שֶׁשָּׁם מַנִּיחִין תְּפִילִּין.

ששם מניחין תפילין, ואם כן לא היה בכך חציצה.

״מְחוּסַּר כִּיפּוּרִים״. מְנָלַן? אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר קְרָא: ״וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה״ – טָהֵרָה מִכְּלָל שֶׁהִיא טְמֵאָה.

שנינו במשנה: מחוסר כיפורים עבודתו פסולה. ושואלים: מנלן [מנין לנו] שהוא פוסל? אמר רב הונא, אמר קרא [המקרא] לגבי הקרבן שמביאה היולדת: "וכפר עליה הכהן וטהרה" (ויקרא יב, ח), "טהרה" — מכלל שהיא טמאה עד עכשיו. משמע שכל זמן שלא כיפר עליה הרי היא נחשבת כטמאה, וטמא פוסל כמו שלמדנו (ראה לעיל זבחים יז,א).

וְ״שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם״. אָתְיָא ״חוּקָּה״ ״חוּקָּה״ מִמְּחוּסַּר בְּגָדִים.

שנינו במשנה: ושלא רחוץ ידים ורגלים פוסל עבודה. מנין? אתיא [בא נלמד הדבר] בגזירה שווה "חקה" "חקה" ממחוסר בגדים, שמחלל עבודה (ראה לעיל זבחים יז,ב).

תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁלֹּא טָבַל וְשֶׁלֹּא קִידֵּשׁ בֵּין בֶּגֶד לְבֶגֶד וּבֵין עֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, וְעָבַד – עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. וְאֶחָד כֹּהֵן גָּדוֹל וְאֶחָד כֹּהֵן הֶדְיוֹט שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו שַׁחֲרִית וְעָבַד – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כהן גדול שלא טבל ושלא קידש ידיו ורגליו ביום הכיפורים בין בגד לבגד כשהוא מחליף מבגדי זהב לבגדי לבן לצורך העבודות הנעשות בהיכל, וכשהוא חוזר ולובש בגדי זהב לעבודות הנעשות בחוץ, ובין עבודה לעבודה, ועבד — עבודתו כשרה. אבל אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט שלא קידש ידיו ורגליו תחילה בשחרית ועבד בלי קידוש — עבודתו פסולה.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַסִי לְרַבִּי יוֹחָנָן: מִכְּדִי חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין דְּאוֹרַיְיתָא, וְ״חוּקָּה״ כְּתִיב בְּהוּ, לִיעַכְּבוּ!

אמר ליה [לו] רב אסי לר' יוחנן: מכדי [הרי] חמש טבילות ועשרה קדושין שעושה כהן גדול ביום הכיפורים דאורייתא [מן התורה הן], ו"חקה" כתיב בהו [נאמר בהם] (ויקרא טז, לד) — ליעכבו [שיעכבו] ושיפסלו את העבודה אם לא עשאם!

אֲמַר לֵיהּ, אָמַר קְרָא: ״וּלְבֵשָׁם״ – לְבִישָׁה מְעַכֶּבֶת, וְאֵין דָּבָר אַחֵר מְעַכֵּב.

אמר ליה [לו], אמר קרא [הכתוב] בפרשת יום הכיפורים: "ולבשם" (ויקרא טז, ד), לומר: לבישה של בגדים הראויים מעכבת, ואין דבר אחר מעכב.

צָהֲבוּ פָּנָיו. אֲמַר לֵיהּ: וי״ו אַאוּפְתָא כְּתַבִי לָךְ, אִי הָכִי דְּצַפְרָא נַמִי!

צהבו (האירו) פניו של רב אסי, ששמח בתשובה הזו. אמר ליה [לו]: וי"ו אאופתא כתבי [על גזר עץ כתבתי] לך כלומר, לא אמרתי לך הסבר שיש בו ממש, כי אי הכי [אם כך] שרק לבישת בגדים מעכבת, דצפרא נמי [קידוש של שחרית של יום הכיפורים גם כן] לא היה צריך לעכב, ובברייתא נאמר שהוא מעכב.

אָמַר חִזְקִיָּה, אָמַר קְרָא: ״וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם״, דָּבָר הַמְעַכֵּב בְּזַרְעוֹ – מְעַכֵּב בּוֹ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בְּזַרְעוֹ – אֵין מְעַכֵּב בּוֹ.

