מְטוּשְׁטָשִׁין אוֹ מְקוֹרָעִין, וְעָבַד – עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה.

מטושטשין מלוכלכים ומוכתמים, או מקורעין (אפילו היו חדשים), ועבד — עבודתו פסולה.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מְרוּשָּׁלִין – כְּשֵׁרִין, מְסוּלָּקִין – פְּסוּלִין. וְהָתַנְיָא: מְסוּלָּקִין – כְּשֵׁרִין! אָמַר רָמִי בַּר חָמָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן שֶׁסִּילְּקָן עַל יְדֵי אַבְנֵט, כָּאן דְּלֵיתְנֵיהוּ מֵעִיקָּרָא כְּלָל.

ומביאים מה שאמר רב יהודה אמר שמואל: אם היו מרושלין נגררים על הקרקע — כשרין, אם מסולקין ומוגבהים מן הקרקע — פסולין. ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] שהבאנו: מסולקין — כשרין! אמר רמי בר חמא, לא קשיא [אין זה קשה]: כאן בברייתא, מדובר שסילקן (שהעלה אותן) על ידי אבנט, ובאמת אינם קצרים ממידתו. כאן שפסל שמואל, מדובר דליתניהו מעיקרא [שאינם מכסים את רגליו מתחילה] כלל ואילו

רַב אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – פְּסוּלִין.

רב אמר: אחד זה ואחד זה בין מרושלים בין מסולקים — פסולין.

רַב הוּנָא אִיקְלַע לְאַרְגִּיזָא, רְמָא לֵיהּ בַּר אוֹשְׁפִּיזְכָנֵיהּ: מִי אָמַר שְׁמוּאֵל: מְרוּשָּׁלִין כְּשֵׁרִין, וּמְסוּלָּקִין פְּסוּלִין? וְהָתַנְיָא: מְסוּלָּקִין – כְּשֵׁרִין! אֲמַר לֵיהּ: בַּר מִינָּהּ דְּהַהִיא, דְּשַׁנְיָיהּ רָמִי בַּר חָמָא.

ומסופר, רב הונא איקלע [הזדמן] למקום ארגיזא, רמא ליה בר אושפיזכניה [השליך לו, הראה לו סתירה בן בעל האכסניא שלו]: מי [האם] אמר שמואל: מרושלין כשרין, ומסולקין פסולין? והתניא [והרי שנויה ברייתא]: מסולקין — כשרין! אמר ליה [לו]: בר מינה דההיא [חוץ ממנה, מאותה ברייתא], אין להקשות ממנה, דשנייה [שכבר תירץ אותה] רמי בר חמא, שמדובר בה כשהם מסולקים על ידי אבנט.

אֶלָּא לְרַב קַשְׁיָא! וְכִי תֵּימָא: מַאי מְרוּשָּׁלִין – מְסוּלָּקִין עַל יְדֵי אַבְנֵט, וְאַבְנֵט מֵיגַז אַגֵּיז; אֶלָּא מְסוּלָּקִין קַשְׁיָא!

ושואלים: אלא לרב קשיא [קשה] שהוא פוסל במרושלים, והברייתא מכשירה בהם! וכי תימא [ואם תאמר]: מאי [מה פירוש] "מרושלין" בברייתא? כשהם מסולקין על ידי אבנט לגובה הראוי, ומשום כך הם כשרים — כי לדעת התנא אבנט מיגז אגיז [גוזז אותם], וכאילו לא היתה שם תוספת, אלא לפי זה מסולקין קשיא [קשה]: מדוע כשרים הם? הרי גם אם סילקם על ידי אבנט — נחשבים הם כגזוזים וקצרים מן המידה הראויה!

אָמַר רַבִּי זֵירָא: רַב חֲדָא תָּנֵי: מְרוּשָּׁלִין שֶׁסִּילְּקָן עַל יְדֵי אַבְנֵט – כְּשֵׁרִין.

אמר ר' זירא, רב חדא תני [שנה את המלים "מרושלין מסולקין" כדבר אחד], כיצד? מרושלין שסילקן (העלה אותן) על ידי אבנט ועשה אותם כראוי — כשרין, אבל מסולקים — פסולים.

אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי: מְרוּשָּׁלִין שֶׁלֹּא סִילְּקָן – תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא: ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ – אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ – הֲרֵי בַּעֲלַת חָמֵשׁ אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״אַרְבַּע״ – אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ. וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת בַּעֲלַת חָמֵשׁ וּלְהוֹצִיא בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ? מְרַבֶּה אֲנִי בַּעֲלַת חָמֵשׁ – שֶׁיֵּשׁ בִּכְלַל חָמֵשׁ אַרְבַּע, וּמוֹצִיא אֲנִי בַּעֲלַת שָׁלֹשׁ – שֶׁאֵין בִּכְלַל שָׁלֹשׁ אַרְבַּע.

אמר ר' ירמיה מדיפתי: מרושלין שלא סילקן — תנאי [מחלוקת תנאים] היא האם הם כשרים, דתניא [ששנויה ברייתא]: נאמר בציצית "גדילים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה" (דברים כב, יב). וממה שנאמר "על ארבע כנפות כסותך" מדייקים: ארבע ולא שלש, שאם היו לכסות רק שלוש כנפות אינו חייב בציצית. ושואלים: או אינו אלא ללמדנו ארבע ולא חמש? ומשיבים: כשהוא מוסיף ואומר: "אשר תכסה בה" (דברים כב, יב) — הרי טלית בעלת חמש אמור מריבוי הכתוב. הא מה אני מקיים ארבע? לומר ארבע ולא שלש. ושואלים: וכיון שיש פה לשון מיעוט ולשון ריבוי, מה ראית לרבות בעלת חמש ולהוציא בעלת שלש? ומשיבים: מרבה אני בעלת חמש — שיש בכלל חמש ארבע כנפות שהתורה חייבה בהן ציצית, ומוציא אני בעלת שלש — שאין בכלל שלש ארבע. זו ברייתא אחת.

וְתַנְיָא אִידָךְ: ״עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ״ – אַרְבַּע וְלֹא שָׁלֹשׁ, אַרְבַּע וְלֹא חָמֵשׁ. מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי: דְּמָר סָבַר: יָתֵר כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ דָּמֵי, וּמָר סָבַר: כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי?

ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: "על ארבע כנפות כסותך" (דברים כב, יב) — ארבע ולא שלש, ארבע ולא חמש, וגם בעלת חמש כנפות פטורה מציצית. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בנושא זה הם חלוקים], דמר סבר [שחכם זה, שפוטר טלית בעלת כנף נוספת, סבור]: יתר כמאן דאיתיה דמי [כמי שישנו הוא נחשב], לא ניתן להתעלם ממנו, ולפיכך הוא פוסל גם בבגדי כהונה מרושלים, ומר סבר [וחכם זה, המחייב חמש כנפות בציצית, סבור]: יתר כמאן דליתיה דמי [כמי שאינו הוא נחשב], ולכן בגדים מרושלים כשרים?

לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא כְּמַאן דְּאִיתֵיהּ דָּמֵי. וְשָׁאנֵי הָכָא, דְּרַבֵּי רַחֲמָנָא – ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״.

ודוחים: לא, דכולי עלמא כמאן דאיתיה דמי [לדעת הכל יתר כמי שישנו הוא נחשב] ובבגדי כהונה הוא פוסל, ושאני הכא דרבי רחמנא [ושונה כאן, לענין ציצית, שריבתה התורה]: "אשר תכסה בה".

וְאִידָךְ, הַאי ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״ – פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פְּרָט לִכְסוּת סוּמָא? כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר: ״אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ״ – הֲרֵי כְּסוּת סוּמָא אָמוּר, הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים ״וּרְאִיתֶם אֹתוֹ״? פְּרָט לִכְסוּת לַיְלָה.

ושואלים: ואידך [והאחר], הפוטר כסות בעלת חמש כנפות מציצית, האי [זה הריבוי] "אשר תכסה בה" מאי עביד ליה [מה עושה הוא בו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכמו ששנויה בברייתא אחרת]: נאמר "וראיתם אתו" (במדבר טו, לט) — פרט לכסות לילה שאז אין הציצית נראית. ויש לשאול: או אינו אלא פרט לכסות סומא שאינו רואה את הציצית? על כך יש להשיב: כשהוא אומר: "אשר תכסה בה" לרבות — הרי כסות סומא אמור שחייבת בציצית, הא [הרי] מה אני מקיים "וראיתם אתו"? פרט לכסות לילה.

וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת כְּסוּת סוּמָא וּלְהוֹצִיא כְּסוּת לַיְלָה? מְרַבֶּה אֲנִי כְּסוּת סוּמָא – שֶׁיֶּשְׁנָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים, וּמוֹצִיא אֲנִי כְּסוּת לַיְלָה – שֶׁאֵינָהּ בִּרְאִיָּה אֵצֶל אֲחֵרִים.

ושואלים: ומה ראית לרבות כסות סומא ולהוציא כסות לילה? ומשיבים: מרבה אני כסות סומא, שאף על פי שהוא אינו רואה ישנה בראיה אצל אחרים, ומוציא אני כסות לילה שאינה בראיה גם אצל אחרים. [ושואלים:

[וְאִידָךְ? נָפְקָא לֵיהּ מֵ״אֲשֶׁר״. וְאִידָךְ? ״אֲשֶׁר״ לָא דָּרֵישׁ.]

ואידך [והאחר] שדרש ריבוי זה לרבות כסות בעלת חמש כנפות, מהיכן יודע הוא הלכה זו לרבות כסות סומא? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו הדבר] מ"אשר" שהוא לשון ריבוי. ומן הצד השני, ואידך [והאחר]? את המילה "אשר" לא דריש [אינו דורש] כריבוי. ]

תָּנוּ רַבָּנַן: ״בַּד״ – שֶׁיִּהְיוּ שֶׁל בּוּץ, ״בַּד״ – שֶׁיְּהוּ חֲדָשִׁים, ״בַּד״ – שֶׁיְּהוּ שְׁזוּרִים, ״בַּד״ – שֶׁיְּהוּ חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, ״בַּד״ – שֶׁלֹּא יִלְבַּשׁ שֶׁל חוֹל עִמָּהֶן.

ועוד תנו רבנן [שנו חכמים] בענין בגדי כהונה: מה שנאמר בהם "בד" בא לומר ב שיהיו של בוץ (פשתן), "בד" — שיהו חדשים, "בד" — שיהו שזורים שיהא החוט ממנו הם עשויים שזור מכמה חוטים יחד, "בד" — שיהו חוטן כפול ששה, "בד" — שלא ילבש בגדים של חול עמהן.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי לְרַב יוֹסֵף: בִּשְׁלָמָא שֶׁיְּהוּ שֶׁל בּוּץ – הָא קָא מַשְׁמַע לָן: בּוּץ – אִין, מִידֵי אַחֲרִינָא – לָא; אֶלָּא ״בַּד״ שֶׁיְּהוּ חֲדָשִׁים; חֲדָשִׁים – אִין, שְׁחָקִין – לָא? וְהָתַנְיָא: מְשׁוּחָקִין – כְּשֵׁרִים!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: בשלמא [נניח] מה שהוא שונה שיהו של בוץ — הא קא משמע לן [דבר זה משמיע לנו]: בוץ (פשתן) — אין [כן], מידי אחרינא [דבר אחר] — לא. אלא מה שהוא שונה: "בד" — שיהו חדשים, האם נלמד מכאן שחדשים — אין [כן], שחקין (שחוקים) — לא? והתניא [והרי שנויה ברייתא] שבגדי כהונה משוחקין — כשרים!

אֲמַר לֵיהּ: וְלִיטַעֲמֵיךְ, ״בַּד״ שֶׁיְּהוּ חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, ״בַּד״ – חַד חַד לְחוּדֵיהּ מַשְׁמַע! אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בְּגָדִים שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶן ״בַּד״ – צְרִיכִין שֶׁיְּהוּ שֶׁל בּוּץ, חֲדָשִׁים, שְׁזוּרִין, שֶׁיְּהֵא חוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה, יֵשׁ מֵהֶן לְמִצְוָה יֵשׁ מֵהֶן לְעַכֵּב.

אמר ליה [לו] רב יוסף: וליטעמיך [ולטעמך, ולשיטתך], מה ששנה בברייתא זו "בד" שיהו חוטן כפול ששה, כיצד הוא נלמד? הלוא "בד" — חד חד לחודיה משמע [אחד אחד לעצמו משמעו]! אלא הכי קאמר [כך הוא אומר]: אותם בגדים שנאמר בהן "בד" צריכין שיהו של בוץ, חדשים, שזורין, שיהא חוטן כפול ששה, יש מהן מהדרישות האלה למצוה לכתחילה, ויש מהן לעכב.

