״וְלוֹ תַּאֲנַת שִׁלֹה״ – מָקוֹם שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אוֹתוֹ מִתְאַנֵּחַ עָלָיו עַל אֲכִילַת קֳדָשִׁים שֶׁלּוֹ.

בתיאור מהלך גבול נחלתם של בני יוסף (שם שכנה שילה): "ונסב הגבול מזרחה (ולו) תאנת שלה" (יהושע טז, ו), כלומר במקום הסמוך לשילה, ולמה נקרא על שם שילה? משום שהיה זה מקום שכל הרואה אותו את מקדש שילה משם לאחר חורבנו, הריהו מתאנח ("תאנת") עליו על אכילת קדשים קלים שלו שבטלה, שהיתה מותרת עד מקום זה.

רַבִּי אַבָּהוּ אָמַר, אָמַר קְרָא: ״בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן״, עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לִזּוֹן וְלֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ – תִּזְכֶּה וְתֹאכַל כִּמְלֹא עֵינֶיהָ.

ר' אבהו אמר רמז אחר בכתוב, אמר קרא [הכתוב] בברכת יעקב ליוסף: "בן פרת יוסף בן פרת עלי עין" (בראשית מט, כב) — עין שלא רצתה לזון וליהנות מדבר שאינו שלו בנסיון עם אשת פוטיפר, תזכה ותאכל קדשים קלים בשילה (שבנחלת יוסף) כמלא עיניה.

רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אָמַר: ״וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה״, עַיִן שֶׁלֹּא רָצְתָה לֵיהָנוֹת מִדָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ – תִּזְכֶּה וְתֹאכַל בֵּין הַשְּׂנוּאִין.

ר' יוסי בר' חנינא אמר: רמז אחר לדבר, ממה שנאמר בברכת משה ליוסף: "ורצון שכני סנה" (דברים לג, טז) — עין שלא רצתה ליהנות מדבר שאינו שלו, תזכה ותאכל בין השנואין, כלומר, גם בנחלת השבטים האחרים ששנאו אותו (כנאמר בבראשית פרק לז), שכן קדשי משכן שילה נאכלים אף בנחלת שאר השבטים, בכל מקום הרואה.

תָּנָא: ״רוֹאֶה״ שֶׁאָמְרוּ – רוֹאֶה כּוּלּוֹ, וְלֹא הַמַּפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקוּם לְרַבִּי אֶלְעָזָר, אַסְבְּרָא לָךְ: כְּגוֹן בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּמָעוֹן. אֲמַר רַב פַּפָּא: ״רוֹאֶה״ שֶׁאָמְרוּ – לֹא רוֹאֶה כּוּלּוֹ, אֶלָּא רוֹאֶה מִקְצָתוֹ.

ועוד בהלכה זו של אכילת קדשים קלים בכל הרואה בתקופת משכן שילה, תנא [שנה החכם]: "רואה" זה שאמרו במשנתנו, כוונתו שרואה כולו, ולא שיהא דבר המפסיק בינו לבינו. אמר ליה [לו] ר' שמעון בן אליקום לר' אלעזר: אסברא [אסביר] לך למה הכוונה — כגון בי כנישתא [בית הכנסת] של מעון שהיה סמוך לעיר טבריה, וניתן היה לראותו משם. אמר רב פפא: "רואה" שאמרו לא בדווקא שיהא רואה כולו את כל משכן שילה, אלא אף אם הוא רואה מקצתו די בכך לאכול שם קדשים קלים.

בָּעֵי רַב פַּפָּא: עוֹמֵד וְרוֹאֶה, יוֹשֵׁב וְאֵינוֹ רוֹאֶה, מַאי? בָּעֵי רַבִּי יִרְמְיָה: עוֹמֵד עַל גַּבֵּי הַנַּחַל וְרוֹאֶה, (יוֹשֵׁב) בְּתוֹךְ הַנַּחַל וְאֵינוֹ רוֹאֶה מַאי? תֵּיקוּ.

ועוד בהגדרת מקום הרואה, בעי [שאל] רב פפא: אם היה במקום כזה שבהיותו עומד שם ורואה את שילה, וכאשר הוא יושב שם ואינו רואה את שילה, מאי [מה] יהיה הדין? האם נקרא הוא "רואה" או לא? וכמו כן בעי [שאל] ר' ירמיה: מקום כזה, שכאשר אדם עומד בו על גבי הנחל על שפתו ואז הוא רואה את שילה, ואולם כאשר הוא (יושב) בתוך הנחל ואז אינו רואה, מאי [מה] הדין? שתי השאלות הללו לא נפתרו ונשארו בתיקו [תעמוד] השאלה במקומה.

