חזור
זבחים
דף כג:אִם עֲוֹן פִּיגּוּל – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא יֵחָשֵׁב״, אִם עֲוֹן נוֹתָר – הֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר: ״לֹא יֵרָצֶה״,
אם עון פיגול — הרי כבר נאמר: "לא יחשב" (ויקרא ז, יח), משמע שאין לו תקנה! אם עון נותר — הרי כבר נאמר: "לא ירצה" (ויקרא ז, יח)!
רש"י
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב ה"ג לה בת"כ וכן הצעתה בכל מקום וה"ק איזה פסול קרבן מרצה הוא אם עון פיגול דמחשבת חוץ למקומו דאיקרי פיגול כדאמר לקמן בפירקין (זבחים דף כח.) פיגול הוא לא ירצה אם אינו לענין חוץ לזמנו תניהו לענין חוץ למקומו הרי כבר נאמר לא ירצה:
אם עון נותר פסול מחשבת נותר שחישב לאוכלו לאחר שנעשה נותר דהיינו מחשבת חוץ לזמנו:
הרי כבר נאמר המקריב אותו לא יחשב והאי קרא בחוץ לזמנו מיתוקמא בפירקין ובספרים שלנו גירסא זו משובשת בכ"מ בהש"ס ומחליפין המקראות ולאותה הגירסא אינך יכול לפרש נותר זה במחשבת חוץ לזמנו והפיגול במחשבת חוץ למקומו דלא יחשב בחוץ לזמנו כתיב וצריך אתה לפרש נותר ממש ואי אפשר לומר כן שאין הקרבן שקרבו מתיריו בהכשר נפסל מלרצות ולעלות לשם חובה אם הותיר ממנו:
תוספות
אם עון פיגול הרי כבר נאמר לא ירצה ואם עון נותר הרי כבר נאמר לא יחשב כך פי' הקונטרס משום דאמרי' לקמן בפירקין (זבחים דף כח.) דאיסור רבה דחוץ לזמנו שהוא בכרת מקרא רבה ופרשה רבה בצו את אהרן ואיסורא זוטא דחוץ למקומו דליכא כרת מקרא זוטא ופרשתא זוטא בפרשת קדושים תהיו והביא ראייה מתורת כהנים ורבינו תם מקיים גירסת הספרים דגרסינן איפכא בפיגול לא יחשב ובנותר לא ירצה דלקמן בפירקין מסקינן דתרוייהו מקרא אחרינא נפקי דכתיב ביה לא ירצה ולא יחשב ומה שנזכר פיגול קודם לנותר אף ע"ג דבקרא כתיב נותר ברישא דהיינו חוץ לזמנו משום דלשון פיגול כתיב בקרא בהדיא:
אם עון נותר הרי כבר נאמר כו' לאו נותר ממש [קאמר] כדאמרי' לקמן בפירקין (זבחים דף כט.) לאחר שהוכשר יפסל אלא במחשבת נותר דהיינו מחשב לאוכלו חוץ לזמנו:
הָא אֵינוֹ נוֹשֵׂא אֶלָּא עֲוֹן טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ בְּצִבּוּר;
הא אינו נושא הציץ אלא עון טומאה, ומסתבר כי על עוון זה מכפר הציץ על היחיד, שכבר הותרה טומאה מכללה בצבור.
