בִּשְׁלָמָא לְאַבַּיֵי דְּמוֹקֵים לָהּ כְּרַבִּי, וּמוֹדֵי רַבִּי דְּמִקְּרוֹת הַגֶּבֶר עַד צַפְרָא לָא פָּסְלָה לִינָה, הָא מַנִּי? רַבִּי הִיא.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע]: כהן העוסק בפרה אדומה, שעבודתה מחוץ למקדש, ר' חייא בר יוסף אמר: לפני עבודתו מקדש ידיו ורגליו בכלי שרת בפנים, כדרך שעושים לפני עבודת הקדשים ואחר כך יוצא ועושה את עבודתה. ור' יוחנן אמר: מקדש ידיו ורגליו אפילו בחוץ, ואפילו בכלי חול, ואפילו במקידה (קערה) של חרס. והרי אפילו לדעת המצריך לקדש בפנים אינו פוסל ידיו ביציאה לחוץ.

אֶלָּא לְרָבָא, דְּמוֹקֵים לָהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲבָל לְרַבִּי – מִקְּרוֹת הַגֶּבֶר עַד צַפְרָא פָּסְלָה לִינָה, הָא מַנִּי? אִי רַבִּי – פָּסְלָה לִינָה, אִי רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן – הָא אָמַר: אֲפִילּוּ מִיכָּן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ!

אמר רב פפא: שאני [שונה] פרה, הואיל וכל מעשיה בחוץ ולא במקדש לא פסלה [פוסלת] בה יציאה. ומקשים: אי הכי [אם כך], למה לי שמקדש ידיו לעבודת הפרה? ומשיבים: כעין עבודה של קרבנות פנים עושים גם בפרה אדומה.

לְעוֹלָם כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּכָהֲנֵי חֲדַתֵי.

איבעיא להו [נשאלה להם שאלה]: טומאה שנטמא הכהן במקדש, מהו שתועיל להצריכו קידוש ידים ורגלים לאחר שייטהר מטומאתו? אם תימצי [תמצא] לומר שיציאה לא פסלה [פוסלת], הרי זה משום דגברא חזי [שהאיש על כל פנים ראוי] לעבודה, אבל הכא [כאן] דגברא [שהאיש] לא חזי [ראוי] לעבודה, שהרי נטמא — אסוחי מסח דעתיה [מסיח הוא דעתו] גם משמירת קדושת ידיו. או דלמא [שמא] נאמר: כיון דהדר חזי [שהוא חוזר ונעשה ראוי] מיד על ידי טבילה [דק ליה [הוא מדקדק]] ולא מסח דעתיה [ואינו מסיח דעתו]?

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: יְצִיאָה מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר לִינָה לָא פָּסְלָה – דְּלָא פָּרֵישׁ, אֲבָל יְצִיאָה דְּפָרֵישׁ – אַסּוּחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ, אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דִּבְיָדוֹ לַחֲזוֹר – לָא מַסַּח?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: קידש ידיו ורגליו ונטמאו — מטבילן ואין צריך לקדש.

תָּא שְׁמַע: קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְנִטְמְאוּ – מַטְבִּילָן, וְאֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ. יָצְאוּ – הֲרֵי הֵן בִּקְדוּשָּׁתָן.

ודוחים: נטמאו ידיו לא מיבעיא לן [נשאלה לנו], [כי מיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו]] נטמא כל גופו. ותוהים: אם נטמא כל גופו, תיפוק לי [תצא לו] הלכה זו ממקום אחר, שהרי כל הטובל לטומאתו, כיון דבעי למעבד [שהוא צריך לעשות] הערב שמש אסוחי מסח דעתיה [הוא מסיח את דעתו] בודאי במשך זמן רב זה! ומשיבים: כגון דאיטמי [שנטמא] סמוך לשקיעת החמה, שאינו צריך לשהות הרבה, ואינו מסיח דעתו.

יָצְאוּ יָדָיו לָא קָמִיבָּעֲיָא לָן, כִּי קָמִיבָּעֲיָא לָן יָצָא כָּל גּוּפוֹ, מַאי?

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת: פרה, ר' חייא בר' יוסף אמר: מקדש בכלי שרת בפנים ויוצא. ור' יוחנן אמר: אפילו בחוץ, ואפילו בכלי חול, ואפילו במקידה של חרס.

