שִׁילֹה, ״נַחֲלָה״ – זוֹ יְרוּשָׁלַיִם, אִי נַמִי אִיפְּכָא – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה״. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה, אוֹ זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם, ״מְנוּחָה נַחֲלָה״ מִיבָּעֵי לֵיהּ! קַשְׁיָא.

שילה, ו"נחלה" זו ירושלים, אי נמי [או גם כן] איפכא [היפך] הדברים, כלומר, ש"מנוחה" זו ירושלים ו"נחלה" זו שילה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] בכתוב זה בשתי לשונות נפרדות "אל המנוחה" "ואל הנחלה". אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר, חכם בית המדרש של ר' ישמעאל]: שזו וזו הכוונה היא לשילה, או לשיטת ר' שמעון בן יוחאי שזו וזו הכוונה לירושלים, אם כן "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה והנחלה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! ומסכמים: אכן, קשיא [קשה] הדבר.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה, ״מְנוּחָה״ – דְּנָחוּ מִכִּיבּוּשׁ, ״נַחֲלָה״ (זוֹ) – דִּפְלַגוּ הָתָם נְחָלוֹת, דִּכְתִיב: ״וַיְחַלֵּק לָהֶם יְהוֹשֻׁעַ וַיַּפֵּל לָהֶם גּוֹרָל בְּשִׁילֹה עַל פִּי ה׳״.

ושואלים עוד: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר, ר' שמעון בן יוחאי]: שזו וזו הן כינויים לשילה, אפשר להסביר כך את הכינויים הללו: "מנוחה" — שנחו בתקופת שילה מהכיבוש שבימי יהושע. "נחלה" — דפלגו התם [שחלקו שם] לשבטים את נחלות ארץ ישראל, דכתיב [שכן נאמר]: "ויחלק להם יהושע ויפל להם גורל בשילה על פי ה' "(יהושע יח, י: "וישלך להם יהושע גורל בשילה לפני ה' ויחלק שם יהושע את הארץ לבני ישראל כמחלקותם").

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם, בִּשְׁלָמָא ״נַחֲלָה״ – נַחֲלַת עוֹלָמִים, אֶלָּא ״מְנוּחָה״, מַאי מְנוּחָה? מְנוּחַת אָרוֹן, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּנוֹחַ הָאָרוֹן״.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, חכם בית המדרש של ר' ישמעאל]: שזו וזו הריהן כינויים לירושלים, בשלמא [נניח] "נחלה" הריהי כינוי לירושלים — משום שהיא נחלת עולמים, אלא "מנוחה" — מאי [מה איזו] מנוחה היתה במקדש בירושלים? ומשיבים: מנוחת ארון, דכתיב [שכן נאמר]: "ויהי כנוח הארון", שבכתובים נקרא המקדש שבירושלים מקום מנוחה לארון.

בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם, אֲבָל שִׁילֹה הֲוָה שַׁרְיָא בָּמוֹת – הַיְינוּ דִּכְתִיב: ״וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה׳״.

ושואלים עוד, בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר, ר' שמעון בן יוחאי]: שזו וזו הריהן כינויים לירושלים, ומכאן שהבמות מותרות כל עוד לא הוקם המקדש בירושלים, אבל בזמן משכן שילה הוה שריא [היו מותרות] במות — היינו דכתיב [זהו שנאמר] בתקופת שילה, לגבי מנוח אבי שמשון: "ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה ויעל על הצור לה' "(שופטים יג, יט), שהקריב בבמת יחיד, ולא בשילה.

אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: זוֹ וְזוֹ שִׁילֹה, וּבָמוֹת הֲוָה אֲסִירָן, מַאי ״וַיִקַּח מָנוֹחַ״? הוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה.

אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר, חכם בית המדרש של ר' ישמעאל] שזו וזו הריהן כינויים למשכן שילה, ובמות הוה אסירן [היו אסורות] בתקופת משכן שילה, מאי [מה פירוש] "ויקח מנוח"? והרי אסור היה לו להקריב קרבן מחוץ למשכן! ומשיבים: הוראת שעה היתה זו להתיר הקרבה זו.

תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי, דְּאָמַר: זוֹ וְזוֹ יְרוּשָׁלַיִם. וְסִימָנֵיךְ: מָשְׁכִי גַּבְרָא לְגַבְרֵי.