רש"י
הא אינו נושא כו' הא כלומר הנה מצינו שאינו נושא אלא עון הטומאה ויש טעם לדבר ליתן נשיאת פסול קדשים זה על טומאה הואיל ומצינו לה היתר אחר שהותרה מכללה בצבור לכתחילה הילכך יחיד שלא הותרה אצלו יבא הציץ וירצה בדיעבד:
תוספות
הא אינו נושא אלא עון טומאה שהותרה מכללה וא"ת תיפוק לי דלא משכחת מידי דמיתוקם ביה קרא אלא בטומאה ואומר רבינו תם משום דכתיב גבי ציץ לרצון להם דמשמע דבר שהוא לרצון במקום אחר ולהכי דחיק לאשכוחי הותר מכללן מכל הני דפריך מינייהו (במנחות דף כה.) יוצא ושמאל ובעל מום [וא"ת] (א"כ) נותר ופיגול היכן הותרו מכללן דאיצטריך ליה לא ירצה ולא יחשב ואומר רבינו תם דפיגול הותר מכללו בבמה דלא שייך שם מחשבת חוץ למקומו והא דפריך בהקומץ רבה (מנחות דף כה.) אימא עון יוצא שהותר מכללו בבמה אמר קרא לרצון להם לפני ה' עון דלפני ה' אין עון דיוצא לא חוץ למקומו חשיב שפיר לפני ה' שהמחשבה בפנים ואין לומר דבבמה לא קרינן ליה הותר מכללו כיון דהכשירו בכך כדקאמר התם גבי שמאל דכיון דאסור בפנים אין זה קרוי הכשירו בכך ונותר כדי נסבה ואגב פיגול נקט נותר הואיל ומשכח ביה קרא אע"ג דלא צריך אי נמי נותר הותר מכללו בראשו של מזבח דאיכא למאן דאמר אין לינה מועלת בראשו של מזבח בריש תמיד נשחט (פסחים ד' נט.) ובפ' המזבח מקדש (לקמן זבחים ד' פז.) ומיהו פלוגתא דאמוראי היא וקשיא למ"ד [דאית ליה] לינה מועלת מהך ברייתא ונראה דנותר יש ללמדו עון עון מריצוי ציץ ופגול נמי מצינן למילף ואפי' לא משכחת בהו הותר מכללן ולרצון להם איכא לאוקמי כדדרשי' בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס:) [להם לרצון ולא לפורעניות] אבל לעובדי כוכבים אפי' לפורענות ועוד י"ל דנותר הותר מכללו במנחת כהנים ומנחת כהן משיח וקומץ וכל דבר שאין לו מתירים אין חייבים עליהן משום פיגול כדתנן פ' ב"ש (לקמן זבחים דף מג:) ואפי' פסולא נמי נראה דליכא מדאמר לעיל בסוף פ"ק (זבחים דף יד.) דמודה ר' שמעון בהולכת חטאות הפנימיות ופריך והא"ר שמעון כל שאינו על מזבח החיצון אין חייבין עליו משום פגול ומשני מודה ר' שמעון דפסול מק"ו ומה שלא לשמו הכשר בשלמים פסול בחטאת חוץ לזמנו הפסול בשלמים א"ד שיפסל בחטאת משמע דאי לאו ק"ו הוה אמינא דאפי' פסולא ליכא א"כ במנחת כהנים ובמנחת נסכים דליכא ק"ו דלא מיפסל בזו שלא לשמן ליכא פסולא כלל אלמא אשכחן נותר דהותר מכללו לגמרי:
מַאי טוּמְאָה? אִילֵימָא מִטּוּמְאַת שֶׁרֶץ – הֵיכָא אִישְׁתְּרֵי? אֶלָּא טוּמְאַת מֵת, וְלָאו כְּגוֹן שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת? אַלְמָא: נִטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת מְשַׁלְּחִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן.
ונברר: מאי [מה] טומאה? באיזו טומאה מדובר שהציץ מרצה? אילימא [אם תאמר] מטומאת שרץ, היכא אישתרי [היכן הותרה] בציבור? אלא ודאי מדובר בטומאת מת, ולאו [והאם לא] כגון שנטמאו בעלים במת? אלמא [מכאן] שאם נטמאו בעלים במת — משלחין קרבנותיהן שהרי הציץ מרצה עליהם.
רש"י
אילימא טומאת שרץ מתוקמא בכהן או בבעלים ולמימר דהאי דשוחט וזורק על טמא שרץ ציץ הוא דמרצה:
היכא אישתראי בצבור כיון דאין יחיד נדחה צבור לא עבדי בטומאה:
לאו כגון שנטמאו בעלים במת בתמיה ומי לא מיירי בטומאת בעלים וקתני משלחין:
תוספות
לאו כגון שנטמאו בעלים במת תימה מאי קשיא ליה לוקמה בטומאת הדם שנטמא הדם הציץ מרצה דגבי טומאת דם מייתי לה בכולי הש"ס (לקמן זבחים מה.) דדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ותנן נמי בפסחים (דף עח:) נטמא הדם והבשר קיים זורק הדם וי"ל דס"ל להאי לישנא דלית ליה למימר דנושא עון טומאה אלא בכי האי גוונא שהותרה בצבור דהיינו בטומאת בעלים דהותרה לאכול בטומאת הגוף למאי דלא מסיק אדעתיה השתא עון קדשים ולא עון מקדישים:
וּבְמַאי? אִי בְּנָזִיר – ״וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו״ אָמַר רַחֲמָנָא! אֶלָּא לְעוֹשֶׂה פֶּסַח (וְלָאו כְּגוֹן שֶׁנִּטְמְאוּ בְּעָלִים בְּמֵת?).
