֲמַר לֵיהּ: רַבִּי יְהוּדָה הִיא, דְּאָמַר: לָאו שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה לוֹקִין עָלָיו.

אמר ליה [לו] רב אשי לרב מרי: הלוא מחשבת פיגול לאו שאין בו מעשה הוא, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו! אמר ליה [לו]: שיטת ר' יהודה היא, שאמר: לאו שאין בו מעשה גם כן לוקין עליו.

מתני׳ זֶה הַכְּלָל: כָּל הַשּׁוֹחֵט, וְהַמְקַבֵּל, וְהַמְהַלֵּךְ, וְהַזּוֹרֵק, לֶאֱכוֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכוֹל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר, כַּזַּיִת, חוּץ לִמְקוֹמוֹ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת, חוּץ לִזְמַנּוֹ – פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת. וּבִלְבַד שֶׁיַּקְרִיב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

זה הכלל: כל השוחט, וכן המקבל, והמהלך, והזורק על מנת לאכול דבר שדרכו לאכול (בשר הקרבן, הנאכל לבעלים או לכהנים), ולהקטיר דבר שדרכו להקטיר על גבי המזבח, כגון האימורים, בשיעור כזית, אם על מנת לעשות זאת חוץ למקומו — הרי זה פסול ואין בו כרת, אם לעשות זאת חוץ לזמנו — פגול וחייבין עליו כרת, ובלבד שיקריב את המתיר של הקרבן כלומר, את הדם, כמצותו.

כֵּיצַד קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? שָׁחַט בִּשְׁתִיקָה, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק בִּשְׁתִיקָה; אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ – זֶהוּ שֶׁמַּקְרִיב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

כיצד נחשב שקרב המתיר כמצותו? שחט בשתיקה (בסתם) קבל את הדם והלך וזרק במחשבה חוץ לזמנו, או ששחט במחשבה חוץ לזמנו וקבל והלך וזרק בשתיקה, או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ לזמנו — זהו שמקריב את המתיר כמצותו, שהרי חוץ מן המחשבה של חוץ לזמנו נעשתה עבודת המתיר בכשרות.

כֵּיצַד לֹא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ? שָׁחַט חוּץ לִמְקוֹמוֹ, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִמְקוֹמוֹ (וְלִזְמַנּוֹ);

כיצד לא קרב המתיר כמצותו? כאשר בנוסף למחשבת חוץ לזמנו, היתה מחשבה אחרת הפוסלת את הקרבן, כאשר שחט במחשבה חוץ למקומו, קבל והלך או הלך וזרק במחשבה חוץ לזמנו. או ששחט במחשבה חוץ לזמנו קבל והלך וזרק חוץ למקומו, או ששחט וקבל והלך וזרק חוץ למקומו, וכן

הַפֶּסַח וְהַחַטָּאת שֶׁשְּׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק חוּץ לִזְמַנּוֹ; אוֹ שֶׁשָּׁחַט חוּץ לִזְמַנּוֹ, קִיבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק שֶׁלֹּא לִשְׁמָן; אוֹ שֶׁשָּׁחַט וְקִבֵּל וְהָלַךְ וְזָרַק דָּמָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן – זֶהוּ שֶׁלֹּא קָרֵב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

הפסח והחטאת ששחטן שלא לשמן (ונפסלו על ידי כך, כמבואר בראש המסכת) וקבל והלך וזרק חוץ לזמנו, או ששחט במחשבת חוץ לזמנו קיבל והלך וזרק (או הלך) שלא לשמן, או ששחט וקבל והלך וזרק דמן שלא לשמן — זהו שלא קרב המתיר כמצותו.

לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת בַּחוּץ כַּזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת לְמָחָר כַּזַּיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת.

אם עשה אחת מן העבודות על מנת לאכול כזית (שהוא שיעור האכילה הקטן ביותר) בחוץ וכזית למחר, כזית למחר וכזית בחוץ, ואפילו אם שחט על מנת לאכול כחצי זית בחוץ וכחצי זית למחר, כחצי זית למחר וכחצי זית בחוץ, למרות שאין שיעור אכילה בכל אחת מן המחשבות הפסולות — בכל המקרים הללו פסול ואין בו כרת.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁמַּחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם – פִּגּוּל וְחַיָּיבִין עָלָיו כָּרֵת, וְאִם מַחֲשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחֲשֶׁבֶת הַזְּמָן – פָּסוּל וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וְזֶה פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָּרֵת. לֶאֱכוֹל כַּחֲצִי זַיִת לְהַקְטִיר כַּחֲצִי כַּזַּיִת – כָּשֵׁר, שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.

על כל ההלכות האמורות במשנה, אמר ר' יהודה: אינו כן, אלא זה הכלל: כל שמחשבת הזמן שהוא חושב לאכול או להקריב שלא בזמנו קדמה למחשבת המקום — הרי הוא פגול וחייבין עליו כרת, ורק אם מחשבת המקום קדמה למחשבת הזמן — פסול ואין בו כרת. וחכמים אומרים: זה וזה כל שהיתה מחשבה פוסלת אחרת — פסול ואין בו כרת. וכל זה שחשב שתי מחשבות שונות באכילה. אבל אם עשה אחת מן העבודות על מנת לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי כזית שלא בזמנו או לא במקומו — כשר, משום שאין אכילה והקטרה מצטרפין.

גמ׳ אָמַר אִילְפָא: מַחֲלוֹקֶת בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת, אֲבָל בַּעֲבוֹדָה אַחַת – דִּבְרֵי הַכֹּל עֵירוּב מַחֲשָׁבוֹת הָוֵי. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אַף בַּעֲבוֹדָה אַחַת מַחֲלוֹקֶת.

על המחלוקת בסופה של המשנה, שלדעת ר' יהודה אם הקדים מחשבת הזמן למחשבת המקום הרי זה פיגול, ולדעת חכמים בכל מקרה הרי זה פסול בלבד, אמר אילפא: מחלוקת זו בשתי עבודות שונות, כשבעבודה הראשונה חושב מחשבת חוץ לזמנו ובשניה מחשבת חוץ למקומו, אבל בעבודה אחת — דברי הכל עירוב מחשבות הוי [הוא], ואף לדעת ר' יהודה אין כאן עבודה במחשבת פיגול. ור' יוחנן אמר: אף בעבודה אחת מחלוקת, שלדעת ר' יהודה בכל מקרה הולכים אחר המחשבה הראשונה.

בִּשְׁלָמָא לְאִילְפָא, מִדְּרֵישָׁא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת – סֵיפָא נַמִי בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת. אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן, רֵישָׁא בִּשְׁתֵּי עֲבוֹדוֹת וְסֵיפָא בַּעֲבוֹדָה אַחַת?

ואומרים: בשלמא [נניח] לשיטת אילפא מדרישא [מכיון שראשה של המשנה] מדבר בשתי עבודות שונות, כפי ששנינו: שחט בשתיקה, קיבל וכו' חוץ לזמנו — סיפא נמי [סופה גם כן] בשתי עבודות. אלא לדעת ר' יוחנן, רישא [ראשה] בשתי עבודות וסיפא [וסופה] בעבודה אחת?