ומביאים לכך תשובה ממה שאמר חזקיה: אמר קרא [הכתוב] לענין קידוש ידים ורגלים: "והיתה להם חק עולם לו (לאהרן, הכהן הגדול) ולזרעו לדרתם" (שמות ל, כא), להשוות את אהרן לבניו, ולומר: דבר המעכב בענין זה בזרעו (שאר הכהנים) והוא קידוש של שחרית — מעכב בו בכהן הגדול בעבודת יום הכיפורים, דבר שאינו מעכב בזרעו — אין מעכב בו, ולפיכך, קידוש בין בגד לבגד ובין עבודה לעבודה, שאין בו צורך בשאר הכהנים — אינו פוסל אף בכהן הגדול.

רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר, מֵהָכָא: ״וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו״, דָּבָר הַמְעַכֵּב בְּבָנָיו – מְעַכֵּב בּוֹ, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְעַכֵּב בְּבָנָיו – אֵין מְעַכֵּב בּוֹ.

ר' יונתן אמר, מהכא [מכאן] יש ללמוד דבר זה, שנאמר בכיור: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו" (שמות מ, לא), לומר: דבר המעכב בבניו מעכב בו, דבר שאינו מעכב בבניו אין מעכב בו.

רַבִּי יוֹנָתָן מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מִדְּחִזְקִיָּה? אָמַר לָךְ: הַהוּא לְדוֹרוֹת הוּא דִּכְתִיב.

ושואלים: ר' יונתן מאי טעמא [מה טעם] לא אמר מהכתוב שאמר חזקיה? ומשיבים, אמר [יכול היה לומר] לך: ההוא אותו כתוב "והיתה לו חק עולם לו ולזרעו לדורותם", כדי ללמד שדין זה נוהג לדורות הוא דכתיב [שנאמר], לא רק באהרן ובבניו המוזכרים באותו פסוק, אלא בכל זרעו לדורות, ולא לשם היקש בין זרעו לבינו.

וְאִידָךְ, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר מֵהַאי? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא. דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כָּל כִּיּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּדֵי לְקַדֵּשׁ אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים מִמֶּנּוּ – אֵין מְקַדְּשִׁין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו״.

ואידך מאי טעמא [והאחר חזקיה מה טעם] לא אמר מהאי [מזו] שהביא ר' יונתן? ומשיבים: מיבעי ליה [נצרך לו] הפסוק הזה לכ מו שהסבירו ר' יוסי בר' חנינא, שאמר ר' יוסי בר' חנינא: כל כיור שאין בו מים כדי לקדש ארבעה כהנים ממנו — אין מקדשין בו, שנאמר: "ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו", ומכאן שהיו בו מים כדי שיוכלו לרחוץ ממנו ארבעה: משה ואהרן — שניים, ו"בניו" — שניים.

תָּנוּ רַבָּנַן: כֵּיצַד מִצְוַת קִידּוּשׁ? מַנִּיחַ יָדוֹ הַיְּמָנִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַיְּמָנִית, וְיָדוֹ הַשְּׂמָאלִית עַל גַּבֵּי רַגְלוֹ הַשְּׂמָאלִית, וּמְקַדֵּשׁ. רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַנִּיחַ שְׁתֵּי יָדָיו זוֹ עַל גַּב זוֹ, וְעַל גַּבֵּי שְׁתֵּי רַגְלָיו זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ, וּמְקַדֵּשׁ. אָמְרוּ לוֹ: הִפְלַגְתָּה, אִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת כֵּן.

תנו רבנן [שנו חכמים]: כיצד מצות קידוש של ידים ורגלים? מניח הכהן את ידו הימנית על גבי רגלו הימנית וידו השמאלית על גבי רגלו השמאלית וכך מקדש במים היורדים מן הכיור. ר' יוסי בר' יהודה אומר: מניח שתי ידיו זו על גב זו, ומניחן על גבי שתי רגליו המונחות גם הן זו על גבי זו, ומקדש. אמרו לו: הפלגתה בדבריך, אי אפשר לעשות כן שיעמוד באופן זה.

שַׁפִּיר קָאָמְרִי לֵיהּ! אָמַר רַב יוֹסֵף: וַחֲבֵירוֹ מְסַיְּיעוֹ.

ואומרים: שפיר קאמרי ליה [יפה אמרו לו] שאי אפשר לעמוד כן! אמר רב יוסף: הכוונה היא ש חבירו מסייעו ומחזיק אותו שלא יפול.

מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר אַבַּיֵי: עֲמִידָה מִן הַצַּד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ.

ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם]? אמר אביי: לגבי עמידה מן הצד על ידי סיוע איכא בינייהו [יש ביניהם] מחלוקת, שלדעת חכמים אינה נחשבת כעמידה, ולכן אינם סבורים כדברי ר' יוסי בר' יהודה.

אֲמַר לֵיהּ רַב סַמָּא בְּרֵיהּ דְּרַב אַשִׁי לְרָבִינָא: וְלֵיתֵיב מֵיתָב וּלְקַדֵּשׁ! אָמַר קְרָא: ״לְשָׁרֵת״, וְשֵׁירוּת מְעוּמָּד הוּא.

אמר ליה [לו] רב סמא בריה [בנו] של רב אשי לרבינא: וליתיב מיתב ולקדש [ושישב בישיבה ויקדש], שאז יכול לרחוץ ידים ורגלים בבת אחת! אמר לו: אמר קרא [הכתוב]: "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או בגשתם אל המזבח לשרת" (שמות ל, כ), ושירות מעומד הוא דווקא, שנאמר "לעמוד לשרת" (דברים יח, ה).

תָּנוּ רַבָּנַן: קִידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו בַּיּוֹם – אֵין צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה – צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ בַּיּוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי. שֶׁהָיָה רַבִּי אוֹמֵר: לִינָה מוֹעֶלֶת בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין לִינָה מוֹעֶלֶת בְּקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם.

תנו רבנן [שנו חכמים]: קידש ידיו ורגליו ביום — אין צריך לקדש בלילה שלאחריו, אבל אם קידש ידיו ורגליו בלילה — צריך לקדש ביום, דברי רבי, שהיה רבי אומר: לינה (כלומר, לילה שעובר) מועלת (פועלת ומשפיעה) גם בענין קידוש ידים ורגלים, כמו על כל דבר שנתקדש לעבודת המקדש בכל יום ויום, וכיוון שעבר הלילה (בעמוד השחר) צריך לחזור ולקדש. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: אין לינה מועלת בקידוש ידים ורגלים וכל זמן שממשיך בעבודתו אינו צריך לקדש.

תַּנְיָא אִידָךְ: הָיָה עוֹמֵד וּמַקְרִיב עַל גַּבֵּי מִזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה, לָאוֹרָה טָעוּן קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, דִּבְרֵי רַבִּי. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֵּיוָן שֶׁקִּידֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִתְּחִילַּת עֲבוֹדָה, אֲפִילּוּ מִיכָּן וְעַד עֲשָׂרָה יָמִים – אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ.

תניא אידך [שנויה ברייתא אחרת]: היה עומד ומקריב על גבי מזבח כל הלילה, לאורה בעלות השחר, כשמגיע אור יום, טעון קידוש ידים ורגלים, דברי רבי. ואילו ר' אלעזר בר' שמעון אומר: כיון שקידש ידיו ורגליו מתחילת עבודה, אפילו המשיך לעבוד מיכן ועד עשרה ימים אינו צריך לקדש.

וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמַעִינַן קַמַּיְיתָא – בְּהַהִיא קָאָמַר רַבִּי, דִּפְסַק לֵיהּ מֵעֲבוֹדָה לַעֲבוֹדָה, אֲבָל בְּהָא דְּלָא פְּסַק לֵיהּ – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ רַבִּי לְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן; וְאִי אַשְׁמַעִינַן בְּהָא – בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, אֲבָל בְּהָא – אֵימָא מוֹדֵי לֵיהּ לְרַבִּי, צְרִיכָא.

