לְאַמְטוּיֵיהּ.

לאמטוייה [להביא אותו] להוליך את הדם כדי לזורקו על המזבח. ודבר זה שאי אפשר בלעדיו — בוודאי לא יכול הזר לעשותו.

אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַב אַשִׁי: הָכִי אֲמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּיפְתִּי, הָא צָרִיךְ לְאַמְטוּיֵיהּ – מַחֲלוֹקֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבָּנַן.

אמר ליה [לו] ר' ירמיה לרב אשי, הכי [כך] אמר רב ירמיה מדיפתי: הא [זה] ההנחה שמה שצריך לאמטוייה [להביא אותו] את הדם כדי לזורקו הוא הילוך הנחשב כעבודה — היא המחלוקת בין ר' אליעזר ורבנן [וחכמים] במשנתנו.

דִּתְנַן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ – מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, מָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ – אֵין מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת.

דתנן [ששנינו במשנתנו], ר' אליעזר אומר: המהלך במקום שצריך להלך — מחשבה פוסלת, המהלך במקום שאין צריך להלך — אין מחשבה פוסלת.

וְאָמַר רָבָא: הַכֹּל מוֹדִים, קִבְּלוֹ בַּחוּץ וְהִכְנִיסוֹ בִּפְנִים – זֶהוּ הִילּוּךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ. קִבְּלוֹ בִּפְנִים וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ – זֶהוּ הִילּוּךְ שֶׁאֵין צָרִיךְ לְהַלֵּךְ.

ואמר רבא על כך: הכל מודים, אם קבלו את הדם בחוץ כלומר, רחוק מן המזבח, והכניסו בפנים כלומר, קירבו אל המזבח — זהו הילוך שצריך להלך. אם קבלו בפנים סמוך למזבח והוציאו לחוץ הרחיקו מן המזבח — זהו הילוך שאין צריך להלך.

לֹא נֶחְלְקוּ אֶלָּא כְּשֶׁהִכְנִיסוֹ וְחָזַר וְהוֹצִיאוֹ, מָר סָבַר: הָא צָרִיךְ לְאַמְטוּיֵיהּ, וּמָר סָבַר: לָאו כְּהִילּוּךְ הַצָּרִיךְ לַעֲבוֹדָה דָּמֵי.

לא נחלקו אלא כשהכניסו וחזר והוציאו, ועכשיו הוא חוזר ומכניסו, מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור]: הא צריך לאמטוייה [הרי צריך להביא אותו] ולכן הילוך זה עבודה הוא, ומחשבה פוסלת בו. ומר סבר [וחכם זה, ר' אליעזר, סבור]: לאו [לא] כהילוך הצריך לעבודה דמי [הוא נחשב], כיון שכבר נעשתה עבודת הקודש של הולכה.

אֵיתִיבֵיהּ אַבַּיֵי, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הַמְהַלֵּךְ מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ – מַחֲשָׁבָה פּוֹסֶלֶת, כֵּיצַד? קִבְּלוֹ בַּחוּץ וְהִכְנִיסוֹ לִפְנִים – זֶהוּ הִילּוּךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ, קִבְּלוֹ בִּפְנִים וְהוֹצִיאוֹ לַחוּץ – זֶהוּ הִילּוּךְ שֶׁאֵין צָרִיךְ לֵילֵךְ; וְהָא חָזַר וְהִכְנִיסוֹ, הִילּוּךְ שֶׁצָּרִיךְ לְהַלֵּךְ הוּא!

איתיביה [הקשה לו] אביי מברייתא, ר' אליעזר אומר: המהלך מקום שצריך להלך — מחשבה פוסלת, כיצד? קבלו בחוץ והכניסו לפנים — זהו הילוך שצריך להלך, קבלו בפנים והוציאו לחוץ — זהו הילוך שאין צריך לילך, ונדייק: והא [ואולם] אם חזר והכניסו — הילוך שצריך להלך הוא, ומודה בו ר' אליעזר!

