יֵשׁ דִּחוּי בְּדָמִים.

יש דחוי בדמים כלומר, אפילו בדבר שלא נתקדש בקדושת הגוף אלא לדמיו בלבד.

אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן, וְנִשְׁתַּמֵּד, וְחָזַר בּוֹ – הוֹאִיל וְנִדְחֶה – יִדָּחֶה.

כיון שהוזכרו ענייני דיחויים, מביאים הלכה נוספת: אמר עולא אמר ר' יוחנן: אכל חלב בשוגג והפריש קרבן חטאת לכפר על חטאתו, ואחר כך נשתמד (המיר דתו) המפריש, ואינו ראוי להביא קרבן, ולאחר זמן חזר בו ושב מדרכו, הואיל ונדחה הקרבן מהקרבה בזמן שהיה האיש משומד, שאז לא היה ראוי להקריב — ידחה הקרבן לעולם.

אִיתְּמַר נַמִי, אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן, וְנִשְׁתַּטָּה, וְחָזַר וְנִשְׁתַּפָּה, הוֹאִיל וְנִדְחֶה – יִדָּחֶה.

איתמר נמי [נאמר גם כן] עוד הלכה בדומה לה, אמר ר' ירמיה אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: אכל חלב והפריש קרבן עליו, ונשתטה, ואינו יכול להביא קרבן כשאין בו דעת, וחזר ונשתפה (שב לשפיות דעת), הואיל ונדחה הקרבן בזמן שהיה שוטה — ידחה לעולם.

וּצְרִיכִי: דְּאִי אַשְׁמַעִינַן קַמַּיְיתָא – מִשּׁוּם דְּהוּא דָּחֵי נַפְשֵׁיהּ בְּיָדַיִם, אֲבָל הָכָא דְּמִמֵּילָא אִידְּחֵי – כְּיָשֵׁן דָּמֵי.

ומעירים: וצריכי [וצריכות] שתי ההלכות להיאמר, הן בנשתמד והן בנשתטה, דאי אשמעינן קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את הראשונה] בנשתמד, היינו אומרים שהוא דחוי לעולם משום שהוא דחי נפשיה [דוחה את עצמו] בידים, שהרי נשתמד מדעתו, אבל הכא [כאן] שנשתטה, דממילא אידחי [שמאליו נדחה] — כישן דמי [הוא נחשב] והישן בוודאי מתכפר.

וְאִי אַשְׁמַעִינַן הָכָא – מִשּׁוּם דְּאֵין בְּיָדוֹ לַחֲזוֹר, אֲבָל הָכָא דְּיֵשׁ בְּיָדוֹ לַחֲזוֹר – אֵימָא לָא, צְרִיכָא.

ואי אשמעינן הכא [ואם היה משמיע לנו כאן] בשוטה, שהקרבן דחוי, היינו אומרים כי דווקא כאן, משום שאין בידו לחזור שאינו יכול בעצמו לחזור לשפיותו, הריהו כדחוי לגמרי, אבל הכא [כאן] בנשתמד, שיש בידו לחזור בכל רגע, אימא [אמור] שלא ייחשב הדבר לדחיה, על כן צריכא [צריך] שייאמרו הדברים בשני המקרים.

בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: אָכַל חֵלֶב וְהִפְרִישׁ קָרְבָּן, וְהוֹרוּ בֵּית דִּין שֶׁחֵלֶב מוּתָּר, וְחָזְרוּ בָּהֶן, מַהוּ? מִי הָוֵי דָּחוּי, אוֹ לָא הָוֵי דָּחוּי?

ועוד בענין זה, בעי [שאל] ר' ירמיה: אכל חלב והפריש עליו קרבן, ולאחר מכן הורו בית דין שחלב זה מותר, ונמצא שאינו מביא קרבן זה, ואחר כך חזרו בהן, מהו דינו של אותו קרבן? מי הוי [האם הוא] נחשב דחוי או לא הוי [אינו] נחשב כדחוי?

אֲמַר לֵיהּ הַהוּא סָבָא: כִּי פְּתַח רַבִּי יוֹחָנָן בִּדְחוּיִין – מֵהָא פְּתַח. מַאי טַעְמָא? הָתָם – גַּבְרָא אִידְּחֵי, קָרְבָּן לָא אִידְּחֵי. הָכָא – קָרְבָּן נַמִי אִידְּחֵי.

אמר ליה ההוא סבא [לו זקן אחד]: כי [כאשר] פתח ר' יוחנן לדבר על דיני דחויין, מהא [מדוגמה זו] פתח, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? התם [שם] בנשתמד ונשתטה, גברא אידחי [האדם נדחה] אבל הקרבן לא אידחי [נדחה], אבל הכא [כאן] קרבן נמי אידחי [גם כן נדחה] כשהורו בית הדין להיתר, וזה בוודאי הוא דיחוי גמור.

״אָמַר שִׁמְעוֹן בֶּן עַזַּאי: מְקוּבָּלְנִי מִפִּי שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן״ כו׳. לָמָּה לִי לְמִתְנָא ״שִׁבְעִים וּשְׁנַיִם זָקֵן״? דְּכוּלְּהוּ בַּחֲדָא שִׁיטְתָא הָווּ קַיְימִי.

