וְרִידִין לְתוֹךְ הַכְּלִי. אִיתְּמַר נַמִי, אָמַר רַב אַסִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: וְרִידִין צָרִיךְ שֶׁיִּרְאוּ אֲוִיר כְּלִי.

ורידין של הקרבן לתוך הכלי, כדי שכל הדם ייכנס לתוכו. איתמר נמי [נאמר גם כן], אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: ורידין צריך שיראו אויר כלי.

בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי אַסִי מֵרַבִּי יוֹחָנָן: הָיָה מְקַבֵּל, וְנִפְחֲתוּ שׁוּלֵי מִזְרָק עַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ דָּם לַאֲוִיר, מַהוּ? אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ כְּמוּנָּח דָּמֵי, אוֹ לֹא כְּמוּנָּח דָּמֵי?

בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי מר' יוחנן: היה מקבל את הדם ונפחתו שולי המזרק כלומר, נשברה תחתיתו עד שלא הגיע דם לאויר המזרק, מהו? וצדדי השאלה: האם דבר הנמצא באויר (של כלי) באופן שאין סופו לנוח, כגון כאן שהדם אינו יכול לנוח בכלי, שהרי נפחתו שוליו, הריהו כמונח דמי [נחשב], כאילו נכנס הדם תחילה בכלי ואחר כך נשפך ממנו, והוא כשר לזריקה כשיאספהו מן הרצפה. או לא כמונח דמי [נחשב] והריהו כדם שנשפך מן הצואר לרצפה ופסול?

אֲמַר לֵיהּ, תְּנֵיתוּהָ: חָבִית שֶׁמּוּנַּחַת תַּחַת הַזִּינּוּק – מַיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ וְשֶׁבְּחוּצָה לָהּ פְּסוּלִין; צֵירֵף פִּיהָ לַזִּינּוּק, מַיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ – פְּסוּלִין, וְשֶׁבְּחוּצָה לָהּ – כְּשֵׁירִין.

אמר ליה [לו], תניתוה [כבר שניתם אותה] בהלכה אחרת, ביחס לקידוש מי חטאת: חבית שמונחת תחת הזינוק צינור המקלח מים למרחוק — מים שנכנסו בתוכה של החבית, ושבחוצה לה מעל פיה — פסולין למי חטאת, משום שהם נחשבים כמונחים בחבית, ושוב אין הם עוד "מים חיים". אבל אם צירף (חיבר) פיה של החבית לזינוק — מים שבתוכה פסולין, ואולם אלו שבחוצה לה מעל פיה כשירין, משום שהם עדיין חלק מן הקילוח, ואינם נחשבים כמצויים באויר החבית. על כל פנים, משמע מכאן שדבר המצוי באויר הכלי נחשב כמונח בכלי.

הַאי מַאי? בָּעֵי מִינֵּיהּ אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ, וְקָא פָּשַׁט לֵיהּ אֲוִיר שֶׁסּוֹפוֹ לָנוּחַ!

ותוהים: האי מאי [זה מהו]? הרי בעי מיניה [שאל אותו] ר' אסי שאלה ביחס לאויר שאין סופו לנוח, כשנפחתו שולי המזרק, וקא פשט ליה [ופתר לו בעיה] באויר שסופו לנוח, שהרי חבית זו שלימה היא, והמים עתידים להישאר בתוכה!

תַּרְתֵּי קָא בָּעֵי מִינֵּיהּ, אִם תִּימְצֵי לוֹמַר: אֲוִיר שֶׁאֵין סוֹפוֹ לָנוּחַ לָאו כְּמוּנָּח דָּמֵי, אֲוִיר שֶׁסּוֹפוֹ לָנוּחַ מַאי?

ומשיבים: תרתי קא בעי מיניה [שתי שאלות שאל ממנו] ר' אסי מר' יוחנן, האחת — מה דינו של אויר שאין סופו לנוח, והשניה — גם אם תימצי [תמצא] לומר: אויר שאין סופו לנוח לאו [אינו] כמונח דמי [נחשב], אויר שסופו לנוח מאי [מה] דינו? ופתר לו בעיה זו.

רַב יוֹסֵף מַתְנֵי הָכִי. רַב כָּהֲנָא מַתְנֵי: חָבִית בְּעָא מִינֵּיהּ, וּפְשַׁט לֵיהּ חָבִית.