ונברר: ובמאי [ובמה] באיזה קרבן מדובר? אי [אם] בנזיר, הלוא "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטמא ראש נזרו" (במדבר ו, ח) אמר רחמנא [אמרה התורה], שבכל מקרה שהוא טמא, גם באונס, אינו יכול להביא קרבן נזירות עד שיטהר מטומאתו! אלא בהכרח הכוונה היא לעושה פסח, ומכאן שטמא מת יכול לשלח את קרבן הפסח שלו, וכדברי זקני דרום, ושלא כדברי רמי בר חמא! (ולאו כגון שנטמאו בעלים במת).
רש"י
וכי ימות מת עליו אמר רחמנא דטמא ראש נזרו וסותר ואין ראוי לקרבנות טהרה עד שיעברו ימי טומאה ויביא כפרת טומאת נזירותו שתי תורים ואשם וימנה וישלים ויביא קרבנות תגלחתו:
אלא בעושה פסח וש"מ טמא מת משלח פסחו וקשיא לרמי בר חמא:
לְעוֹלָם בְּשֶׁרֶץ, וְשֵׁם טוּמְאָה בָּעוֹלָם.
ודוחים: לעולם אפשר לפרש שהציץ מרצה במקרה שנטמאו הבעלים בשרץ ולא במת. ואין לסתור זאת ממה שנאמר בתור ראיה לכך, שטומאה הותרה בציבור, והרי דין זה אינו אלא בטומאת מת, משום שאין הכוונה אלא לשם טומאה בעולם ענין טומאה בכללו, שמצאנו שהותר בציבור.
רש"י
לעולם טומאת שרץ קאמרינן מהכא דציץ מרצה לשחוט ולזרוק על טמא שרץ ודקשיא לך היכא אישתראי בהן:
ושם טומאה בעולם אשכחן דאישתראי בהן וטעמא גדול בהו להטיל ריצוי ציץ על טומאת שרץ:
וְאִיכָּא דְּדָיֵיק וּמַיְיתֵי הָכִי: עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים – אִין, עֲוֹן מַקְדִּישִׁין – לָא; מַאי טוּמְאָה? אִילֵימָא טוּמְאַת שֶׁרֶץ – מִי אִישְׁתַּרְיָא בְּצִיבּוּר? אֶלָּא לָאו טוּמְאַת מֵת, וַעֲוֹן קֳדָשִׁים – אִין, עֲוֹן מַקְדִּישִׁים – לָא!
ואיכא דדייק ומייתי הכי [ויש שמדייק מלשון הכתוב בענין ציץ ומביא כך] ראיה לצד ההפוך: "ונשא אהרן את עוון הקדשים" (שמות כח, לח), עון הקדשים — אין [כן] מכפר, עון מקדישין (כלומר, טומאתם של המקריבים) — לא, ונברר מאי [באיזו] טומאה מדובר? אילימא [אם תאמר] טומאת שרץ, מי אישתריא [האם הותרה] בציבור? אלא לאו [האם לא] מדובר בטומאת מת, ועון קדשים אין [כן] מרצה הציץ, עון מקדישים לא, ושלא כדברי זקני דרום, הסבורים שטמא מת משלח קרבנותיו!
