וְחוֹבוֹת שֶׁקָּבוּעַ לָהֶן זְמַן.

וכן שאר חובות ציבור שקבוע להן זמן מוגדר מתי הם צריכים להיות מובאים, כגון תמידים ומוספים. ואולם קרבנות חובה שאין להם זמן מוגדר להקרבתם, לא קרבו בבמה בזמן משכן גלגל.

מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר? דְּאָמַר קְרָא: ״לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם״,

ומעתה נפנים לברר את השיטות השונות של החכמים ששנינו בברייתא זו. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם, המקור בתורה] לשיטת ר' מאיר שלא הקריבו בבמת יחיד בתקופת המשכן בגלגל אלא קרבנות הבאים בנדר ונדבה, ובכללם מנחות ונזירות? שכן אמר קרא [הכתוב] בענין ההקרבה לכשייכנסו בני ישראל לארץ ישראל : "לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים פה היום איש כל הישר בעיניו. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה" (דברים יב, ח — ט).

אָמַר לָהֶן מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל: כִּי עַיְילִיתוּ לָאָרֶץ, יְשָׁרוֹת תַּקְרִיבוּ, חוֹבוֹת לֹא תַּקְרִיבוּ; מְנָחוֹת וּנְזִירוּת יְשָׁרוֹת נִינְהוּ.

שכך אמר להן משה לישראל: כי עייליתו [כאשר אתם נכנסים] לארץ ישראל, ועדיין לא באתם למשכן שילה ולמקדש בירושלים, ומותרים אתם להקריב בבמות — לא תעשו ככל אשר אנחנו עושים במדבר, קרבנות חובה ונדבה. אלא "איש כל הישר בעיניו" — ישרות, כלומר, קרבנות הבאים מנדבת (מיושר) ליבו של כל איש תקריבו, ואילו חובות לא תקריבו. ואף מנחות וקרבנות הבאים עם סיום הנזירות הלוא בכלל ישרות נינהו [הם], שהמנחות באות בנדר ונדבה, ואין נזירות אלא בנדר, ואינה חובה על האדם.

וְרַבָּנַן? אֵין מִנְחָה בְּבָמָה, נְזִירוּת – חוֹבוֹת נִינְהוּ.

ורבנן [וחכמים] החולקים על ר' מאיר, ולשיטתם לא הקריבו בבמות יחיד מנחות ונזירות, טעמם הוא — משום שאין מנחה נוהגת כלל בבמה, ואילו קרבנות נזירות אינם בכלל ישרות, אלא חובות נינהו [הם]. שאמנם הנזירות עצמה היא נדר, אבל משעה שנעשה נזיר מוטלים עליו הקרבנות כחובה.

אָמַר שְׁמוּאֵל: מַחֲלוֹקֶת בְּחַטָּאת וְאָשָׁם, אֲבָל בְּעוֹלוֹת וּשְׁלָמִים – דִּבְרֵי הַכֹּל יְשָׁרוֹת נִינְהוּ, וְקָרְבִי.

ובעניין זה, אמר שמואל: מחלוקת ר' מאיר וחכמים הינה דווקא בקרבנות החטאת ואשם שמביא הנזיר, אבל בעולות ושלמים שהוא מביא — דברי הכל, ואף לדעת חכמים, בכלל ישרות נינהו [הם], וקרבי [וקרבים] בבמת יחיד.