כִּי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת שָׁרְתָה שְׁכִינָה עַל יִשְׂרָאֵל: בְּשִׁילֹה, וְנוֹב וְגִבְעוֹן, וּבֵית עוֹלָמִים, וּבְכוּלָּן לֹא שָׁרְתָה אֶלָּא בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם״ – כָּל חֲפִיפוֹת לֹא יְהוּ אֶלָּא בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין.

כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם רבי, בשלשה מקומות שרתה שכינה על ישראל: בשילה, ונוב וגבעון, ובית עולמים, ובכולן לא שרתה שכינה אלא בחלק (בנחלת) שבט בנימין. שכך נאמר לבנימין בברכת משה: "ידיד ה' ישכון לבטח עליו חפף עליו כל היום ובין כתפיו שכן" (דברים לג, יב), לומר: שכל חפיפות (השראת שכינה) בישראל לא יהו אלא בחלקו של בנימין.

כִּי אָזֵיל אַבַּיֵי אֲמַרָהּ קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר: חַד בְּרָא הֲוָה לֵיהּ לְכַיְילִיל, וְלָא מִיתַקַּן! וְהָכְתִיב: ״וַיִּטֹּשׁ אֶת מִשְׁכַּן שִׁילוֹ״, וּכְתִיב: ״וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר״!

ובענין זה נמסר, כי אזיל [כאשר הלך] אביי ללמוד תורה לפני רב יוסף אמרה לשמועה זו קמיה [לפני] רב יוסף, אמר רב יוסף על כך: חד ברא הוה ליה [בן אחד היה לו] לכייליל אביו של אביי, ולא מיתקן [ואינו מתוקן], כלומר, כיצד ניתן לומר דבר כזה? והכתיב [והרי נאמר] אודות משכן שילה : "ויטש משכן שילה" (תהלים עח, ס), וכתיב [ונאמר] בהמשך: "וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר" (תהלים עח, סז), משמע שמשכן שילה היה בנחלת יוסף ולא בנחלת בנימין!

אֲמַר רַב אַדָּא: מַאי קָא קַשְׁיָא לֵיהּ? דִּלְמָא שְׁכִינָה בְּחֵלֶק בִּנְיָמִין, וְסַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה בְּחֵלֶק יוֹסֵף. מִדְּמָצִינוּ בְּבֵית עוֹלָמִים, דִּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וְסַנְהֶדְרִין בְּחֵלֶק יְהוּדָה!

אמר רב אדא: מאי קא קשיא ליה [מה היה קשה לו לרב יוסף] ממקרא זה? דלמא [שמא] היה המשכן גם בנחלת בנימין וגם בנחלת יוסף, השכינה היתה בחלק בנימין, ואילו הסנהדרי גדולה שצריכה לשבת סמוך למקום השכינה, היתה בחלק יוסף. מדמצינו [כמו שמצאנו] בבית עולמים (בבית המקדש), שהיתה השכינה בחלקו של בנימין וסנהדרין בחלק יהודה!

אֲמַר לֵיהּ: הָכִי הָשְׁתָּא?! הָתָם – מִיקַּרְבָן נְחָלוֹת גַּבֵּי הֲדָדֵי, הָכָא – מִי מִקַּרְבָן? הָכָא נַמִי מִקַּרְבָן, כִּדְאָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין, וּבָהּ הָיָה מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ לְבָלְעָהּ.

אמר ליה [לו] בתשובה: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם, בבית המקדש בירושלים] מיקרבן [קרובות] היו נחלות בנימין ויהודה גבי הדדי [זו לזו], ולכן יכולה להיות חלוקה שכזו, שבית המקדש בנחלת שבט אחד והסנהדרין בנחלת שבט אחר, ואילו הכא [כאן, בשילה] מי מקרבן [האם הן קרובות], שילה ונחלת בנימין? ומשיבים: הכא נמי מקרבן [כאן גם כן יש לומר שהן קרובות], כי כשם שאמר ר' חמא בר' חנינא: רצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין, ובה היה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבלעה, שגם המזבח כולו יהיה בתחום נחלתו.

הָכָא נַמִי – רְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יוֹסֵף לְחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין. וְהַיְינוּ דִּכְתִיב ״תַּאֲנַת שִׁלֹה״.