אֲמַר לֵיהּ: אִי תַּנְיָא – תַּנְיָא. הדרן עלך כל הזבחים

אמר ליה [לו]: אי תניא תניא [אם שנויה ברייתא שנויה] וחוזר אני מדבריי.

מתני׳ כָּל הַזְּבָחִים שֶׁקִּבְּלוּ דָּמָן זָר, אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, וּמְחוּסַּר כִּפּוּרִים, וּמְחוּסַּר בְּגָדִים, שֶׁלֹּא רָחַץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, טָמֵא, יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵּלִים, עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ – פָּסַל.

קִבֵּל בִּשְׂמֹאל – פָּסַל, רַבִּי שִׁמְעוֹן מַכְשִׁיר.

כל הזבחים שקבלו דמן זר מי שאינו כהן, או כהן אונן (מי שמת מתו עליו ולא נקבר עדיין), טבול יום מי שנטמא וטבל, ועדיין לא שקעה השמש ולא נטהר לגמרי, ומחוסר כפורים כהן שנטהר לגמרי אלא שצריך להביא קרבן כפרה לשם השלמת טהרתו, כמו מצורע או זב לאחר היום השביעי לטהרתו, ומחוסר בגדים כהן שלא היו עליו כל בגדי כהונה, או מי שלא רחץ ידים ורגלים בכיור לפני העבודה, או כהן ערל, או כהן טמא, או שקיבל את הדם כשהוא יושב, או שהיה עומד לא על הרצפה אלא על גבי כלים, או על גבי בהמה או על גבי רגלי חברו — בכל המקרים האלה העושה כן פסל את הדם להקרבה.

גמ׳ זָר מְנָלַן? דְּתָנֵי לֵוִי: ״דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל״ וגו׳, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַעוּטֵי מַאי? אִילֵימָא לְמַעוּטֵי נָשִׁים – קָרְבַּן נָשִׁים בְּטוּמְאָה קָרֵב?

אם קבל ביד שמאל — פסל, ר' שמעון מכשיר.

אֶלָּא לְמַעוּטֵי גּוֹיִם – הָשְׁתָּא צִיץ לֹא מְרַצֶּה, דְּאָמַר מָר: וּבְגוֹיִם – בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד לֹא הוּרְצָה, בְּטוּמְאָה קָרֵב?

ומבררים: זר מנלן [מנין לנו] שהוא פוסל בעבודת קדש? דתני [ששנה] לוי: נאמר בפתיחת רשימת הטומאות שצריך להיזהר מהן בקודש: "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו את שם קדשי" (ויקרא כב, ב), ונברר: מה שנאמר "קדשי בני ישראל" למעוטי מאי [למעט את מה הוא בא]? אילימא למעוטי [אם תאמר למעט] נשים שהן בנות ישראל — וכי יעלה על הדעת כי קרבן נשים בטומאה קרב?

אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: ״וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ״.

אלא תאמר שהכוונה היא למעוטי [למעט] גוים שקרבנם קרב בטומאה — גם זאת יש לדחות: השתא [עכשיו, הרי] בגוים גם ציץ לא מרצה על טומאה של קודש, שאמר מר [החכם]: ובגוים — בין בשוגג בין במזיד לא הורצה לא עלה הקרבן לרצון על ידי הציץ, אם נתגלה בדיעבד שהיה טמא, וכי בטומאה גמורה קרב?

דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: אָתְיָא בְּקַל וָחוֹמֶר מִבַּעַל מוּם, מַה בַּעַל מוּם שֶׁאוֹכֵל, אִם עָבַד – חִילֵּל,

אלא הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את לשון הכתוב: "וינזרו מקדשי, בני ישראל ולא יחללו" כלומר, הכהנים אליהם נאמר ציווי זה ינזרו מן הקדשים כשהם טמאים, וגם בני ישראל צריכים להינזר ולפרוש מעבודת הקדשים, כדי שלא יחללו אותם בעבודתם.