ומעירים כי בענין שיטות התנאים בפירוש "מנוחה" ו"נחלה" שבכתוב זה, תנא דבי [שנה חכם בית המדרש] של ר' ישמעאל גירסה אחרת, שהיא כדעת ר' שמעון בן יוחי, שאמר: זו וזו ירושלים. וסימניך כדי לזכור את הענין: משכי גברא לגברי [משך איש את האנשים], כלומר, ר' שמעון בן יוחאי שהוא יחיד, משך בדעתו את חכמי בית מדרשו של ר' ישמעאל שהם רבים.

״כָּל הַקֳּדָשִׁים״ [וכו׳]. אָמַר רַב כָּהֲנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בִּשְׁחִיטָה, אֲבָל בְּהַעֲלָאָה – כָּרֵת נַמִי מִיחַיַּיב.

שנינו במשנתנו כי כל הקדשים שהקדישם בזמן היתר במות, והקריבם בחוץ בשעת איסור במות — עבר בכך על מצוות עשה ועל מצוות לא תעשה, ואין חייב על כך כרת. ודבר זה למדנו מדיוק הכתובים בפרשת שחוטי חוץ. ובענין זה אמר רב כהנא: לא שנו שאין חייב כרת, אלא בשחיטה של אלו בחוץ, אבל בהעלאה — כרת נמי מיחייב [גם כן חייב],

מַאי טַעְמָא? דְּאָמַר קְרָא: ״וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר״ – עַל הַסְּמוּכִין תֹּאמַר.

מאי טעמא [מה טעם הדבר]? שכן מיד לאחר הפסוקים מהם למדנו דין זה של קרבן שהקדיש בשעת היתר במות, אמר קרא [הכתוב] עונש כרת על העלאה בחוץ, ופתח במלים: "ואלהם תאמר" (ויקרא יז, ח), ומשמע הדברים: על הדינים הסמוכין, שהוזכרו קודם לכן תאמר, שאף שאין עונש כרת בשחיטתם, יש עונש כרת בהעלאתם בבמה.

מַתְקִיף לָהּ רַבָּה: מִי כְּתִיב ״וַעֲלֵיהֶם תֹּאמַר״? ״אֲלֵהֶם״ כְּתִיב, וַ״אֲלֵיהֶם״ קָרֵינַן!

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה: מי כתיב [האם נאמר] "ועליהם תאמר" הקרבנות שהוזכרו בפסוק הסמוך? והלוא "אלהם" כתיב [נאמר], ו"אליהם" גם כן קרינן [קוראים אנו], ומשמע אל האמורים בראש הפרשה ("דבר אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", ויקרא יז, ב)!

וְעוֹד תַּנְיָא: אַרְבָּעָה כְּלָלוֹת הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר בָּקֳדָשִׁים: הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת בַּחוּץ – הֲרֵי הֵן בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְיֵשׁ בָּהֶן כָּרֵת. הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת, וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי הֵן בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה, וְאֵין בָּהֶן כָּרֵת.

ומוסיפים: תניא [שנויה ברייתא] מפורשת שלא כדברי רב כהנא: ארבעה כללות היה ר' שמעון אומר בקדשים: קדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, ושחט והעלה בשעת איסור הבמות בחוץ — הרי הן באיסור עשה ולא תעשה, ויש בהן עונש כרת. הקדישן בשעת היתר הבמות, ושחט והעלה בשעת איסור הבמות — הרי הן בעשה ולא תעשה, אבל אין בהן כרת.

הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת אִיסּוּר הַבָּמוֹת וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בַּחוּץ בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – הֲרֵי הֵן בַּעֲשֵׂה, וְאֵין בָּהֶן בְּלֹא תַּעֲשֶׂה.

הקדישן בשעת איסור הבמות, ושחט והעלה בחוץ בשעת היתר הבמות — הרי הן בעשה, ואין בהן בלא תעשה.

הִקְדִּישָׁן בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת וְשָׁחַט וְהֶעֱלָה בִּשְׁעַת הֶיתֵּר הַבָּמוֹת – פָּטוּר מִכְּלוּם. תְּיוּבְתָּא דְּרַב כָּהֲנָא! תְּיוּבְתָּא.

הקדישן בשעת היתר הבמות, ושחט והעלה בשעת היתר הבמות — הריהו פטור מכלום. הרי איפוא נשנה במפורש שאין הבדל בין דין שחיטה ודין העלאה בבמות, ובשתיהם פטור מכרת אם הקדיש את הקדשים בשעת היתר הבמות ושחט או העלה אותם בשעת איסור הבמות. והרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דברי רב כהנא שהבדיל בין שחיטה והעלאה! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא, ונדחו דבריו.