מִמַּאי דְּהַאי ״בַּד״ כִּתָּנָא הוּא? אָמַר רַבִּי יוֹסֵף בְּרַבִּי חֲנִינָא: דָּבָר הָעוֹלֶה מִן הַקַּרְקַע בַּד בְּבַד.

ושואלים: לעיקרו של דבר, ממאי [ממה יודע אתה] דהאי בד כתנא [שבד זה האמור במקרא פשתן] הוא? אמר רב יוסף בר' חנינא: דבר העולה מן הקרקע בד בבד [אחד אחד], שאין גבעוליו מתפצלים לכמה ענפים.

אֵימָא עַמְרָא! עַמְרָא מִיפְצַל. כִּיתָּנָא נַמִי מִיפְצַל! עַל יְדֵי לְקוּתָא מִיפְצִיל.

ושואלים: אימא [אמור] שהוא עמרא [צמר]! ואומרים: עמרא מיפצל [הצמר מתפצל] השערות מתפצלות לכמה נימים. ושואלים: כיתנא נמי מיפצל [הפשתן גם כן מתפצל]! ומשיבים: פשתן על ידי לקותא מיפציל [רק על ידי הכאה הוא מתפצל] ואילו הצמר מתפצל מעצמו.

רָבִינָא אָמַר, מֵהָכָא: ״פַּאֲרֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל רֹאשָׁם וּמִכְנְסֵי פִשְׁתִּים יִהְיוּ עַל מָתְנֵיהֶם לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע״.

רבינא אמר, מהכא [מכאן] למדים דבר זה, שנאמר בבגדי הכהנים: "פארי פשתים יהיו על ראשם ומכנסי פשתים יהיו על מתניהם לא יחגרו ביזע" (יחזקאל מד, יח), הרי שהבד האמור התורה הוא פשתים.

אֲמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְרָבִינָא: וְהָא עַד דַּאֲתָא יְחֶזְקֵאל מְנָלַן? וּלְטַעֲמֵיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה מִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא לָמַדְנוּ, מִדִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי לָמַדְנוּ: ״כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְשָׁרְתֵנִי״, עַד שֶׁבָּא יְחֶזְקֵאל מְנָלַן? אֶלָּא גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכֵיהּ אַקְּרָא; הָכָא נַמִי, גְּמָרָא גְּמִירִי לָהּ כו׳.

אמר ליה [לו] רב אשי לרבינא: והא [ודבר זה] עד דאתא [שבא] יחזקאל מנלן [מנין היה לנו]? אמר לו: ולטעמיך [ולטעמך, ולשיטתך], הא [זו] שאמר רב חסדא לענין אחר: דבר זה (הלכה זו) שמשומד וערל פסולים לשרת בכהונה מתורת משה רבינו לא למדנו שאינה כתובה בתורה, מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו שאמר: "כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי" (יחזקאל מד, ט), עד שבא יחזקאל מנלן [מנין לנו]? אלא גמרא גמירי לה [במסורת היו למודים אותה] שכך היא ההלכה, ואתא [ובא] יחזקאל ואסמכיה אקרא [והסמיכה על המקרא], הכא נמי גמרא גמירי לה [כאן גם כן במסורת היו יודעים אותה] ובא יחזקאל ופירש אותה.

מַאי ״לֹא יַחְגְּרוּ בַּיָּזַע״? אֲמַר אַבַּיֵי: לֹא יַחְגְּרוּ בְּמָקוֹם שֶׁמְּזִיעִין. כִּדְתַנְיָא: כְּשֶׁהֵם חוֹגְרִין – אֵין חוֹגְרִין לֹא לְמַטָּה מִמָּתְנֵיהֶן, וְלֹא לְמַעְלָה מֵאֲצִילֵיהֶן, אֶלָּא

כיון שהוזכר פסוק זה שואלים: מאי [מה פירוש] "לא יחגרו ביזע"? אמר אביי: לא יחגרו במקום שמזיעין, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: כשהם חוגרין את האבנט אין חוגרין אותו לא למטה ממתניהן ולא למעלה מאציליהן (מגובה מרפקיהם), אלא