שִׁיכּוֹר וּבַעַל מוּם, בְּקַבָּלָה בְּהוֹלָכָה בִּזְרִיקָה – פָּסוּל, וְכֵן יוֹשֵׁב, וְכֵן שְׂמֹאל! תְּיוּבְתָּא.

שיכור ובעל מום, בקבלה בהולכה בזריקה — פסול, וכן מי שהיה יושב בשעת עבודות אלה, וכן מי שעשה אותן ביד שמאל! והרי זה תיובתא [קושיה חמורה] על רב חסדא, שהרי בפירוש נאמר כאן שהולכה בזר פסולה.

וְהָא רַב חִסְדָּא קְרָא קָאָמַר.

ושואלים: והא [והרי] רב חסדא שהכשיר, קרא קאמר [פסוק אמר] כראיה, שהכהנים זרקו מיד הישראלים את הדם, וכיצד אפשר לדחות אותו כך?

דְּעָבֵיד מַעֲשֵׂה אִצְטַבָּא.

ומשיבים: מדובר שם דעביד [שעושה] הישראל כמעשה אצטבא (מדף), שהיה הכהן נותן את הכלי בידו להחזיק בו, ואחר כך היה כהן נוטל ממנו את הכלי וזורק את הדם, ולא היה מוליך את הדם.

רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הוֹלָכָה בְּזָר – מַחֲלוֹקֶת רַבִּי שִׁמְעוֹן וְרַבָּנַן; רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר: עֲבוֹדָה שֶׁאֶפְשָׁר לְבַטְּלָהּ לָאו עֲבוֹדָה הִיא – כְּשֵׁרָה בְּזָר, לְרַבָּנַן – פְּסוּלָה.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הולכה בזר — מחלוקת ר' שמעון ורבנן [וחכמים] במשנתנו, לדעת ר' שמעון שאמר: עבודה שאפשר לבטלה לאו [לא] עבודה היא לפוסלה במחשבה — הולכה כשרה בזר, שהרי אפשר לבטלה כששוחט בצד המזבח, לרבנן [לדעת חכמים] הסבורים שהיא עבודה, שהרי נפסלת במחשבה — הריהי פסולה בזר.

אֲמַר לֵיהּ אַבַּיֵי: וְהָא שְׁחִיטָה, דַּעֲבוֹדָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבַטְּלָהּ, וּכְשֵׁרָה בְּזָר! אֲמַר לֵיהּ: שְׁחִיטָה לָאו עֲבוֹדָה הִיא.

אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] שחיטה שהיא עבודה שאי אפשר לבטלה, ובכל זאת כשרה בזר! אמר ליה [לו]: שחיטה לאו [לא] עבודה היא.

וְלָא? וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רַב: שְׁחִיטַת פָּרָה בְּזָר – פְּסוּלָה; וְאָמַר רַב עֲלָהּ: אֶלְעָזָר וְחוּקָּה כְּתִיב בָּהּ!

ותוהים: ולא? האם אינה נחשבת כעבודה כלל? והאמר [והרי אמר] ר' זירא אמר רב: שחיטת פרה אדומה בזר — פסולה, ואמר רב עלה [עליה]: מה המקור לכך? מפני שכתוב בה (במדבר פרק יט) "אלעזר הכהן", ו"חוקה", שמכאן למדים שאין לשנות כתיב [נאמר] בה!

שָׁאנֵי פָּרָה, דְּקָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת הִיא.

ודוחים: אין ללמוד מפרה אדומה, כי שאני [שונה] פרה, שקדשי בדק הבית היא, ואינה נחשבת כזבח.

וְלָאו כָּל דְּכֵן הוּא: קָדְשֵׁי בֶדֶק הַבַּיִת – הָוְיָא עֲבוֹדָה, קָדְשֵׁי מִזְבֵּחַ לָאו עֲבוֹדָה הִיא?

ותוהים על כך: ולאו כל דכן [ולא כל שכן] הוא? אם לגבי קדשי בדק הבית הויא [הרי זו] השחיטה עבודה, לגבי קדשי מזבח לאו [לא] כל שכן שעבודה היא?

אֲמַר רַב שֵׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי: מִידֵי דַּהֲוָה אַמַּרְאוֹת נְגָעִים, דְּלָאו עֲבוֹדָה הִיא, וּבָעֲיָא כְּהוּנָּה.

אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי, לדחות את הקושיה: ייתכן דבר כזה, מידי דהוה [כמו שהוא] לגבי ראיית מראות נגעים, כדי לטמא או לטהר, דלאו [שלא] עבודה היא, ובכל זאת בעיא [צריכה] כהונה ואי אפשר לעשותה על ידי זר. וחוזרים ומקשים על דברי רבה ורב יוסף לעיל: כיצד ניתן לומר שר' שמעון מכשיר הולכה בזר משום שלדעתו ניתן לבטלה?

וַהֲרֵי הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, דַּעֲבוֹדָה שֶׁאֶפְשָׁר לְבַטְּלָהּ הִיא, וּפְסוּלָה בְּזָר, דִּכְתִיב: ״וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה״, וְאָמַר מָר: זוֹ הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ!

והרי הולכת אברים לכבש, שעבודה שאפשר לבטלה היא, שהרי יכול לשחוט את הקרבן סמוך לכבש, ובכל זאת פסולה בזר, דכתיב [שנאמר]: "והקריב הכהן את הכל [והקטיר] המזבחה" (ויקרא א, יג), ואמר מר [החכם]: הקרבה זו הולכת אברים לכבש!

