נֵדֶר הוּא! אֶלָּא, אִם כְּמָה שֶׁנָּדַרְתָּ עָשִׂיתָ – יְהֵא נֵדֶר, וְאִם לֹא – נְדָבָה יְהֵא,

הלוא נדר הוא, שהרי נאמר "כאשר נדרת", ויש הבדל בין נדר לנדבה! אלא כך צריך להבין: אם כמה שנדרת עשית והבאת את הקרבן בכל פרטיו כמו שנדרת — יהא נדר תצא בו ידי חובת הנדר, ואם לא שלא עשית כמו שנדרת — נדבה סתם יהא, כאילו קרבן אחר הוא, ולא הקרבן שנתחייב בו בנדר.

וּנְדָבָה מִי שָׁרֵי לְשַׁנּוּיֵי בָּהּ?

ונדבה מי שרי לשנויי [האם מותר לשנות] בה לעשותה לכתחילה לשם דבר אחר?

אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב פַּפָּא: לָא הֲוֵית גַּבָּן בְּאוֹרְתָא בִּתְחוּמָא בֵּי חַרְמָךְ, דְּרָמֵי רָבָא מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא אַהֲדָדֵי וְשַׁנֵּי לְהוּ.

אמר ליה [לו] רבינא לרב פפא: לא הוית גבן באורתא בתחומא [היית אצלנו אמש בתחום] המקום בי חרמך, ולכן לא שמעת דרמי [שהשליך] רבא מילי מעלייתא אהדדי ושני להו [דברים מעולים זה על זה, הראה סתירה ביניהם, ותירץ אותם].

מַאי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא? תְּנַן: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כו׳; טַעְמָא דְּשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, הָא סְתָמָא – עָלוּ נַמִי לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה, אַלְמָא סְתָמָא נַמִי כְּלִשְׁמָן דָּמֵי;

מאי מילי מעלייתא [מה הם הדברים המעולים הללו]? תנן [שנינו במשנתנו]: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] משום שנשחטו שלא לשמן אלא לשם קרבן אחר, הא [הרי] אם שחטן סתמא [סתם] ולא פירש לשם מה — עלו נמי [גם כן] לבעלים לשם חובה, אלמא סתמא נמי כלשמן דמי [מכאן שדבר הנעשה סתם גם כן כמו לשמן הוא נחשב].

וּרְמִינְהִי: כָּל הַגֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִשָּׁה – פָּסוּל, וּסְתָמָא נַמִי פָּסוּל!

ורמינהי [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו במסכת גיטין: כל הגט שנכתב שלא לשם האשה המתגרשת בו — פסול, משום שצריך להיכתב לשם האשה המתגרשת דווקא. ואילו בדין זה למדנו שגט שנכתב סתמא [סתם] שלא לשם אשה מסויימת נמי [גם כן] פסול (כאשר יבואר להלן)!

וְשַׁנֵּי: זְבָחִים בִּסְתָם לִשְׁמָן עוֹמְדִין, אִשָּׁה בִּסְתָמָא לָאו לְגֵירוּשִׁין עוֹמֶדֶת.

ושני [ותירץ] רבא כך: זבחים בסתם לשמן עומדין לשם הקרבן שהוקדשו לו מתחילה, וצריך לעקור אותם משמם הראשון כדי שישתנה שמם, אבל אשה בסתמא לאו [בסתם לא] לגירושין עומדת, ולכן צריך הגט להיכתב במכוון לשמה. ומבררים את שתי ההנחות שהניח רבא בענין זה.

וּזְבָחִים בִּסְתָמָא כְּשֵׁירִין, מְנָלַן? אִילֵימָא מֵהָא דִּתְנַן: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁנִּזְבְּחוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כו׳, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁלֹּא נִזְבְּחוּ לִשְׁמָן״; גַּבֵּי גֵּט נַמִי הָקָתָנֵי: כָּל הַגֵּט שֶׁנִּכְתַּב שֶׁלֹּא לְשֵׁם אִשָּׁה – פָּסוּל, וְלָא קָתָנֵי ״שֶׁלֹּא נִכְתַּב לְשֵׁם אִשָּׁה – פָּסוּל״!