״וְאֵלּוּ קֳדָשִׁים״ [וכו׳]. סְמִיכָה – דִּכְתִיב: ״לִפְנֵי ה׳ וְסָמַךְ״.

שנינו במשנתנו: ואלו קדשים [וכו']. והמשנה הולכת ומפרטת רשימה של דברים שנהגו דווקא בבמת ציבור, שם היה המשכן, ולא בבמת יחיד. ומעתה מבררים מהיכן למדנו כי דברים אלה נוהגים דווקא שם: סמיכה של הבעלים על ראש הקרבן — דכתיב [שכן נאמר]: "אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'. וסמך ידו..."(ויקרא א, ג—ד).

שְׁחִיטַת צָפוֹן – דִּכְתִיב: ״צָפוֹנָה לִפְנֵי ה׳״. מַתָּנוֹת סָבִיב – דִּכְתִיב ״וְזָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב (סָבִיב)״.

שחיטת צפון בקדשי קדשים — דכתיב [שכן נאמר]: "ושחט אותו על ירך המזבח צפונה לפני ה' "(ויקרא א, יא). דין מתנות סביב על ארבעת צידי המזבח, בקרבן עולה ועוד — דכתיב [שכן נאמר]: "וזרקו את הדם על המזבח סביב (סביב) אשר פתח אהל מועד" (ויקרא א, ה).

תְּנוּפָה – דִּכְתִיב: ״וְהֵנִיף הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה׳״. הַגָּשָׁה – דִּכְתִיב: ״וְהִגִּישָׁהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ״.

תנופה בקרבנות הטעונים הנפה — דכתיב [שכן נאמר]: "והניף הכהן לפני ה' "(ראה ויקרא יד, יב: "ולקח הכהן... והניף אותם תנופה לפני ה' "). הגשה של המנחות לקרן המזבח קודם קמיצה — דכתיב [שכן נאמר]: "והגישה אל המזבח" (ויקרא ב, ח).

״רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין מִנְחָה בְּבָמָה״. אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר יֵשׁ מִנְחָה בְּבָמָה – יֵשׁ עוֹפוֹת בְּבָמָה, לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֵין מִנְחָה בְּבָמָה – אֵין עוֹפוֹת בְּבָמָה;

ובענין זה של מנחה, שנינו במשנה: ר' יהודה אומר: אין כלל מנחה בבמה, ואף לא בבמה גדולה (במשכן גלגל, נוב וגבעון). ועל כך אמר רב ששת: לדברי האומר יש מנחה בבמה, יש גם קרבן עופות בבמה. ואילו לדברי האומר שאין מנחה בבמה, אין גם עופות בבמה.

״זְבָחִים״ – וְלֹא מְנָחוֹת, ״זְבָחִים״ – וְלֹא עוֹפוֹת.

וטעם הדבר, שכן נאמר בענין הקרבנות שהוקרבו בשעת היתר הבמות: "זבחים" ("וזבחו זבחי שלמים" ויקרא יז, ה), והלשון "זבחים" יש בה הדגשה: "זבחים" — ולא מנחות, "זבחים" — ולא עופות, להורות שלא הותרו אלה אף בבמה גדולה. ושבים לפרט את ההבדלים הנזכרים במשנתנו שבין במת יחיד לבמת ציבור.

וְכֹהֵן – דִּכְתִיב: ״וְזָרַק הַכֹּהֵן״, בִּגְדֵי שָׁרֵת – ״לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ״,

וכהן צריך דווקא בבמת — דכתיב [שכן נאמר]: "וזרק הכהן את הדם על מזבח ה' פתח אהל מועד" (ויקרא יז, ו). בגדי שרת נצרכים דווקא בבמת ציבור — שכן נאמר בהם: "והיו על אהרן ועל בניו בבואם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת בקדש" (שמות כח, מג).

וּכְלֵי שָׁרֵת – ״אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ״. לְרֵיחַ נִיחוֹחַ – דִּכְתִיב: ״לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה׳״.

וכלי שרת — שנאמר בהם: "ולקחו את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" (במדבר ד, יב). ומה ששנינו שדווקא בבמת ציבור צריכה ההקרבה להיות לריח ניחוח, שאין להעלות על המזבח איברים שנצלו תחילה מחוץ למערכה שעל המזבח — דכתיב [שכן נאמר] בפרשת איסור הקרבה בחוץ: "והקטיר החלב לריח ניחח לה' "(ויקרא יז, ו).

