אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: גְּזֵירַת שִׁיקּוּעַ.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם] הבדל לעניין גזירת שיקוע, שלדעת ר' חייא בר יוסף המים נפסלים בלילה לעבודת היום, אבל לדעת ר' יוחנן אין המים נפסלים בכך, ומכל מקום גזרו חכמים לכתחילה לשקע את הכיור בלילה, שמא לא יחזור וישקענו קודם עלות השחר, ואז ייפסלו מימיו.

וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: קִידֵּשׁ יָדָיו לִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן – לְמָחָר אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ, שֶׁכְּבָר קִידֵּשׁ מִתְּחִילַּת עֲבוֹדָה!

ומקשים: והאם סבור ר' יוחנן שהכיור משוקע כל הלילה? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: מי שקידש ידיו בלילה לתרומת הדשן — למחר אין צריך לקדש, שכבר קידש מתחילת עבודה!

בִּשְׁלָמָא לְרָבָא דְּמוֹקֵים לְהַהִיא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָא כְּרַבִּי.

ומעתה, בשלמא [נניח] לפי שיטת רבא דמוקים לההיא [שמעמיד את ההלכה ההיא] שאמר ר' יוחנן כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, הסבור שאין לינה בעמוד השחר פוסלת בקידוש ידים ורגלים, ולכן למחר אין צריך לקדש, יש לומר כי הא [הלכה זו] לגבי גזירת שיקוע היא כרבי, הסבור שלינה פוסלת.

אֶלָּא לְאַבַּיֵי דְּמוֹקֵים לָהּ כְּרַבִּי – קַשְׁיָא דְּרַבִּי אַדְּרַבִּי: מַאי שְׁנָא הָתָם דִּמְשַׁקַּע לֵיהּ, וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּלָא מְשַׁקַּע לֵיהּ?

אלא לאביי דמוקים לה [שמעמיד אותה] את ההלכה בקידוש ידים לתרומת הדשן כשיטת רבי, קשיא [קשה] מדברי רבי על דברי רבי, מאי שנא התם דמשקע ליה [מה שונה שם שהזכיר ר' יוחנן שהוא משקע אותו, את הכיור], ומאי שנא הכא דלא משקע ליה [ומה שונה כאן, בענין הקידוש לתרומת הדשן, שלא אמר שצריך לשקע אותו] לאחר מכן?

דִּמְסַלֵּק לֵיהּ וַהֲדַר מְשַׁקַּע לֵיהּ.

ומשיבים: גם שם מדובר דמסלק ליה והדר [שמעלה אותו לקידוש לתרומת הדשן ואחר כך] משקע ליה [אותו] עד לאחר עמוד השחר.

אִי הָכִי, לְמָחָר אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ, [אַמַּאי? אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ].

ומקשים: אי הכי [אם כך] שחוזר ומשקעו, מה שאמר ר' יוחנן "למחר אינו מקדש", [אמאי [מדוע] אינו מקדש? והרי לא נפסלו המים! ומשיבים: אין הכוונה שלא יכול לקדש, אלא שאין הכהן צריך לחזור ולקדש] מאחר שהתחיל בעבודת היום.

לְמֵימְרָא דִּלְמַתִּירִין מִיחֲזָא חֲזִי – הַיְינוּ דְּרַב חִסְדָּא!

ותמהים: למימרא [מכאן יש להסיק ולומר] שלדעת ר' יוחנן כיור שהעלהו בלילה (ושיקעו קודם עמוד השחר) גם לעבודת מתירין של היום הבא מיחזא חזי [ראוי הוא] ואין המים נפסלים לעבודת היום? אם כן, היינו [הרי זו] בדיוק דעתו של רב חסדא!

אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: מִצְוַת שִׁיקּוּעַ.

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי מצות שיקוע האם יש מצוה לשקע את הכיור בלילה או לא, שלדעת ר' יוחנן מצוה לעשות זאת, ולדעת רב חסדא לא.