תָּא שְׁמַע: שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם מְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בִּפְנִים. קִידֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּחוּץ, אוֹ בִּכְלִי חוֹל בִּפְנִים, אוֹ שֶׁטָּבַל בְּמֵי מְעָרָה וְעָבַד – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. טַעְמָא, דְּקִידֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּחוּץ, הָא קִידֵּשׁ בִּפְנִים וְיָצָא – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁירָה.

בשלמא [נניח] לשיטת אביי דמוקים לה [שמעמיד אותה את שיטת ר' יוחנן] כרבי, וסבור שמודי [מודה] רבי שמקרות הגבר עד צפרא [הבוקר] לא פסלה [פוסלת] הלינה, הא מני [משנה זו כשיטת מי היא]? כשיטת רבי היא, שכהנים שעבדו בלילה מועלת בהם לינה בעמוד השחר, ומכל מקום יכולים הם עכשיו לקדש ידיהם ורגליהם, ושוב לא ייפסלו בלינה.

דִּלְמָא קִידֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּחוּץ הֵיכִי דָּמֵי – כְּגוֹן דְּאַפֵּיק יָדָיו לְבָר וְקִידֵּשׁ; הָא קִידֵּשׁ בִּפְנִים וְיָצָא, דְּאַפֵּיק יְדֵיהּ לְבָר – כְּשֵׁירָה. אֲבָל יָצָא כָּל גּוּפוֹ תִּיבָּעֵי לָךְ!

אלא לרבא דמוקים לה [שמעמיד אותה] כדעת ר' אלעזר בר' שמעון, אבל לדעת רבי מקרות הגבר עד צפרא פסלה [מקריאת הגבר עד הבוקר פוסלת] הלינה, הא מני [ברייתא זו כשיטת מי היא]? אי [אם] כשיטת רבי — הרי גם אם יקדשו כעת ידיהם ורגליהם, מכל מקום בעלות השחר פסלה [פוסלת] לינה. אי [אם] כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, הא [הרי] אמר: כהן שקידש ידיו ורגליו והחל בעבודה — אפילו מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש ולפיכך, אותם כהנים שעסקו בלילה בהקטרת חלבים, אינם צריכים קידוש נוסף!

אֲמַר לֵיהּ רַב זְבִיד לְרַב פַּפָּא: תָּא שְׁמַע, יָצָא חוּץ לִמְחִיצַּת חוֹמַת הָעֲזָרָה, אִם לִשְׁהוֹת – טָעוּן טְבִילָה, אִם לְפִי שָׁעָה – טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם!

ודוחים: לעולם יש לפרש שהיא כשיטת ר' אלעזר בר' שמעון, והכא במאי עסקינן [וכאן במה אנו עוסקים] בכהני חדתי [בכהנים חדשים] שלא עבדו במקדש בלילה, אלא מתחילים בעבודתם בבוקר, ולדעת הכל צריכים לקדש.

אֲמַר לֵיהּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּגוֹן שֶׁיָּצָא לְהָסֵךְ רַגְלָיו וּלְהַטִּיל מַיִם.

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: יציאה מן המקדש מהו שתועיל ותפסול בקידוש ידים ורגלים להצריך את הכהן לשוב ולקדש? אם תימצי [תמצא] לומר שלינה לא פסלה [פוסלת] כאשר מגיע עמוד השחר — הרי זה משום דלא פריש [שאינו פורש] מעבודתו, אלא עסוק בה, אבל יציאה דפריש [שהוא פורש מן המקדש] יש לומר כי אסוחי מסח דעתיה [מסיח הוא את דעתו], ומשום כך צריך לשוב לקדש ידיו ורגליו, או דלמא [שמא] כיון שבידו לחזור בכל רגע לא מסח [אינו מסיח דעתו]?

הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לָהּ: כָּל הַמֵּיסֵךְ רַגְלָיו – טָעוּן טְבִילָה, וְכָל הַמַּטִּיל מַיִם – טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם! תָּנֵי וַהֲדַר מְפָרֵשׁ.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: קידש ידיו ורגליו ונטמאו ידיו — מטבילן ואין צריך לקדש, קידש ידיו ורגליו ויצאו — הרי הן בקדושתן, הרי שהיציאה אינה פוסלת!

תָּא שְׁמַע: פָּרָה, רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף אָמַר: מְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בִּפְנִים וְיוֹצֵא, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בַּחוּץ, וַאֲפִילּוּ בִּכְלִי חוֹל, וַאֲפִילּוּ בִּמְקֵידָה שֶׁל חֶרֶס.