ושואלים: וזבחים בסתמא [בסתם] כשירין מנלן [מנין לנו] דבר זה? אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו]: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כו' לא עלו לבעלים לשם חובה, ולא קתני [שנה התנא] בנוסח "שלא נזבחו לשמן", שמשמעו — כל עוד לא נזבחו לשמן אינם עולים לבעלים — זו אינה ראיה, שהרי גבי [אצל] גט שהוא פסול בסתם נמי הקתני [גם כן הרי שנה]: כל הגט שנכתב שלא לשם אשה — פסול, ולא קתני [שנה] "שלא נכתב לשם אשה" — פסול! ואם כן, אי אפשר לדקדק כל כך מלשון זו.

אֶלָּא מֵהָא, דִּתְנַן: כֵּיצַד לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן – לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים; טַעְמָא דְּאָמַר לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם שְׁלָמִים, הָא לְשֵׁם פֶּסַח וּסְתָמָא – כָּשֵׁר, אַלְמָא סְתָמָן כְּלִשְׁמָן דָּמֵי;

אלא תאמר כי הראיה שזבחים סתמם כשר מהא דתנן [מזו ששנינו במשנה]: כיצד הוא הזובח לשמן ושלא לשמן שפוסל בקרבן הפסח ובחטאת — כגון ששחט אותו לשם פסח ולשם שלמים, ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר לשם פסח ולשם שלמים, הא [הרי] אם אמר לשם פסח וסתמא [וסתם], ולא פירש עוד — כשר, אלמא [מכאן] שסתמן כלשמן דמי [נחשב].

דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר: כָּל הָעוֹשֶׂה – עַל דַּעַת רִאשׁוֹנָה הוּא עוֹשֶׂה!

על כך יש להשיב: משם אין ראיה, דילמא שאני התם [שמא שונה שם], דאמר [שהתנא אומר]: כל העושה דבר — על דעת ראשונה הוא עושה, וכיון שפירש שבתחילה הוא עושה לשמו, אין להניח שהוא משנה דעתו!

אֶלָּא מִסֵּיפָא: שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן – לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח; טַעְמָא דְּאָמַר לְשֵׁם שְׁלָמִים וּלְשֵׁם פֶּסַח, הָא סְתָמָא וּלְשֵׁם פֶּסַח – כָּשֵׁר;

אלא נאמר כי מסיפא [מהסוף] של אותה משנה אפשר להוכיח, שנאמר שם: מהו שלא לשמן ולשמן הפוסל בפסח וחטאת? כגון לשם שלמים ולשם פסח. ונדייק: טעמא [הטעם, דווקא] שאמר לשם שלמים ולשם פסח, הא סתמא [הרי סתם] ואחר כך לשם פסח — כשר.

דִּילְמָא שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר: יוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִילָּתוֹ!

על כך יש להשיב: אף משם אין להוכיח, דילמא שאני התם [שמא שונה שם], דאמר [שהתנא אומר]: יוכיח סופו על תחילתו, שאם בסוף נתכוון לשם פסח מן הסתם התכוון לכך אף בתחילה!

אִי נַמִי, אַיְידֵי דִּתְנָא ״לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן״, תְּנָא נַמִי: ״שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן״!

אי נמי [או גם כן] אפשר לדחות באופן אחר: איידי דתנא [מתוך ששנה] בתחילה לשמן ושלא לשמן, ושם דווקא אם חשב שלא לשמן פסול (אבל בסתם — על דעת ראשונה הוא עושה) תנא נמי [שנה גם כן] באותו סגנון לשון שלא לשמן ולשמן, אף שלהלכה גם בסתם ולשמן יהא פסול!

אֶלָּא מֵהָא, לְשֵׁם שִׁשָּׁה דְּבָרִים הַזֶּבַח נִזְבָּח: לְשֵׁם זֶבַח, לְשֵׁם זוֹבֵחַ, לְשֵׁם שֵׁם, לְשֵׁם אִשִּׁים, לְשֵׁם רֵיחַ, לְשֵׁם נִיחוֹחַ, וְהַחַטָּאת וְאָשָׁם לְשֵׁם חֵטְא.