הֵיכָא דְּגַלֵּי – גַּלֵּי, וְהֵיכָא דְּלָא גַּלֵּי – לָא גַּלֵּי.

ודוחים: היכא דגלי — גלי [במקום שגילה הכתוב — גילה], והיכא שלא גלי [גילה] — לא גלי [גילה], ובהולכת דם לא נאמר במפורש שהיא עבודת כהן.

וְלָאו כָּל דְּכֵן הוּא: וּמַה הוֹלָכַת אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, דְּלָא מְעַכְּבָא כַּפָּרָה – בָּעֲיָא כְּהוּנָּה, הוֹלָכַת דָּם דִּמְעַכְּבָא כַּפָּרָה – [לֹא כָּל שֶׁכֵּן]? (מִיבָּעֲיָא).

ושואלים: ולאו כל דכן [ולא כל שכן] הוא? ומה הולכת אברים לכבש דלא מעכבא [שאינה מעכבת] את הכפרה, שהרי גם אם לא יעלו האיברים למזבח כבר חלה הכפרה בזריקת הדם — בכל זאת בעיא [צריכה] כהונה, הולכת דם דמעכבא [שמעכבת] כפרה — [לא כל שכן]? לכך לא ניתנה תשובה.

אִיתְּמַר נַמִי, אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הוֹלָכָה בְּזָר פְּסוּלָה, אֲפִילּוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן.

ומעירים: איתמר [נמי [נאמר גם כן]] שאמר עולא אמר ר' אלעזר: הולכה בזר פסולה אפילו לדעת ר' שמעון.

אִיבַּעֲיָא לְהוּ: הוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל, שְׁמָהּ הוֹלָכָה, אוֹ לֹא שְׁמָהּ הוֹלָכָה?

איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: הולכה שלא ברגל שלא הלך למזבח, אלא כגון שהעביר את מזרק הדם בידו, שמה הולכה או לא שמה הולכה?

תָּא שְׁמַע: וְכֵן יוֹשֵׁב, וְכֵן שְׂמֹאל – פָּסוּל; הָא עוֹמֵד דּוּמְיָא דְּיוֹשֵׁב – כָּשֵׁר.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא (בראש עמוד זה): וכן יושב וכן עושה ביד שמאל — פסול בהולכה, ונדייק מכאן: הא [אבל] אם היה עומד דומיא דיושב [בדומה ליושב], שאינו זז ממקומו ומוליך בידו — כשר!

דִּלְמָא יוֹשֵׁב – דְּקָשָׁיֵיף מֵישָׁף, עוֹמֵד – דּוּמְיָא דְּיוֹשֵׁב, דְּנָיֵיד פּוּרְתָּא.

ודוחים: דלמא [שמא] יושב שפסול כוונתו אפילו במקרה דקשייף מישף [שמשתפשף וזז מעט תוך כדי ישיבה בקרקע], ולפי זה עומד שכשר הוא דומיא [בדומה] ליושב — דנייד פורתא [שזז קצת], ועל ידי כך מתקיימת בו מצות הולכה ברגל.

תָּא שְׁמַע: שָׁחַט יִשְׂרָאֵל וְקִבֵּל הַכֹּהֵן, נְתָנוֹ לַחֲבֵירוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵירוֹ.

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מקרבן הפסח, ששנינו: שחט ישראל וקבל הכהן את הדם בכלי, והכהנים היו עומדים בשורה ממקום השחיטה עד המזבח, נתנו הכהן לחבירו וחברו לחבירו, משמע שאין צריכים להוליך ברגל, אלא די בזה שמעבירים מיד ליד!

הָתָם נַמִי, דְּנָיְידִי פּוּרְתָּא. וּמַאי קָא מַשְׁמַע לָן? ״בְּרָב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ״.

ודוחים: התם נמי דניידי פורתא [שם גם כן מדובר שהם זזים קצת ברגליהם] תוך כדי ההעברה. ושואלים: ומאי קא משמע לן [ומה משמיע לנו] התנא בתיאור זה של עבודת הפסח, אם לא ללמדנו שאין צורך בהולכה ברגל? ומשיבים: משמיע לנו ש"ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח) שכבוד שמים הוא שתיעשה עבודת ה' ברוב עם.

תָּא שְׁמַע: קִבֵּל הַכָּשֵׁר וְנָתַן לַפָּסוּל – יַחֲזִיר לַכָּשֵׁר.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו להלן: אם קבל הכהן הכשר את הדם בכלי ומיד נתן את הכלי לפסול שהיה עומד סמוך למזבח — יחזיר הפסול את הכלי לכשר שנתן לו, כדי שיוליכו למזבח. ואם הולכה שלא ברגל הולכה — הרי כבר נעשתה ההולכה, כשנתן הכשר לפסול, ואין צורך אלא שכהן כשר יחזור ויקח את הכלי מיד הפסול!

אֵימָא: יַחֲזוֹר הַכָּשֵׁר וִיקַבְּלָהּ.

ומשיבים: אימא [אמור] ותקן את הנוסח: יחזור הכשר ויקבלה, ואין צורך בהולכה ברגל.

אִיתְּמַר, אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הוֹלָכָה שֶׁלֹּא בָּרֶגֶל – לֹא שְׁמָהּ הוֹלָכָה.

איתמר [נאמר] שאמר עולא אמר ר' יוחנן: הולכה שלא ברגל לא שמה [אינה נחשבת] להולכה.