רש"י
ואיכא דדייק לישנא דקראי ומייתינא להך תיובתא דברייתא לזקני דרום וסייעתא לרמי בר חמא:
עון מקדישים לא טומאת הגוף בין דכהנים בין דבעלים לא מרצה במאי טומאה קאי דקא ממעט טומאת הגוף:
אילימא טומאת שרץ ונוקמא זקני דרום בכהן דאילו גוף דבעלים לא בעי ציץ שהרי אין נוגע בו בטומאה ולאורתא בטהרה אכיל ליה:
היכא אישתראי בצבור הא כיון דאית להו שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויחיד אין נדחה צבור לא עבדי בטומאה:
אלא לאו טומאת מת שאינו משלח קרבנות ולא כהן טמא מת מרצה בקרבן יחיד:
תוספות
אי נימא טומאת שרץ בבעלים היכא אישתראי דאי סבר שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכן טמא מת בשביעי שלו דחשיב כטמא שרץ הא לא עבדי צבור בטומאה כיון דאין יחיד נדחה צבור נמי לא עבדי בטומאה אלא עושין שליח לשחוט בעבורם כיון דאינהו אכלי לאורתא ואי סבר אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דהשתא צבור עבדי בטומאה א"כ אין הציץ מרצה על היחיד דהא אין שוחטין וזורקין עליו אלא נטמאו בעלים במת וקודם שביעי מרצה ליחיד שהביא פסחו וסייעתא לזקני דרום דאמרי איש איש למצוה וקשה מאי פריך היכא אישתראי לוקמה בכהן שנטמא בשרץ דמרצה בצבור מק"ו דלעיל לרמי בר חמא דלית ליה כמו זקני דרום מכפרים כמתכפרין ועוד כי משני לעולם בשרץ ושם טומאה בעולם הא כיון דשוחטין וזורקין על טמא שרץ א"כ ריצוי ציץ ל"ל הא קרב בטהרה כדפירש רבינו שלמה בסמוך ואי סבר אין שוחטין על טמא שרץ א"כ לא יועיל ציץ כדפירש לעיל אי בשרץ היכא אישתראי וי"ל דמעיקרא בעי לאוקומה בטומאת בעלים בשרץ והוה מצי למפרך ל"ל ריצוי ציץ אלא שפיר פריך היכא אישתראי וכי משני לעולם בשרץ רוצה לומר ולא בטומאת בעלים אלא בטומאת כהן גרידא וכ"ש בטומאת מת וסבר רמי בר חמא טומאת מת מרצה בכהן ביחיד וקצת קשה דלא ה"ל למימר שם טומאה בעולם משמע דטומאת מת בצבור קאמר והלא טומאת שרץ נמי הותרה לכהן מק"ו דלעיל אלא משום דעיקר היתר צבור בטומאת מת כתיבא להכי נקט ליה. ברו"ך:
לְעוֹלָם טוּמְאַת שֶׁרֶץ, וְשֵׁם טוּמְאָה בָּעוֹלָם.
ומשיבים: לעולם יכול אחד לפרש שטומאה שהציץ מרצה עליה (ולא על המקריב) היא טומאת שרץ, ואולם אין זה משום שהיא עצמה הותרה בציבור, אלא משום שמצאנו שהותר שם טומאה בעולם בטמא מת.
רש"י
לעולם בטומאת שרץ קאי וקממעט כהן טמא שרץ מלרצות כדאוקמי זקני דרום פסול דמתניתין אטמא שרץ וטומאת בעלים אין צריכין ציץ שהרי קרבן בטהרה קרב ודקשיא לך היכא אישתראי בצבור שום טומאה בעולם אישתראי בהו:
״יוֹשֵׁב״. מְנָלַן? אָמַר רָבָא אָמַר רַב נַחְמָן: אָמַר קְרָא: ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – לַעֲמִידָה בְּחַרְתִּיו וְלֹא לִישִׁיבָה.
שנינו במשנה כי העובד יושב פוסל את העבודה. ושואלים: מנלן [מנין לנו]? אמר רבא אמר רב נחמן, משום שאמר קרא [הכתוב] לגבי הכהנים: "כי בו בחר ה' אלקיך מכל שבטיך לעמד לשרת בשם ה'" (דברים יח, ה), לעמידה בחרתיו ולא לישיבה, שרק בדרך זו נבחר הכהן לשרת.
רש"י
לעמוד לשרת רישיה דקרא כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת וגו':
לא לישיבה וכיון דלא נבחרו הוו להו זרים וזר מחיל עבודה:
תָּנוּ רַבָּנַן: ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״ – מִצְוָה, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״הָעֹמְדִים״ – שָׁנָה עָלָיו הַכָּתוּב לְעַכֵּב.
תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר "לעמד לשרת" הרי זו מצוה לעשות את עבודת הקודש בעמידה, כשהוא אומר: "ככל אחיו הלויים העמדים שם לפני ה' " (דברים יח, ז) — שנה עליו הכתוב במצות העבודה, כדי לומר שהוא לעכב, שאם לא עמד הרי הוא פוסל.