ומוסיפים: רב יוסף מתני הכי [היה שונה כך] את הדיון הזה, כמו שאמרנו, שאת השאלה לגבי מזרק פתר ר' יוחנן מחבית. ואילו רב כהנא מתני [היה שונה אחרת]: בענין חבית עצמה בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי, האם נפסלים המים באויר שחוצה לה, ופשט ליה [ופתר לו] ר' יוחנן מן הברייתא בענין חבית, שר' אסי לא ידעה.

רַבָּה מַתְנֵי: חָבִית בְּעָא מִינֵּיהּ, וּפְשַׁט לֵיהּ מִזְרָק, אִי אַתָּה מוֹדֶה בְּמִזְרָק שֶׁאִי אֶיפְשָׁר לוֹ בְּלֹא זִינּוּק?

רבה מתני [היה שונה]: בענין חבית בעא מיניה [שאל אותו] ר' אסי, ופשט ליה [ופתר לו] ר' יוחנן מדין מזרק, וכך פתר לו: אי [וכי אין] אתה מודה במזרק שמקבל בו את דם הקרבן, שאי איפשר לו בלא זינוק? שאי אפשר שיגיע הדם במישרין לתחתית המזרק, ובהכרח הוא מגיע תחילה לאויר שמעל המזרק ומשם נשפך לתוכו. ומכאן אתה למד שדבר המגיע לאוירו של כלי הרי הוא כמונח בתוכו. ולכן מים שזינקו מול חבית — פסולים למי חטאת.

תְּנַן הָתָם: נָתַן יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ עֲלֵי יְרָקוֹת כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ מַיִם לְחָבִית – פְּסוּלִין, עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי אֱגוֹזִים – כְּשֵׁירָה. זֶה הַכְּלָל: דָּבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה – פְּסוּלִין, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְקַבֵּל טוּמְאָה – כְּשֵׁירִין.

ועוד בענין זה תנן התם [שנינו שם]: נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעברו על ידם מים חיים לחבית שמקדש בה המים — הרי הם פסולין, משום שהעבירם על ידי דבר המקבל טומאה, נתן שם עלי קנים ועלי אגוזים שאינם מקבלים טומאה — כשירה. זה הכלל: אם הועברו המים על ידי דבר המקבל טומאה — פסולין, על ידי דבר שאינו מקבל טומאה — כשירין.

מְנָא הָנֵי מִילֵּי? דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי בַּר אַבָּא: אָמַר קְרָא ״אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר״, הֲוָיָיתָן עַל יְדֵי טָהֳרָה תְּהֵא.

ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? ומשיבים: שאמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' יוסי בר אבא, אמר קרא [הכתוב]: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור" (ויקרא יא, לו), שהוייתן כלומר יצירתם של הבור והמקוה על ידי טהרה תהא, ואם הגיעו לשם על ידי דבר שמקבל טומאה — אין זו יצירה על ידי טהרה.

אָמַר רַבִּי חִיָּיא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: זֹאת אוֹמֶרֶת אֲוִיר כְּלִי כִּכְלִי דָּמֵי.

אמר ר' חייא אמר ר' יוחנן: זאת אומרת ממשנה זו יש ללמוד שאויר שמעל הכלי ככלי דמי [נחשב], שאם לא כן מדוע נפסלו המים כשהעבירם בידו? והרי המים מגיעים תחילה לאוירה של החבית, שאינו מקבל טומאה, ורק אחר כך נכנסים בתוכה!

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: וְדִילְמָא בְּשׁוֹתֵת? אֲמַר לֵיהּ: תְּרָדָא, ״כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ מַיִם לְחָבִית״ תְּנַן!

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' חייא בר אבא: ודילמא [ושמא] מדובר שם בשותת, שהיו המים החיים שותתים מידו ישירות לתוך החבית, ולא עברו כלל באוירה! אמר ליה [לו]: תרדא [שוטה], "נתן ידו או רגלו כדי שיעברו מים לחבית" תנן [שנינו], ובאופן זה המים אינם שותתים, אלא באים בקילוח, ואם כן בוודאי עברו תחילה באוירה של החבית.

וְאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מֵעֵדוּתוֹ שֶׁל רַבִּי צָדוֹק נִישְׁנֵית מִשְׁנָה זוֹ, דִּתְנַן: הֵעִיד רַבִּי צָדוֹק עַל הַזּוֹחֲלִין שֶׁקִּילְּחָן בַּעֲלֵי אֱגוֹזִין – שֶׁהֵן כְּשֵׁירִין, זֶה הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאוֹהָלְיָיא, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּלִשְׁכַּת הַגָּזִית, וְהִכְשִׁירוּ.

ואמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: מעדותו של ר' צדוק נישנית משנה זו בחבית, דתנן [ששנינו במשנתנו] במסכת עדויות: העיד ר' צדוק על הזוחלין מים הזורמים על גבי קרקע ממקום למקום, שקילחן שעשה בהם מעין צינור מקלח בעלי אגוזין — שהן כשירין. זה היה מעשה כך נעשה בעיר אוהלייא, ובא מעשה לפני חכמים בלשכת הגזית שבבית המקדש והכשירו אותו.

אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַבִּי: הַצּוֹרֵם אֹזֶן הַפָּר וְאַחַר כָּךְ קִיבֵּל דָּמוֹ – פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלָקַח מִדַּם הַפָּר״, פָּר שֶׁהָיָה כְּבָר.

אמר ר' זירא אמר רבי: הצורם (חותך מקצת) אזן הפר לאחר שחיטה, ועשה בו מום, ואחר כך קיבל דמו של הפר — פסול, שנאמר: "ולקח הכהן המשיח מדם הפר" (ויקרא ד, ה), לומר: פר שהיה כבר, שלא השתנה במשך הזמן מן השחיטה ועד לקבלת הדם.

אַשְׁכַּחַן קָדְשֵׁי קֳדָשִׁים, קֳדָשִׁים קַלִּים מְנָלַן?

ושואלים: אשכחן [מצאנו] הלכה זו בקדשי קדשים, שהרי פר זה הוא פר חטאת של כהן משיח, בקדשים קלים מנלן [מנין לנו] שכך הוא גם כן?

אָמַר רָבָא: תַּנְיָא, ״שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה״ – שֶׁיְּהֵא תָּמִים וּבֶן שָׁנָה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה; בְּקַבָּלָה, בְּהוֹלָכָה, בִּזְרִיקָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״יִהְיֶה״ – כָּל הֲוָייוֹתָיו לֹא יִהְיוּ אֶלָּא תָּם וּבֶן שָׁנָה.

אמר רבא, תניא [שנויה ברייתא]: נאמר בקרבן הפסח "שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם" (שמות יב, ה), לומר: שיהא תמים ובן שנה בשעת שחיטה. בשעת קבלה, בשעת הולכה, בשעת זריקה מנין שצריך להישאר תמים? תלמוד לומר: "יהיה", לומר, כל הוייותיו שעושים בו בקודש לא יהיו אלא כשהוא תם ובן שנה.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנִּשְׁתַּיֵּיר מֵהֶן כַּזַּיִת בָּשָׂר אוֹ כַּזַּיִת חֵלֶב – זוֹרֵק אֶת הַדָּם!

איתיביה [הקשה לו] אביי לרבא ממה ששנינו בברייתא, ר' יהושע אומר: כל הזבחים שבתורה, שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב והשאר הלך לאיבוד — זורק עליהם את הדם. משמע שאף כשנחסר עיקרו של הקרבן עדיין ראוי הוא לזריקה!

תַּרְגּוּמָא אַבֶּן שָׁנָה.

ומשיבים: תרגומא [תרגם, הסבר אותה] שדבר זה נאמר דווקא על בן שנה האמור שם, שהכבש צריך להישאר בן שנה עד לגמר הזריקה, אבל לא לענין "תמים".

וּמִי אִיכָּא מִידֵי דְּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה בֶּן שָׁנָה, בִּשְׁעַת הוֹלָכָה וּזְרִיקָה בֶּן שְׁתַּיִם?

ושואלים: ומי איכא מידי [והאם יש דבר] שבשעת שחיטה היה בן שנה, ובשעת הולכה וזריקה הינו בן שתים?

אָמַר רָבָא: זֹאת אוֹמֶרֶת שָׁעוֹת פּוֹסְלוֹת בָּקֳדָשִׁים.

אמר רבא: זאת אומרת ששעות פוסלות בקדשים, ולכן יכול להיות שעברה שנתו בדיוק באותו זמן שבין שחיטה והולכה.

אָמַר רַבִּי אַמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הִיא בִּפְנִים וְרַגְלֶיהָ בַּחוּץ, חָתַךְ וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט – כְּשֵׁירָה.

ועוד בענין זה מביאים מה שאמר ר' אמי אמר ר' אלעזר: היא בפנים היתה בהמת הקרבן עומדת בתוך העזרה ורגליה נמצאות בחוץ, אם חתך את הרגלים ואחר כך שחט את הבהמה — הרי היא כשירה כקרבן, משום שכל הדם שנכנס למזרק היה מן הדם שבתוך העזרה.