בַּעַל מוּם שֶׁאוֹכֵל, אִם עָבַד – חִילֵּל, אוֹנֵן שֶׁאֵין אוֹכֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל?

בעל מום שאוכל בקדשים — אם עבד חילל, אונן שאין אוכל בקדשים — אינו דין שאם עבד חילל?

מַה לְּבַעַל מוּם, שֶׁכֵּן עָשָׂה בּוֹ קְרֵיבִין כְּמַקְרִיבִין!

ודוחים: מה לבעל מום שכן עשה בו קריבין כמקריבין, שאף קרבן שהוא בעל מום פסול, ואין דין זה שייך באונן!

זָר יוֹכִיחַ. מַה לְּזָר, שֶׁכֵּן אֵין לוֹ תַּקָּנָה!

ואומרים: זר יוכיח, שלא עשה בו קריבין כמקריבין, והוא מחלל עבודה. ודוחים: מה לזר שפסולו גדול יותר, שכן אין לו תקנה שאינו יכול אף פעם להפוך לכהן הראוי לעבודה. מה שאין כן באונן, שלאחר יום פטירת קרובו הוא מותר!

בַּעַל מוּם יוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁהֵן מוּזְהָרִין, וְאִם עָבְדוּ חִילְּלוּ, אַף אֲנִי אָבִיא אוֹנֵן שֶׁמּוּזְהָר, וְאִם עָבַד – חִילֵּל.

ומשיבים: בעל מום יוכיח, שיש לו תקנה, אם היה זה מום עובר, ובכל זאת מחלל! וחזר הדין בין בעל מום ובין זר, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן מוזהרין שלא לעבוד ואם עבדו חיללו, אף אני אביא אונן שמוזהר ואם עבד חילל.

הֵיכָן מוּזְהָר? אִילֵימָא מִ״וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא״ – חִילּוּל בְּגוּפֵיהּ כְּתִיב בֵּיהּ! אֶלָּא מֵ״הֵן הִקְרִיבוּ״, וְקָסָבַר: מִפְּנֵי אֲנִינוּת נִשְׂרְפָה.

ושואלים: היכן מוזהר האונן שלא לעבוד? אילימא [אם תאמר] שלמדים דבר זה ממה שנאמר בכהן גדול כשהוא אונן "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוהיו" (ויקרא כא יב), ומכאן נדייק שכהן הדיוט מחלל (ראה בעמוד הקודם), אם כן אין צורך בקל וחומר, לשון חילול בגופיה כתיב ביה [בכתוב זה עצמו כתוב בו]! אלא הוא למד מ"הן הקריבו" (ויקרא י, יט), כמבואר בעמוד הקודם, שבפסוק זה טוען אהרן: וכי הם הקריבו, וקסבר [וסבור הוא] שאותה חטאת מפני אנינות נשרפה.

אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרָה מִכְּלָלוֹ!

ומקשים: אם מן הצד השווה שבבעל מום ובזר אתה למד, איכא למפרך [יש להקשות]: מה להצד השוה שבהן, בבעל מום ובזר, שכן לא הותרה מכללו ששניהם אסורים בכל מקרה. מה שאין כן באונן שהותר מכללו, שהרי מותר בכהן גדול!

טָמֵא יוֹכִיחַ.

ומשיבים: טמא יוכיח שגם הוא מותר מכללו בקרבנות ציבור הבאים בטומאה, ולמרות זאת הוא מחלל.

מַה לְּטָמֵא, שֶׁכֵּן מְטַמֵּא! הָנָךְ יוֹכִיחוּ, וְחָזַר הַדִּין כו׳, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁמּוּזְהָרִין כו׳.

ודוחים: מה לטמא שכן מטמא אחרים, ושמא מפני חומרה זו שבו אף מחלל עבודה! ומשיבים: הנך [אלה, בעל מום וזר] יוכיחו שאינם פוסלים אחרים. וחזר הדין בין שלושתם, בעל מום, זר וטמא. לא ראי זה כראי זה, ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שמוזהרין שלא לעבוד ומחללים העבודה — ואף אונן שמוזהר מחלל עבודה.

וְלִפְרוֹךְ: מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן לֹא הוּתְּרוּ מִכְּלָלָן אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד! שֵׁם טוּמְאָה מִיהָא אִישְׁתְּרַאי.

ושואלים, ולפרוך [ושיקשה] כך: מה להצד השוה שבהן בבעל מום, זר וטמא, שכן לא הותרו מכללן אצל כהן גדול בקרבן יחיד, מה שאין כן באנינות, שכהן גדול עובד כשהוא אונן אף בקרבן יחיד! ומשיבים: שם (דין) הטומאה מיהא אישתראי [על כל פנים הותר] מכללו בקרבן ציבור, ואין איפוא מקום לפרוך את הלימוד מצד זה.

רַב מְשָׁרְשִׁיָּא אָמַר: אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִיּוֹשֵׁב, וּמַה יּוֹשֵׁב שֶׁאוֹכֵל – אִם עָבַד חִילֵּל, אוֹנֵן שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל – אֵינוֹ דִּין שֶׁאִם עָבַד חִילֵּל?