הכא נמי [כאן גם כן] במשכן שילה, יש לומר כי רצועה היתה יוצאת מחלקו של יוסף לחלקו של בנימין, שחיברה את שילה לנחלת בנימין. ובתחום אותה רצועה, שנחשבה כחלק מנחלת בנימין, עמד חלק ממשכן שילה. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר] בתיאור גבול נחלת בני יוסף: "ונסב הגבול מזרחה תאנת שלה" (יהושע טז, ו), שלפי הסבר זה יש לפרשו שהיה שבט בנימין מתאונן ("תאנת") על שאין כל תחום משכן שילה בתחומו.

כְּתַנָּאֵי: ״חֹפֵף עָלָיו״ – זֶה מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, ״כָּל הַיּוֹם״ – זֶה מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ.

ומעירים: מחלוקת זו שבין האמוראים בתחום איזה שבט היה שרוי משכן שילה, הריהי כתנאי [כמחלוקת תנאים] בענין זה, שכן שנינו: מה שנאמר בברכת משה לבנימין: "חפף עליו" — זה מקדש ראשון, "כל היום" — זה מקדש שני, "ובין כתפיו שכן" — אלו ימות המשיח, ואילו

רַבִּי אוֹמֵר: ״חוֹפֵף עָלָיו״ – זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה, ״כָּל הַיּוֹם״ – אֵלּוּ יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ, ״וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן״ – זֶה הָעוֹלָם הַבָּא.

רבי אומר: "חופף עליו" — זה העולם הזה, "כל היום" — אלו ימות המשיח, "ובין כתפיו שכן" — זה העולם הבא. הרי שלדעת חכמים שרתה שכינה בתחום שבט בנימין החל מבית ראשון והלאה, ולא בתקופת משכן שילה, שאז היתה בנחלת יוסף. ואילו לדעת רבי שרתה השכינה בנחלת בנימין בכל ימי העולם הזה, ובכלל זה גם בשילה.

תָּנוּ רַבָּנַן: יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר – אַרְבָּעִים שָׁנָה חָסֵר אַחַת. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּגִּלְגָּל – אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ. יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן – חֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע. נִשְׁתַּיְּירוּ לְשִׁילֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁבְעִים חָסֵר אַחַת.

ובענין אורך התקופות השונות שהוזכרו במשנתנו, תנו רבנן [שנו חכמים]: ימי אהל מועד שבמדבר היו ארבעים שנה חסר אחת. ימי אהל מועד שהיה בגלגל — ארבע עשרה שנה, שהן שבע שנים שכבשו בהן בני ישראל את הארץ, ושבע שנים שחלקו בהן אותה לשבטים. ימי אהל מועד שבנוב וגבעון עד שהוקם המקדש בירושלים — חמשים ושבע שנים. והואיל והמקדש הוקם ארבע מאות ושמונים שנה ליציאת מצרים (מלכים א ו, א), נמצא כי נשתיירו לתקופת המשכן בשילה שלש מאות ושבעים חסר אחת.

יְמֵי אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים חָסֵר אַחַת, מְנָלַן? דְּאָמַר מָר: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שְׁנִיָּה – הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְשָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים.

ומעתה דנים בברייתא זו: מה שנאמר ימי אהל מועד שבמדבר ארבעים חסר אחת, מנלן [מנין לנו]? שכן אמר מר [החכם] בברייתא: בשנה ראשונה ליציאת בני ישראל ממצרים עשה משה את המשכן, בשנה שניה הוקם המשכן ושלח משה מרגלים, וכתוצאה מחטא המרגלים היו בני ישראל במדבר ארבעים שנה. הרי שימי המשכן במדבר היו ארבעים שנה חסר אחת.

שֶׁבַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה, שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ, מְנָלַן? דְּקָאָמַר כָּלֵב: ״בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה׳ אוֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אוֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי״, וּכְתִיב: ״וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה״,

ומה ששנינו בברייתא כי ימי אהל מועד שבגלגל היתה ארבע עשרה שנה, שהן שבע שכבשו ושבע שחלקו, מנלן [מנין לנו]? דקאמר [שכן אמר] כלב בן יפונה ליהושע בתום תקופת הכיבוש, לפני חלוקת הארץ: "בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי מקדש ברנע לרגל את הארץ ואשב אותו דבר כאשר עם לבבי" (יהושע יד, ז), וכתיב [ונאמר] בהמשך אותו מקרא : "ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמנים שנה" (יהושע יד, י).