מוֹתִיב רַבָּה: חָזֶה וְשׁוֹק וּתְרוּמַת לַחְמֵי תוֹדָה – נוֹהֲגִין בְּבָמָה גְּדוֹלָה וְאֵין נוֹהֲגִין בְּבָמָה קְטַנָּה, וְאִילּוּ הַזְּרוֹעַ בְּשֵׁלָה שַׁיְּירָהּ;

מותיב [מקשה] על כך רבה ממה ששנו חכמים בברייתא: חזה ושוק של קרבנות שלמים הניתנים לכהנים לאכילה (ראה ויקרא ז, לד), וכן תרומת לחמי תודה (הלחם הניתן לכהן לאכילה מכל אחד מארבעת מיני לחמי התודה, ראה ויקרא ז, טו), נוהגין רק בבמה גדולה, ואין נוהגין בבמה קטנה. ויש מעתה לדייק: דווקא אלו אינם נוהגים בבמה קטנה, ואילו מתנת כהנים האחרת, שהיא הזרוע בשלה שבאיל נזיר (ראה במדבר ו, יט — כ), שיירה [שייר אותה], לא הזכיר אותה התנא.

אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים פְּלִיגִי, הָא מַנִּי? רַבָּנַן הִיא. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּחַטָּאת וְאָשָׁם פְּלִיגִי, הָא מַנִּי?

ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שאף בעולה ושלמים פליגי [חלוקים הם] ר' מאיר וחכמים אם קרבו בבמת יחיד, הא [ברייתא זו] שלא נזכר בה איל נזיר, מני [כשיטת מי היא]? כשיטת רבנן [חכמים] היא, שלדעתם לא קרבו שלמי נזיר. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שרק בקרבנות החטאת ואשם של הנזיר פליגי [חלוקים הם], ושלמים ועולות של נזיר אף חכמים מודים שהקריבו בבמה, הא מני [זו כשיטת מי היא]?

אֶלָּא אִי אִיתְּמַר הָכִי אִיתְּמַר, אֲמַר שְׁמוּאֵל: מַחֲלוֹקֶת בְּעוֹלָה וּשְׁלָמִים, אֲבָל בְּחַטָּאת וְאָשָׁם – דִּבְרֵי הַכֹּל חוֹבוֹת נִינְהוּ, וְלָא קָרְבִי.

אלא אי איתמר, הכי איתמר [אם נאמר דבר זה, כך נאמר], אמר שמואל: מחלוקת ר' מאיר וחכמים היא דווקא בעולה ושלמים של נזיר, אבל בחטאת ואשם — דברי הכל חובות נינהו [הן], ולא קרבי [קרבים], גם לא לדעת ר' מאיר.

אָמַר מָר: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁהַצִּבּוּר מַקְרִיבִין בְּאֹהֶל וכו׳.

ועוד בבירור דעות התנאים שבברייתא זו, אמר מר [החכם] ר' יהודה אומר: כל שהציבור והיחיד מקריבים באהל מועד שבמדבר — מקריבים באהל מועד שבגלגל, בין נדרים ונדבות ובין חובות. ורק בבמת יחיד לא הקריב היחיד אלא עולה ושלמים. וחכמים אומרים: כל שהצבור מקריבין באהל מועד שבמדבר, מקריבין באהל מועד שבגלגל. אבל יחיד אינו מקריב אלא עולה ושלמים בלבד, בין בבמת יחיד ובין במת ציבור.

מַאי טַעֲמַיְיהוּ דְּרַבָּנַן? אָמַר קְרָא: ״אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה״, אִישׁ – יְשָׁרוֹת הוּא דְּלִיקְרוּב, חוֹבוֹת לָא לִיקְרוּב, וְצִבּוּר – אֲפִילּוּ חוֹבוֹת לִיקְרוּב.

ומבררים את השיטות הללו, מאי טעמייהו דרבנן [מה טעמם של חכמים] הסבורים שרק ציבור הקריבו קרבנות חובה בבמה גדולה? אמר קרא [המקרא] לגבי תקופת היתר הבמות: איש הישר בעיניו (יעשה)"(דברים יב, ח), לומר: לגבי איש, אדם פרטי — ישרות, כלומר, קרבנות נדבה הוא דליקרוב [שיקרבו], חובות — לא ליקרוב [יקרבו], ואילו לגבי צבור — אפילו חובות ליקרוב [שיקרבו].