ומעירים: וצריכא [וצריך] שייאמרו שתי המחלוקות, דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את הראשונה] היינו אומרים כך: בההיא קאמר [באותה מחלוקת אומר] רבי שצריך לחזור ולקדש ביום, משום דפסק ליה [שהפסיק לו] מעבודה לעבודה אחרת, אבל בהא דלא פסק ליה [בזו, השניה, שלא פסק לו] שהוא ממשיך עדיין באותה עבודה — אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] רבי לר' אלעזר בר' שמעון שאינו צריך לחזור ולקדש. ולהיפך, ואי אשמעינן בהא [ואילו היה משמיע לנו בזו בשניה בלבד] היינו אומרים: בהא קאמר [בזו אומר] ר' אלעזר בר' שמעון שאינו צריך קידוש, משום שהוא עדיין מצוי באותה עבודה, אבל בהא [בזו] כשסיים עבודה ומתחיל אחרת, אימא מודי ליה [אמור שמודה לו] לרבי, על כן צריכא [צריכה] שתובא המחלוקת בשני המקרים.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי? דִּכְתִיב: ״בְגִשְׁתָּם״. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? דִּכְתִיב: ״בְּבוֹאָם״.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי? דכתיב [שנאמר] מתי רוחצים הכהנים ידיהם ורגליהם: "בגשתם אל המזבח לשרת להקטיר" (שמות ל, כ) — כאשר ניגש ומתחיל עבודה, ובשחר מתחילה עבודה חדשה במזבח. מאי טעמא [מה הטעם] של ר' אלעזר בר' שמעון? דכתיב [שנאמר]: "בבאם אל אוהל מועד" (שמות ל, כ), הרי שחיוב הרחיצה קשור בתחילת ביאתו של הכהן לאוהל מועד עד שיצא.

וְאִידָךְ נַמִי, הָא כְּתִיב: ״בְּבוֹאָם״! אִי כְּתִיב ״בְגִשְׁתָּם״ וְלֹא כְּתִיב ״בְּבוֹאָם״ הֲוָה אָמִינָא עַל כָּל גִּישָׁה וְגִישָׁה, כְּתַב רַחֲמָנָא: ״בְּבוֹאָם״.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן], רבי, הא כתיב [הרי נאמר]: "בבאם"! ומשיבים: אי כתיב [אם היה כתוב] רק "בגשתם" ולא כתיב [היה כתוב] "בבאם", הוה אמינא [הייתי אומר]: על כל גישה וגישה שניגש לכל עבודה צריך לרחוץ ידיו, לכן כתב רחמנא [כתבה התורה]: "בבאם" לומר שזקוק לכך רק פעם אחת ביום, כשהוא נכנס לעבודה.

וְאִידָךְ נַמִי, הָא כְּתִיב ״בְגִשְׁתָּם״! אִי כְּתִיב ״בְּבוֹאָם״ וְלָא כְּתִיב ״בְגִשְׁתָּם״, הֲוָה אָמִינָא אֲפִילּוּ אַבִּיאָה רֵיקָנִית.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר גם כן], ר' אלעזר בר' שמעון, הא כתיב [הרי נאמר]: "בגשתם"! והוא משיב: אי כתיב [אם היה כתוב] "בבאם" ולא כתיב [היה כתוב] "בגשתם", הוה אמינא [הייתי אומר]: אפילו על ביאה ריקנית כלומר, כשנכנס בלי לעבוד צריך קידוש ידים ורגלים.

אַבִּיאָה רֵיקָנִית?! הָא כְּתִיב: ״לְשָׁרֵת״! אֶלָּא, ״בְגִשְׁתָּם״ מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, דְּאָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב: הַכֹּל מוֹדִים בְּקִידּוּשׁ שֵׁנִי כְּשֶׁהוּא לָבוּשׁ מְקַדֵּשׁ, דְּאָמַר קְרָא: ״אוֹ בְגִשְׁתָּם״ – מִי שֶׁאֵינוֹ מְחוּסָּר אֶלָּא גִּישָׁה בִּלְבָד, יָצָא זֶה שֶׁמְּחוּסָּר לְבִישָׁה וְגִישָׁה.

ותוהים: על ביאה ריקנית צריך לקדש? הא כתיב [הרי נאמר]: "לשרת" (שמות ל, כ)! אלא צריך לומר כך: "בגשתם" מיבעי ליה [צריך לו] לכ מו שאמר רב אחא בר יעקב, שאמר רב אחא בר יעקב: הכל מודים בקידוש שני של ידים ורגלים שמקדש הכהן הגדול לאחר כל טבילה ביום הכיפורים — כשהוא לבוש בבגדי כהונה מקדש, שאמר קרא [הכתוב]: "או בגשתם", לומר שצריך לרחוץ ידיו ורגליו מי שאינו מחוסר אלא גישה בלבד, יצא זה אם אינו לבוש עדיין, שמחוסר לבישה וגישה, ולכן ילבש בגדיו תחילה ואחר כך יקדש.

״לְהַקְטִיר אִשֶּׁה״ לָמָּה לִי?

ושואלים: מה שנאמר "להקטיר אשה" (שמות ל, כ) למה לי?