אלא מהא [ממשנה זו] אפשר להוכיח שקרבן כשר בסתם, ששנינו להלן: לשם ששה דברים הזבח צריך שיהא נזבח (נשחט): לשם זבח לשם הקרבן המסויים שהוקדש לו (עולה, שלמים, וכו'), לשם זובח לשם בעליו, לשם שם שעושה אותו לשמו של הקדוש ברוך הוא, לשם אשים שיעלה כקרבן על גבי המזבח, לשם ריח שיקטירנו באופן שיעלה ריחו, לשם ניחוח לשם נחת רוח לה'. והחטאת ואשם — לשם חטא.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: אַף מִי שֶׁלֹּא הָיָה בְּלִבּוֹ לְשֵׁם אַחַת מִכָּל אֵלּוּ – כָּשֵׁר, שֶׁתְּנַאי בֵּית דִּין הוּא; אַתְנוּ בֵּית דִּין דְּלָא לֵימָא לִשְׁמוֹ, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵימַר שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ.

אמר ר' יוסי: אף מי שלא היה בלבו לשם אחת מכל אלו ולא חשב עליהם כלל — הרי זה כשר, שתנאי בית דין הוא. ומסבירים: אתנו [התנו] בית דין שלא לימא [יאמר] שהוא שוחט לשמו, דילמא אתי למימר [שמא יבוא לומר] שהוא שוחט שלא לשמו, ולכן מוטב שלא יפרש כלל.

וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ סְתָמָא פָּסוּל, קָיְימִי בֵּית דִּין וּמַתְנִי מִילְּתָא דְּמִיפְסִיל בֵּיהּ?

ואי סלקא דעתך סתמא [ואם עולה על דעתך שבסתם] הוא פסול, וכי קיימי [עומדים] בית דין ומתני מילתא דמיפסיל ביה [ומתנים דבר שייפסל בו]? אלא ודאי מכאן הוכחה שהזבח כשר בסתם.

וְגַבֵּי גֵּט דִּסְתָמָא פָּסוּל מְנָלַן?

ושואלים עוד: וגבי [ואצל] גט דסתמא [שסתמו] פסול, מנלן [מנין לנו]?

אִילֵימָא מֵהָא דִּתְנַן: הָיָה עוֹבֵר בַּשּׁוּק וְשָׁמַע סוֹפְרִים מַקְרִין: ״אִישׁ פְּלוֹנִי גֵּירֵשׁ פְּלוֹנִית מִמָּקוֹם פְּלוֹנִי״, וְאָמַר: זֶה שְׁמִי וְזֶה שֵׁם אִשְׁתִּי – פָּסוּל לְגָרֵשׁ בּוֹ;

אילימא מהא דתנן [אם תאמר מזו ששנינו] במשנה: היה עובר בשוק ושמע סופרים מקרין (מקריאים) לתלמידיהם: "איש פלוני גירש פלונית ממקום פלוני", ואמר: זה שמי וזה שם אשתי, וכיון שכתבתם אותו בשמות הללו אשתמש בו לגירושין, מכל מקום פסול לגרש בו.

דִּילְמָא כִּדְרַב פַּפָּא, דְּאָמַר רַב פַּפָּא: הָכָא בְּסוֹפְרִים הָעֲשׂוּיִין לְהִתְלַמֵּד עָסְקִינַן, וְלָא אִיכְּתוּב לְשׁוּם כְּרִיתוּת כְּלָל!

ולכאורה הרי זה משום שלא נכתב לשם אותה האשה — יש לדחות: דילמא [שמא] שם הטעם הוא כדברי רב פפא, שאמר רב פפא: הכא [כאן] בסופרים העשויין להתלמד עסקינן [עוסקים אנו], ולא איכתוב [נכתב] הגט לשום כריתות (לשם גירושין) כלל, אלא נכתב רק כתרגיל כתיבה, ומשום כך הוא פסול!

אֶלָּא מֵהָא:

אלא מהא [מזו] אפשר להוכיח, ממה ששנינו בהמשך אותה משנה: