גמ׳ אָמַר שְׁמוּאֵל: פָּסוּל בָּשָׂר, אֲבָל בְּעָלִים נִתְכַּפְּרוּ. מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר״, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ דָּם לַמִּזְבֵּחַ – נִתְכַּפְּרוּ בְּעָלִים.

אמר שמואל: מה שנאמר במשנה שאם נזרק הדם שלא במקומו פסול, הכוונה היא שהבשר פסול, אבל בעלים נתכפרו. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שאמר קרא [המקרא] לגבי הדם: "ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר" (ויקרא יז, יא), ומכאן יש ללמוד כי כיון שהגיע דם למזבח בכל מקום נתכפרו בעלים.

אִי הָכִי, בָּשָׂר נַמִי! אָמַר קְרָא: ״לְכַפֵּר״ – לְכַפָּרָה נְתַתִּיו, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר.

ומקשים: אי הכי [אם כך], בשר נמי [גם כן] יהיה כשר! ומשיבים: אמר קרא [המקרא] שם: "לכפר", והרי זו הדגשה — לכפרה נתתיו שיהא מועיל לזה, ולא לדבר אחר כגון להכשר הבשר.

אַלְמָא קָסָבַר: שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ – כִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי. תְּנַן בְּאִידָךְ פִּירְקִין: נְתָנוֹ עַל הַכֶּבֶשׁ, שֶׁלֹּא כְּנֶגֶד הַיְּסוֹד, נָתַן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַטָּה לְמַעְלָה, וְאֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה, וְאֵת הַנִּיתָּנִין בִּפְנִים בַּחוּץ, וְאֶת הַנִּיתָּנִין בַּחוּץ בִּפְנִים, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ – יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל;

ומעירים, אלמא קסבר [מכאן שהוא סבור]: דם הניתן שלא במקומו כניתן במקומו דמי [נחשב]. ואולם תנן באידך פירקין [שנינו במשנה בפרקנו האחר]: נתנו על הכבש שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנין למטה למעלה ואת הניתנין למעלה נתן למטה, או את הניתנין בפנים נתן בחוץ ואת הניתנין בחוץ נתן בפנים, אם יש עדיין דם הנפש בבהמה — יחזור הכהן הכשר ויקבל את הדם ויזרקנו כראוי.

וְאִי סָלְקָא דַּעְתָךְ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ כִּמְקוֹמוֹ, לָמָּה לִי יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל? וְכִי תֵּימָא: לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה – מִי אִיכָּא זְרִיקָה דְּלָא מְכַפֶּרֶת וְשָׁרְיָא בָּשָׂר בַּאֲכִילָה?

ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שדם שניתן שלא במקומו נחשב כניתן במקומו ומכפר, אם כן למה לי יחזור הכשר ויקבל ויזרוק את הדם? והרי כבר כיפרה הזריקה הראשונה! וכי תימא [ואם תאמר] שייזרק הדם על מנת להתיר בשר באכילה, מי איכא [האם יש] זריקה שלא מכפרת כלומר, שאינה באה לכפרה (שהרי כבר היתה כפרה) ושריא [ואינה אלא מתירה] בשר באכילה? אלא, מכאן שהדם שניתן בתחילה שלא במקומו — אינו מכפר.

אִי דִּיהַבֵיהּ כָּשֵׁר – הָכִי נַמִי, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דִּיהַבֵיהּ פָּסוּל.

ומשיבים: אי דיהביה [אם היה מדובר במשנה זו כשנתן] את הדם כהן כשר שלא במקומו — הכי נמי [כך גם כן היה הדין], שכבר כיפר שלא במקומו, ואינו יכול לחזור ולזרוק, ואולם הכא במאי עסקינן [כאן, במשנה זו, במה אנו עוסקים]? דיהביה [שנתן אותו] פסול שלא במקומו, ולכן לא כיפר מתחילה.

וְלֶיהֱוֵי דָּחוּי, דִּתְנַן: וְכוּלָּן שֶׁקִּיבְּלוּ חוּץ לִזְמַנּוֹ וְחוּץ לִמְקוֹמוֹ, אִם יֵשׁ דַּם הַנֶּפֶשׁ – יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבֵּל; קִיבְּלוּ – אִין, זָרְקוּ – לָא; מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּהָוֵי דָּחוּי?