מְחִיצָה בְּדָמִים – דִּכְתִיב: ״וְהָיְתָה הָרֶשֶׁת עַד חֲצִי הַמִּזְבֵּחַ״. רִיחוּץ יָדַיִם – דִּכְתִיב: ״וּבְקָרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ״.

ומה ששנינו שדווקא בבמת ציבור יש מחיצה בדמים, שחוצים את גובה המזבח על ידי חוט הסיקרא, חציו לדמים הניתנים למעלה (דם חטאת), וחציו לדמים הניתנים למטה (דם עולה), טעם הדבר — דכתיב [שכן נאמר]: "והיתה הרשת עד חצי המזבח" (שמות כז, ה), בה"א הידיעה — דווקא המזבח שבמשכן. חובת ריחוץ ידים ורגלים קודם עבודה לא היתה אלא בבמת ציבור — דכתיב [שכן נאמר] בדין זה: "בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח ירחצו" (שמות מ, לב).

אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה וְהִקְרִיבוּם בְּבָמָה קְטַנָּה, אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה דְקָרְבִינְהוּ בְּבָמָה גְּדוֹלָה – יֵשׁ חִיצּוּי.

ובדין חיצוי בדמים ושאר דינים שלא נהגו בבמת יחיד אלא בבמת ציבור, אמר רמי בר חמא: לא שנו שאין חיצוי אלא בקדשי במה קטנה שהקדישום והקריבום בבמה קטנה, אבל בקדשי במה קטנה שהקדישם דקרבינהו [שהקריב אותם] בבמה גדולה (במת ציבור) — יש חיצוי.

מוֹתִיב רַבָּה: חָזֶה וְשׁוֹק, תְּרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה – נוֹהֲגִין בְּקָדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּקָדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה! אֵימָא: נוֹהֲגִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה וְאֵין נוֹהֲגִין בְּבָמָה קְטַנָּה.

מותיב [מקשה] רבה ממה ששנינו בברייתא: תנופת חזה ושוק של שלמים, וכן תרומת לחמי תודה, נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה, ומשמע — אפילו הקריבם בבמה גדולה! ודוחים: אימא [אמור] כך את גירסת הדברים: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה (ואפילו בקדשי במה קטנה) ואין נוהגין בבמה קטנה.

אִיכָּא דְּאָמְרִי: אֲמַר רָמִי בַּר חָמָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה וְהִקְרִיבָן בְּבָמָה גְּדוֹלָה, אֲבָל בְּקָדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה, אַף עַל גַּב דְּקָרְבִינְהוּ בְּבָמָה גְּדוֹלָה – אֵין חִיצּוּי.

איכא דאמרי [יש שאומרים], שכך אמר רמי בר חמא: לא שנו שיש חיצוי בדמים, אלא בקדשי במה גדולה והקריבן בבמה גדולה, אבל בקדשי במה קטנה, אף על גב דקרבינהו [אף על פי שהקריב אותם] בבמה גדולה — אין חיצוי.

לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: חָזֶה וְשׁוֹק וּתְרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה – נוֹהֲגִין בְּקָדְשֵׁי בָּמָה גְּדוֹלָה, וְאֵין נוֹהֲגִין בְּקָדְשֵׁי בָּמָה קְטַנָּה.

ומציעים: לימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו] ממה ששנינו בברייתא: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בקדשי במה גדולה ואין נוהגין בקדשי במה קטנה?

אֵימָא: נוֹהֲגִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה וְאֵין נוֹהֲגִין בְּבָמָה קְטַנָּה. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד שֶׁהִכְנִיסָהּ בִּפְנִים – קְלָטוּהָ מְחִיצוֹת לְכָל דָּבָר.

ומשיבים: אין להביא ראיה מכאן, שכן אימא [אמור] שכך יש להסביר: חזה ושוק ותרומת לחמי תודה נוהגין בבמה גדולה (ואפילו בקדשי במה קטנה) ואין נוהגין בבמה קטנה. ומעירים, ופליגא [וחלוקה] לשון זו של רמי בר חמא על שיטת ר' אלעזר, שכך אמר ר' אלעזר: עולת במת יחיד שהכניסה בפנים לתחום הבמה הגדולה — קלטוה מחיצות לכל דבר ולכל הדינים.

בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: עוֹלַת בָּמַת יָחִיד

ובענין זה, בעי [שאל] ר' זירא: עולת במת יחיד