ודוחים: אם יצאו רק ידיו לא קמיבעיא לן [נשאלה לנו], וודאי אינו צריך קידוש, כי קמיבעיא לן [כאשר נשאלה לנו] היא אם יצא כל גופו, מאי [מה הדין]?

אֲמַר רַב פַּפָּא: שָׁאנֵי פָּרָה, הוֹאִיל וְכָל מַעֲשֶׂיהָ בַּחוּץ לָא פָּסְלָה בָּהּ יְצִיאָה. אִי הָכִי, לָמָּה לִי דִּמְקַדֵּשׁ? כְּעֵין עֲבוֹדָה פְּנִים.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא: שלא רחוץ ידים ורגלים — מקדש ידיו ורגליו בכלי שרת בפנים, ואם קידש ידיו בכלי שרת בחוץ, או בכלי חול בפנים, או שטבל במי מערה ועבד — עבודתו פסולה, לפי שבכל אלה לא קידש ידיו כראוי. ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שקידש בכלי שרת בחוץ עבודתו פסולה, הא [אבל] אם קידש בפנים ויצא — עבודתו כשירה.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: טוּמְאָה מַהוּ שֶׁתּוֹעִיל לְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם? אִם תִּימְצֵי לוֹמַר יְצִיאָה לָא פָּסְלָה – דְּגַבְרָא חֲזִי, אֲבָל הָכָא דְּגַבְרָא לָא חֲזִי אַסּוּחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ. אוֹ דִּלְמָא כֵּיוָן דַּהֲדַר חֲזִי – [דַּק לֵיהּ] וְלָא מַסַּח דַּעְתֵּיהּ?

ודוחים: דלמא [שמא] מה שנאמר כאן קידש בכלי שרת בחוץ, היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? לא שיצא הכהן לחוץ וקידש שם, אלא כגון דאפיק [שהוציא] ידיו לבר [החוצה] וקידש. ולפיכך ניתן לדייק רק כך: הא [אבל] אם קידש בפנים ויצא, הרי זה במקרה דאפיק ידיה לבר [שהוציא ידיו לחוץ], ורק אז כשירה. אבל יצא כל גופו עדיין תיבעי [תישאל] לך, ולא נפתרה בעיה זו.

תָּא שְׁמַע: קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וְנִטְמְאוּ – מַטְבִּילָן, וְאֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ.

אמר ליה [לו] רב זביד לרב פפא, תא שמע [בוא ושמע] מברייתא אחרת: יצא הכהן חוץ למחיצת חומת העזרה, אם יצא כדי לשהות שם זמן ניכר — טעון טבילה, אם לפי שעה בלבד יצא — טעון קידוש ידים ורגלים. הרי שעצם היציאה אף לזמן קצר פוסלת ידיו, וצריך קידוש אחר!

נִטְמְאוּ יָדָיו – לָא מִיבָּעֲיָא לָן, [כִּי מִיבָּעֲיָא לָן] נִטְמָא כָּל גּוּפוֹ. כָּל גּוּפוֹ, תֵּיפּוֹק לִי כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֶעֱבַד הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ – אַסּוּחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ! כְּגוֹן דְּאִיטְמֵי סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה.

אמר ליה [לו]: מכאן אין ראיה, הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — כגון שיצא להסך רגליו (לצרכים גדולים) והוא מה שאמר שיצא לשהות, ולהטיל מים (לצרכים קטנים) והוא האמור כאן שיצא לפי שעה. ויש לומר כי משום כך צריך קידוש ידים ורגלים, ולא משום עצם היציאה.

תָּא שְׁמַע: פָּרָה, רַבִּי חִיָּיא בְּרַבִּי יוֹסֵף אָמַר: מְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת בִּפְנִים וְיוֹצֵא, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ בַּחוּץ, וַאֲפִילּוּ בִּכְלִי חוֹל, וַאֲפִילּוּ בִּמְקֵידָה שֶׁל חֶרֶס.

ומקשים: דבר זה לא היה צריך לומר, הא בהדיא קתני לה [הרי בפירוש שנה אותה] במשנה: כל המיסך רגליו — טעון טבילה, וכל המטיל מים — טעון קידוש ידים ורגלים! ומשיבים: זו אינה קושיה, תני והדר מפרש [הריהו שונה וחוזר ומפרש] בצורה אחרת.