רש"י
העומדים שם [לעיל מיניה כתיב] ושרת ככל אחיו הלוים וגו':
אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: מִכְּדֵי יוֹשֵׁב כְּזָר דָּמֵי, וּמַחִיל עֲבוֹדָה, אֵימָא: מַה זָּר בְּמִיתָה – אַף יוֹשֵׁב בְּמִיתָה; אַלָּמָּה תַּנְיָא: אֲבָל עָרֵל, אוֹנֵן, יוֹשֵׁב – אֵינָן בְּמִיתָה אֶלָּא בְּאַזְהָרָה?
אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מכדי [הרי] יושב כזר דמי [נחשב] ומחיל [ומחלל] את העבודה, אימא [אמור]: מה זר שעבד — עונשו במיתה בידי שמים, אף יושב יהיה עונשו במיתה, אלמה תניא [מדוע שנויה ברייתא]: אבל ערל, אונן, יושב שעבדו במקדש — אינן במיתה אלא באזהרה (באיסור לא תעשה)?
רש"י
[אימא מה זר וכו' וניגמר במה מצינו בזר שמיחל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה]:
תוספות
אימא מה זר במיתה אף יושב במיתה פי' בקונטרס דניגמר במה מצינו מה זר מחלל עבודה וחייב מיתה אף יושב שמחלל עבודה במיתה וקשה דגבי ערל ואונן נמי היה לן להקשות כמו כן דליהוי במיתה מבנין אב ונראה דפריך משום דדרשי' לעמידה בחרתיו ולא לישיבה שלא בחר בכהנים יושבים אלא נחשבים כמו ישראלים זרים לכך מחלל עבודה כזר [ומש"ה גם במיתה להוי כזר] ומשני משום דהוי מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים [שני כתובים הבאים כאחד דבמחוסר בגדים כתיב ביה מיתה ולא ישאו עון ומתו ובשלא רחוץ ידים ורגלים] נמי כתיב ביה מיתה ולא ימותו ובחנם נכתבה דהא ילפי' חוקה לגזירה שוה אלא למימרא דלא ילפי' מיתה מהא דקרי' רחמנא זר וניחא השתא דהלא זר הוי קרא שלישי וא"כ ליהוו שלשה כתובין הבאין כאחד ולמאי דפרישית אתי שפיר דמיתה דמחוסר בגדים לא מיתורא אלא משום דאשכחן דזר הוי במיתה ולכך אמרינן דלא ילפינן מיתה מהא דקרייה רחמנא זר ולפירוש הקונטרס דיליף מבינייא קשה דהוה ליה שלשה כתובים הבאין כאחד ובקונטרס פירש וה"ה נמי דמצי למימר משום דהוי זר ושלא רחוץ ידים ורגלים שני כתובים הבאין כאחד דהא מחוסר בגדים גופיה לא כתיבא ביה מיתה אלא משום דזר הוא וחדא מינייהו נקט ואי איפשר לומר כן דבהדיא אשכחן מיתה במחוסר בגדים בפרשת ואתה תצוה ומיהו פירוש הקונטרס על כרחין עיקר דבסנהדרין סוף פרק הנשרפין (סנהדרין דף פג: ושם ד"ה אין) יליף בהדיא מחוסר בגדים במיתה משום דהוו להו זרים דאין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהן ומיתה דכתיבא בפרשת ואתה תצוה מפרש ה"ר יעקב מאורלינש דבמכנסים כתיב וקרא דוחגרת דדריש מיניה בריש פירקין בסנהדרין אין בגדיהם עליהם אין כהונתן עליהם והוו להו זרים איצטריך לשאר בגדים ומיניה לא הוה ילפינן מכנסים דלא כתיבא בההיא פרשתא ומיהו למאן דמרבי ביומא (דף ה:) מכנסיים מוזה הדבר [וי"ו מוסיף על ענין ראשון] קשה מיתה דכתב רחמנא גבי מכנסים למה לי ועוד קשה לפירוש הקונטרס דליהוי זר ומכנסים ושלא רחוץ שלשה כתובים:
מִשּׁוּם דְּהָוֵי מְחוּסַּר בְּגָדִים וְשֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם שְׁנֵי כְתוּבִין הַבָּאִין כְּאֶחָד,
ומשיבים: משום דהוי [שהיו] גם כהן מחוסר בגדים וגם כהן שלא רחוץ ידים ורגלים שני כתובין הבאין כאחד, שבשניהם נאמר שהכהן שעשה זאת — חייב מיתה,