מֵיתִיבֵי: לֹא הָיוּ רוֹאִין אוֹתוֹ וְלֹא שׁוֹמְעִין אֶת קוֹלוֹ, עַד שֶׁשּׁוֹמְעִים קוֹל שֶׁל עֵץ שֶׁעָשָׂה בֶּן קָטִין מוּכָנִי לַכִּיּוֹר, וְהֵן אוֹמְרִים: הִגִּיעַ [עֵת] קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם מִן הַכִּיּוֹר; מַאי לָאו דִּמְסַלֵּק לֵיהּ? אַלְמָא מְשַׁקַּע לֵיהּ!

מיתיבי [מקשים] על דעת רב חסדא ממה ששנינו במשנה: לא היו שאר הכהנים רואין אותו את הכהן התורם את הדשן ולא שומעין את קולו, עד ששומעים קול של עץ שעשה בן קטין מוכני (מכשיר) לכיור להורידו ולהעלותו לבור, שמפעיל אותו הכהן התורם את הדשן, והן אומרים: הגיע [עת] קידוש ידים ורגלים מן הכיור. מאי לאו דמסלק ליה [האם לא פירוש הדבר שמעלה אותו] במוכני? אלמא [מכאן] שמשקע ליה [אותו] קודם לכן, ולכן צריך עכשיו להעלותו, וקושיה היא על דעת רב חסדא, שסבור שאין מצוה לשקעו בלילה!

לָא, דִּמְשַׁקַּע לֵיהּ. אִי דִּמְשַׁקַּע לֵיהּ, מִי מִשְׁתַּמַּע קָלֵיהּ? מְשַׁקַּע לֵיהּ בְּגִילְגְּלָא.

ודוחים: לא, הכוונה היא שמשקע ליה [אותו] במוכני, כדי שלא ייפסלו מימיו בעמוד השחר. ושואלים: אי דמשקע ליה מי משתמע קליה [אם מדובר שהוא משקע אותו בלבד, האם נשמע קולו]? והרי לשם הורדתו לבור לא היה צורך במוכני, אלא רק לשלשלו בשרשרת לבור, ולא היה זה משמיע קול! ומשיבים: על כל פנים היה משקע ליה בגילגלא [אותו הכהן בגלגל] ולכן היו שומעים את קולו, או ב

לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא: דִּמְשַׁקַּע לֵיהּ בְּחוּמְרָתֵיהּ, כִּי הֵיכִי דְּלִישְׁתַּמַּע קָלֵיהּ וְלִשְׁמְעֵי וְלֵיתֵי. וְהָא הֲוָה גְּבִינִי כָּרוֹז! בֵּי תְרֵי הֶיכֵּרֵי הָווּ עָבְדִי, דְּשָׁמַע מֵהַאי – אָתֵי, וְשָׁמַע מֵהַאי – אָתֵי.

לישנא אחרינא [לשון אחרת]: דמשקע ליה בחומרתיה, כי היכי דלישתמע קליה ולשמעי וליתי [שמשקע אותו בגלגלו, כדי שיישמע קולו וישמעו שאר הכהנים ויבואו] לעבודתם. ושואלים: והא הוה [והרי היה] גביני הכרוז שהיה מכריז באותה עת שהגיע זמן העבודה! ומשיבים: בי תרי היכרי הוו עבדי [שני סוגים של היכר היו עושים] לתחילת עבודה, קול הגלגל וקול הכרוז, דשמע מהאי אתי ושמע מהאי אתי [ששומע מזה בא ושומע מזה בא].

גּוּפָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל כִּיּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְקַדֵּשׁ אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים מִמֶּנּוּ – אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו״ וגו׳.

גופא [לגופה] של הלכה שהוזכרה לעיל (זבחים יט,ב), אמר ר' יוסי בר' חנינא: כל כיור שאין בו כמות מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו — אין מקדשין בו, שנאמר: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו" וגו' (שמות מ, לא).

מֵיתִיבֵי: כָּל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁין, בֵּין שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רְבִיעִית,

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא: כל הכלים מקדשין בהם ידים ורגלים, בין שיש בהן כדי להכיל רביעית הלוג מים,