כִּי עַבְרֵיהּ לַיַּרְדֵּן בַּר כַּמָּה הָוֵי – בַּר שַׁבְעִין וּתְמָנֵי, וְקָאָמַר: ״בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה״, הֲרֵי שֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ.

כי עבריה [כאשר עברו] בני ישראל את הירדן בר [בן] כמה הוי [היה] כלב? בר שבעין ותמני [בן שבעים ושמונה], שהרי המרגלים נשלחו בשנה השניה לצאתם ממצרים, ובשנה הארבעים עברו את הירדן. וקאמר [ואמר] בזמן שהגיעו לחלוקת הארץ כי הוא בן חמש ושמונים שנה, הרי שבע שנים שכבשו.

וְשֶׁבַע שֶׁחִלְּקוּ מְנָלַן? אִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּשֶׁבַע שֶׁכִּבְּשׁוּ – שֶׁבַע נַמִי שֶׁחִלְּקוּ.

ושואלים: ושבע שנים שחלקו מנלן [מנין לנו]? ומשיבים, איבעית אימא [אם תרצה אמור] סברה היא: מכיון שהיו שבע שנים שכבשו, שבע נמי [גם כן] שחלקו.

וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מִדְּלָא מַשְׁכַּחַתְּ לָהּ ״בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר״.

ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: מדלא משכחת לה [מכיון שאינך מוצא] הסבר לתאריך אותו מציין הנביא יחזקאל: "בראש השנה בעשור לחודש בארבע עשרה שנה אחר אשר הכתה העיר" (יחזקאל מ, א), שממנו עולה כי שנה זאת היתה שנת היובל, אלא רק אם נאמר שזמן כיבוש וחלוקת הארץ יחד היה ארבע עשרה שנים, ומתום תקופה זו החלו למנות שנות שמיטה ויובל.

אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁבְּנוֹב וְגִבְעוֹן חֲמִשִּׁים וְשֶׁבַע, מְנָא לָן? דִּכְתִיב: ״וַיְהִי כְּהַזְכִּירוֹ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים״,

ועוד נאמר בברייתא שמשך תקופת אהל מועד שבנוב וגבעון היתה חמשים ושבע שנים. ומבררים: מנא לן [מנין לנו]? דכתיב [שכן נאמר] בתיאור מות עלי הכהן כאשר בישרו לו על נפילת הארון בידי הפלישתים : "ויהי כהזכירו את ארון האלהים ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער ותשבר מפרקתו וימות" (שמואל א ד, יח),

וְתָנָא: כְּשֶׁמֵּת עֵלִי הַכֹּהֵן – חָרְבָה שִׁילֹה וּבָאוּ לְנוֹב, כְּשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל הָרָמָתִי – חָרְבָה נוֹב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן.

ותנא [ושנה החכם]: כשמת עלי הכהן חרבה שילה, ובאו ישראל לנוב ושם הוקם המשכן. ובאותה שעה החל שמואל להנהיג את העם במקומו. כשמת שמואל הרמתי חרבה נוב על ידי שאול (שמואל א כב, יט) ובאו לגבעון, ושם היה המשכן (ראה דברי הימים א טז, לט).

וּכְתִיב: ״וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה וַיִּנָּהוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה׳״;

וכשאנו באים לבדוק כמה שנים עברו מאז נפל הארון ביד פלשתים (וחרבה שילה), הרי כתיב [נאמר]: "ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים (מזמן שהחזירוהו פלשתים, שבעה חדשים לאחר ששבוהו) וירבו הימים ויהיו עשרים שנה וינהו כל בית ישראל אחרי ה' "(דברי הימים א ז, ב), הרי שהיה הארון בקרית יערים עשרים שנה, עד שהעלהו דוד לירושלים.

הָנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה – עֶשֶׂר שָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל בְּעַצְמוֹ, וְשָׁנָה שֶׁמָּלַךְ שְׁמוּאֵל וְשָׁאוּל, וּשְׁתַּיִם שֶׁמָּלַךְ שָׁאוּל, וְשֶׁבַע דְּדָוִד,

ויש לדון במנין השנים הללו, הני [אלה] עשרים שנה כיצד מונים אותם? עשר שנה שמלך שמואל בעצמו (לבדו), ממות עלי ועד שהמליך את שאול. ושנה שמלך שמואל ושאול, כלומר, שמלך שאול בחייו של שמואל. ושתים שמלך שאול בלבד לאחר שנפטר שמואל. ועל שלש עשרה שנים אלה יש להוסיף עוד את שבע השנים שמלך דוד בחברון, לפני שנות מלכותו בירושלים,