שנינו במשנה אמר שמעון בן עזאי: מקובלני מפי שבעים ושנים זקן כו'. ומסבירים: למה לי למתנא [לו לשנות] "שבעים ושנים זקן" ולא "זקנים" בלבד? משום דכולהו בחדא שיטתא הוו קיימי [שכולם בשיטה אחת היו עומדים], שכולם הסכימו להלכה זו, כאיש אחד.

״לֹא הוֹסִיף בֶּן עַזַּאי אֶלָּא הָעוֹלָה״.

שנינו במשנה: לא הוסיף בן עזאי על דברי סתם משנה, אלא העולה, שגם היא, כמו פסח וחטאת, אם נשחטה שלא לשמה — פסולה.

אֲמַר רַב הוּנָא: מַאי טַעְמָא דְּבֶן עַזַּאי? ״עוֹלָה הוּא אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״, הִיא – לִשְׁמָהּ כְּשֵׁרָה, שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה.

אמר רב הונא: מאי טעמא [מה הטעם] של בן עזאי? נאמר: "עולה הוא אשה ריח ניחח לה' "(ויקרא א, יג), ו"הוא" בא להדגיש: היא — לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה.

אָשָׁם נַמִי כְּתִיב בֵּיהּ ״הוּא״!

ומקשים: אשם נמי כתיב ביה [גם כן נאמר בו] "הוא" (ויקרא ז, ה), ובכל זאת אינו פסול שלא לשמו!

הַהוּא לְאַחַר הַקְטָרַת אֵימוּרִים הוּא דִּכְתִיב.

ומשיבים: ההוא [אותו] "הוא" שנאמר — לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב [שנאמר], והרי הקרבן כשר גם אם לא הוקטרו אימוריו בכלל, ובוודאי לא בא הכתוב לפוסלו.

הַאי נַמִי לְאַחַר הַקְטָרַת אֵימוּרִים הוּא דִּכְתִיב!

ומקשים: האי נמי [זה גם כן] בעולה, לאחר הקטרת אימורים הוא דכתיב [שנאמר]!

תְּרֵי ״הוּא״ כְּתִיבִי.

ומשיבים: תרי [שני] "הוא" כתיבי [כתובים] במקרא לגבי עולה, כתוב זה (ויקרא א, יג), והאחר בספר שמות (כט, יח).

גַּבֵּי אָשָׁם נַמִי תְּרֵי ״הוּא״ כְּתִיבִי!

ומקשים: גבי [אצל] אשם נמי תרי [גם כן שני] "הוא" כתיבי [כתובים] (ויקרא ה, יט. ויקרא ז, ה)!

אֶלָּא, בֶּן עַזַּאי בְּקַל וָחוֹמֶר מַיְיתֵי לָהּ: וּמַה חַטָּאת שֶׁאֵינָהּ כָּלִיל, שְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ – פְּסוּלָה, עוֹלָה שֶׁהִיא כָּלִיל – לֹא כָּל שֶׁכֵּן?

אלא, לא מן הכתובים למד בן עזאי, אלא בקל וחומר מייתי לה [מביא, לומד אותה]: ומה חטאת שאינה קריבה כליל על המזבח, ובשרה נאכל לכהנים, אם שחטה שלא לשמה — פסולה, עולה שהיא כליל — לא כל שכן שתיפסל שלא לשמה?

מַה לְּחַטָּאת שֶׁכֵּן מְכַפֶּרֶת!

ומקשים: הרי אפשר לדחות, מה לחטאת שיש בה חומרה מיוחדת, שכן מכפרת ולכן פסולה שלא לשמה, תאמר בעולה שאינה באה לשם כפרה!

פֶּסַח יוֹכִיחַ.

ודוחים: פסח יוכיח שאינו מכפר ופסול לשמו.

מַה לְּפֶסַח שֶׁכֵּן זְמַנּוֹ קָבוּעַ!

ושואלים: מה לפסח, שכן הוא קרבן שזמנו קבוע, מה שאין כן עולה!

חַטָּאת תּוֹכִיחַ. וְחָזַר הַדִּין, לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן – שֶׁהֵן קֳדָשִׁים וּשְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן פָּסוּל, אַף אֲנִי אָבִיא עוֹלָה שֶׁהִיא קֳדָשִׁים, וּשְׁחָטָהּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ פְּסוּלָה.

ומשיבים: חטאת תוכיח שאין זמנה קבוע. וחזר הדין מכאן לשם, לא ראי (הרי) זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שהן קדשים ואם שחטן שלא לשמן — פסול, אף אני אביא עולה שהיא קדשים ושחטה שלא לשמה — פסולה.

מַה לְּהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן צַד כָּרֵת!

ומקשים: מה להצד השוה שבהן שיש בהן צד כרת, פסח — אם לא עשה אותו, וחטאת — בגלל עבירה שיש בה כרת היא באה!

בֶּן עַזַּאי

ומשיבים: בן עזאי