ושואלים: אם כן, מדוע יש אפשרות לתקן על ידי כהן כשר? וליהוי [ושיהיה] הקרבן דחוי! דתנן [שהרי שנינו]: וכולן כל הפסולים (כגון מי שאינו כהן) שקיבלו את הדם במחשבת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, אם יש דם הנפש — יחזור הכשר ויקבל. וממה שהמשנה משמיעה דין זה דווקא בקבלת הדם נלמד מכאן: דווקא אם קיבלו פסולים — אין [כן], יכול הכשר לחזור ולקבל, אבל אם זרקו כבר פסולים את הדם — לא, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? לאו [האם לא] משום דהוי [שנעשה] הקרבן דחוי כשנזרק דמו על ידי פסולים?

לָא, מִשּׁוּם דִּפְסִיל בְּמַחֲשָׁבָה.

ודוחים: לא, משום דפסיל [שנפסל] במחשבה, שחשבו בו מחשבת פסול בזריקה.

אִי הָכִי, קַבָּלָה נַמִי! וְעוֹד: מִי פָּסְלָה מַחֲשָׁבָה? וְהָאָמַר רָבָא: אֵין מַחֲשָׁבָה מוֹעֶלֶת אֶלָּא בְּמִי שֶׁרָאוּי לָעֲבוֹדָה, וּבְדָבָר הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה, וּבְמָקוֹם הָרָאוּי לָעֲבוֹדָה!

ומקשים: אי הכי [אם כך], משום פסול מחשבה קבלה נמי [גם כן] תדחה את הקרבן! ועוד יש להקשות: מי פסלה [האם פוסלת] מחשבה בכגון זה? והאמר [והרי אמר] רבא: אין מחשבה מועלת (פועלת ומשפיעה) לפסול אלא במי שראוי לעבודה, ובדבר הראוי לעבודה, ובמקום הראוי לעבודה, וכאן מדובר בפסול שזרק את הדם, ואין מחשבתו פוסלת!

לָא תֵּימָא: זָרְקוּ לָא, אֶלָּא אֵימָא: שָׁחֲטוּ לָא.

ומתרצים: לא תימא [אל תאמר] אל תדייק כמו שאמרנו קודם, שאם זרקו פסולים במחשבה פסולה לא ניתן עוד לקבל את הדם, אלא אימא [אמור]: אם שחטו פסולים במחשבה פסולה לא ניתן עוד לתקן את הקרבן. שכיון ששחיטה כשירה בפסולים, הרי אף מחשבתם מועילה לפגום בה. שלא כמו בקבלה, שאינם כשרים לה ואינם פוסלים בה.

מַאי קָא מַשְׁמַע לָן, דְּפָסְלָה מַחֲשָׁבָה? תָּנֵינָא: לְפִיכָךְ הֵן פּוֹסְלִין בְּמַחֲשָׁבָה!

ושואלים: לפי הסבר זה, מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] במה שמדובר במשנה בקבלת הדם דווקא? דפסלה [שפוסלת] מחשבה של פסולים בשחיטה? תנינא [הרי שנינו] כבר דבר זה באותה משנה עצמה, שכל הפסולים ששחטו שחיטתם כשרה, לפיכך הן פוסלין במחשבה בשחיטה!

הָא קָא מַשְׁמַע לָן: דְּמִקַּבָּלָה וְאֵילָךְ לָא פָּסְלָה מַחֲשָׁבָה; מַאי טַעְמָא – כִּדְרָבָא.

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: דווקא בשחיטה הם פוסלים, אבל מקבלה ואילך לא פסלה [אין פוסלת] מחשבה של פסולים, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? כמו שאמר רבא שאם עשה את העבודה מי שאינו ראוי — אינו יכול לפסול במחשבה.

מֵיתִיבֵי: חִישֵּׁב לִיתֵּן אֶת הַנִּיתָּנִין לְמַעְלָה לְמַטָּה, לְמַטָּה לְמַעְלָה, לְאַלְתַּר – כָּשֵׁר (לְמָחָר – פָּסוּל); חָזַר וְחִישֵּׁב

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו בברייתא: אם כששחט חישב ליתן את הניתנין למעלה למטה, או חישב ליתן את אלה שניתנים למטה למעלה, אם חישב לעשות זאת לאלתר כלומר, בזמן הראוי לזריקה — כשר, שעצם המחשבה לזרוק את הדם שלא במקום הראוי על גבי המזבח — אינה מחשבה הפוסלת (למחר — פסול). ולפיכך, אם כשהמשיך בעבודות הקרבן חזר וחישב באחת מהן להקטיר את האימורים, או לאכול את בשר הקרבן,