רב משרשיא אמר: הלכה זו שאונן מחלל עבודתו אתיא [באה, נלמדת] בקל וחומר מיושב: ומה יושב שאוכל בקדשים — אם עבד בישיבה חילל, אונן שאינו אוכל — אינו דין שאם עבד חילל?

מַה לְּיוֹשֵׁב, שֶׁכֵּן פָּסוּל לְעֵדוּת! מִיּוֹשֵׁב תַּלְמִיד חָכָם.

ודוחים: מה ליושב שכן פסול לעדות! ומשיבים: למדים זאת מיושב תלמיד חכם, שיכול להעיד בישיבה.

מַה לְּשֵׁם יוֹשֵׁב, שֶׁכֵּן פָּסוּל לְעֵדוּת! שֵׁם יוֹשֵׁב לָא פָּרֵיךְ. וְאִם תִּימְצֵי לוֹמַר פָּרֵיךְ, אָתְיָא מִיּוֹשֵׁב וּמֵחֲדָא מֵהָנָךְ.

ומקשים: מה לשם לעיקר דין יושב שכן פסול לעדות! ואומרים: שם יושב לא פריך [אינו מקשה] כאשר יש מקרה מסויים שהוא כשר. ואם תימצי [תרצה] לומר שבכל זאת פריך [מקשה] ממנו, אתיא [באה, נלמדת] ההלכה מיושב ומחדא מהנך [ומאחת מאלה] בעל מום, זר, טמא, בדרך "מה הצד".

״אוֹנֵן פָּסוּל״. אָמַר רָבָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקָרְבַּן יָחִיד, אֲבָל בְּקָרְבַּן צִבּוּר – מְרַצֶּה, קַל וָחוֹמֶר מִטּוּמְאָה.

שנינו במשנה שאונן שקיבל את הדם — פסול הקרבן. אמר רבא: לא שנו שהקרבן פסול אלא בקרבן יחיד, אבל בקרבן צבור — מרצה הקרבן, עולה לרצון, וכיצד למדים זאת? קל וחומר מטומאה:

מַה טּוּמְאָה שֶׁלֹּא הוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד – הוּתְּרָה אֵצֶל הֶדְיוֹט בְּקָרְבַּן צִבּוּר, אֲנִינוּת שֶׁהוּתְּרָה מִכְּלָלָהּ אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקָרְבַּן צִיבּוּר?

מה טומאה שלא הותרה מכללה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, שאין קרבן יחיד קרב בטומאה — הותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור, שקרבן ציבור מוקרב בשעת הצורך על ידי כהן טמא, אנינות שהותרה מכללה אצל כהן גדול שהוא עובד כשהוא אונן אפילו בקרבן יחיד — אינו דין שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן ציבור?

מַתְקִיף לָהּ רָבָא בַּר אֲהִילַאי: לֹא תּוּתַּר אֲנִינוּת אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמַה טּוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּצִבּוּר – לֹא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד, אֲנִינוּת שֶׁלֹּא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקָרְבַּן צִבּוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תּוּתַּר אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד?

מתקיף לה [מקשה על כך] רבא בר אהילאי: אם בדרך לימוד זו אתה הולך, יכולים גם ללמוד אחרת ולהגיע למסקנות אחרות, מוטעות. שיכול אתה להסיק כי לא תותר אנינות אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, ונאמר כך: ומה טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בצבור — לא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, אנינות שלא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור — אינו דין שלא תותר אצל כהן גדול בקרבן יחיד?

וְתוּתַּר טוּמְאָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אֲנִינוּת שֶׁלֹּא הוּתַּר אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקָרְבַּן צִבּוּר – הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד, טוּמְאָה שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקָרְבַּן צִבּוּר – אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד?

וכן אפשר לטעון: ותותר טומאה אצל כהן גדול בקרבן יחיד מקל וחומר, ובאופן זה: ומה אנינות שלא הותר אצל כהן הדיוט בקרבן צבור — הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד, טומאה שהותרה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור — אינו דין שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד?

וְלֹא תּוּתַּר טוּמְאָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקָרְבַּן צִבּוּר מִקַּל וָחוֹמֶר: וּמָה אֲנִינוּת שֶׁהוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד – לֹא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן הֶדְיוֹט בְּקָרְבַּן צִבּוּר, טוּמְאָה שֶׁלֹּא הוּתְּרָה אֵצֶל כֹּהֵן גָּדוֹל בְּקָרְבַּן יָחִיד – אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תּוּתַּר בְּכֹהֵן הֶדְיוֹט בְּקָרְבַּן צִבּוּר?

או נאמר קל וחומר אחר: ולא תותר טומאה אצל כהן הדיוט בקרבן צבור מקל וחומר: ומה אנינות שהותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד — לא הותרה אצל כהן הדיוט אפילו בקרבן צבור, טומאה שלא הותרה אצל כהן גדול בקרבן יחיד — אינו דין שלא תותר בכהן הדיוט בקרבן צבור?

(וְלֹא תּוּתַּר, וְלֹא תּוּתַּר, אֲנִינוּת, וְטוּמְאָה, טוּמְאָה, יָחִיד, וְיָחִיד, צִבּוּר, סִימָן.)